תקציר הפרקים הקודמים: כלכלה נחשבת לעניין מסובך ומשעמם. עם זאת, לפחות מאז קייץ 2011 יש הסכמה שמדובר בעניין חשוב. איך מתגברים על הפער בין החשיבות לשיעמום המסובך? לדעתי האישית והלא קובעת, באמצעות התרגיל המחשבתי המשמש אותי כבר בערך 20 שנה, והמוכר בשם 'תרגיל החפץ'.
הקישור שהדבקתי הרגע מוביל למאמר אחר שכתבתי בנושא לפני חמש (!!) שנים, ומי שרוצה להרחיב שיקפוץ לשם. כאן רק אכתוב את המסקנות המרכזיות מהתרגיל הזה ומזה שהוספתי בעקבותיו ('אינסופיותה של האנרגיה'):
א. בכלכלת ימינו כל בני האדם תלויים בזולת לקיומם החומרי באופן מוחלט
ב. בכלכלת ימינו אי אפשר בלי מה שמכונה 'כסף' כשלמעשה מדובר באבסטרקציה מדומיינת מהסוג שיובל נח הררי למשל מדבר עליה (והוא לא המציא כלום אבל מכיוון שהוא רב מכר אז שווה להזכיר אותו).
ג. בכלכלת ימינו המומחיות לסוגיה הכרחית לביצוע המטלות השוטפות כמו גם המיוחדות של החברה האנושית (מים, חשמל, בריאות, תחבורה, בטחון)
ד. מסעיף א' נובעת מסקנה של שוויון מוחלט. אם כולם תלויים לקיומם בזולת הרי שאין שום סיבה שאדם אחד יהנה מעוצמה כלכלית הגדולה למשל פי 700 משל זולתו.
ה. מסעיף ג' נובעת מסקנה של אי-שוויון מסויים. אם כולם תלויים לקיומם במומחים שיודעים איך להפוך דינוזאור מומס לבנזין 95 או איך לארגן ללב החולה שלנו מעקפים, הרי שיש סיבה שאדם כזה יהנה מעוצמה כלכלית גדולה מזו של זה שאיננו יודע לעשות את כל הדברים הללו. בפועל אנחנו יודעים שהמומחים מהסוג הזה נהנים מעוצמה כלכלית הגדולה בערך פי 10 מהממוצע.
ו. סעיף ב' הוא ההסבר לעובדה שלא רק שאין שוויון (סעיף ד') אלא שיש פער בין אי-שוויון מוצדק (סעיף ה') לבין אי-שוויון שאין דרך להצדיקו במונחי מומחיות. עוצמה של פי 700 גדולה פי 70 מעוצמה של פי 10, והיא איננה נובעת ממומחיות כלשהיא מהסוג של להטיס מטוס או לבנות גשר, אלא משליטה על המשאב המרכזי של הכלכלה המודרנית: כסף.
עד כאן המסקנות הנובעות מתרגיל החפץ. יתרונן בכך שהן לא מבוססות על שום 'איזם', על שום 'שם גדול' ועל שום דיפלומה של מחלקה כזו או אחרת לכלכלה באוניברסיטה כזו או אחרת בארץ הקודש או בנכר. במלים אחרות, על מנת להבין את שורש הבעיה הכלכלית בימינו כל מה שצריך זה גרם וחצי של שכל ישר ושני קילו של הגינות. וכן, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים ששכל ישר והגינות הם מוצרים במחסור חמור. אבל מדובר במחסור סובייקטיבי, והדברים ידועים. או במלים אחרות, 'הגבול הוא בלב כל חייל', כלומר אם יש רצון יש שכל ישר והגינות. ואם אין שכל ישר והגינות, אז אין רצון. כך או אחרת אין תירוצים. 'תרגיל החפץ' כופה עצמו על בעל השכל הישר וההגינות ואם הוא לא כופה עצמו הרי שמדובר במצב סובייקטיבי של עקשנות הדוחה את השכל הישר וההגינות ומאמצת במקומה טיפשות במקרה הטוב והנדיר, רשעות במקרה השכיח והסביר.
אז הבעיה היא שיש אי-שוויון, שחלקו מוצדק ואף מבורך (ברכות ותודות למומחים) וחלקו לא מוצדק ומזיק (קללות ומחאות לפיננסיירים). אז מה עושים? מה הפתרון לבעיה הזו? תולדות המדינות המודרניות הן תולדות התשובות השונות והמגוונות לשאלה הזו.
איגודים מקצועיים למשל קמו כדי להקטין את אי-השוויון בין חבריהם לבין השאר. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך המאבק המקצועי. כפי שכולנו יודעים, המאבקים הללו התקיימו בשני מישורים: זמן וכסף (שהרי זמן הוא כסף). או באיגודית: תנו לנו לעבוד פחות זמן בעד יותר כסף, בניגוד לרצונכם שנעבוד יותר זמן בפחות כסף.
מדיניות רווחה למשל נוסחה ומומשה על מנת להקטין את אי-השוויון דרך המצרך ולא דרך הנצרך. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך החקיקה האוניברסלית. כפי שכולנו יודעים החקיקה הזו הקיפה כמה וכמה מישורים: חינוך, בריאות, בטחון פנים, הכשרה מקצועית, פנסיה, אבטלה וכן הלאה.
על מנת לשלוט ב'כסף' באופן ציבורי הוקמו בעבר בנקים לאומיים למיניהם, כמו 'הפדרל-ריזרב' או 'בנק ישראל'. ומכיוון שמדובר במוסדות פיננסיים אין שום בעיה לרתום את הכוח שלהם דווקא לפעולה מנוגדת למטרתם המקורית: דמוקרטיזציה של האשראי.
באשר למומחים: כולנו תלויים בהם כאמור, אבל מומחים, בדיוק כמו כל דבר אחר הקשור בכלכלה המודרנית, לא נפלו מהשמיים אלא הם תוצר של שילוב בין 'גאוניות' (כשרון מולד כזה או אחר) לבין סביבה המאפשרת לגאוניות הזו לבוא לידי ביטוי. מי יודע למשל כמה גאונים כאלו יש בסודן? מן הסתם לא פחות מאשר בישראל או ביפן. אבל מכיוון שהסביבה בישראל או ביפן יציבה ונעימה, הרי שהגאונים יכולים להמציא את הדיסקונקי ואת הסוזוקי, בהתאמה.
ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב את מערכת החינוך ולהעמיק אותה. כי כפי שאומרים שנפוליאון אמר, 'בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל', כלומר היכולת להיות מומחה נמצאת פוטנציאלית בראשו של כל ילד שנולד. ועל מנת להביא את הפוטנציאל הזה מהכוח אל הפועל, יש לעשות מעשה, ומכאן למסקנה הפוליטית של חינוך חינם חובה וחכם ומתוחכם ומקיף ועשיר ויצירתי לכל. או להפך. מערכת חינוך סגרגטיבית, דיפרנציאלית, מופרטת, המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.
ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב ולשכלל את המשק, זאת באמצעות מדיניות עידוד השקעות, באמצעות שכלול והרחבת תשתיות התחבורה, התקשורת, המנהל, המשפט וכן הלאה. או להפך. ואפשר כמו בישראל סוג של גם וגם רגרסיבי: לבנות גשרים וכבישים ומנהרות אבל למסור את רוב העבודה לעובדים זרים. כי ככה גם עושים תשתיות וגם מחלישים את העבודה המאורגנת וגם מורידים את השכר במשק מה ששוב מחליש את העבודה המאורגנת שזה מה שמנחה כנראה את משרד האוצר ב-40 השנים האחרונות.
ובמונחים הכלכליים הקלאסיים, גם כאן עקרון ההיצע והביקוש משמש היטב את הבנת הבעייה והפתרון גם יחד.
היצע נמוך של אשראי מעלה את מחירו. אשראי איננו בהכרח ההלוואות בשוק האפור או הכסף שסבתא הורישה לך, אלא למשל תקציב המדינה, שכרגיל במקומותינו בעשרות השנים האחרונות, מנוהל תמיד בתת-ביצוע שיטתי. פחות תקציב פירושו פחות הכנסה פנויה בידי האזרחים וההשלכה החברתית ברורה: לחץ, תחרות, עויינות, או בקיצור 'פוליטיקת הביבים' הידועה של ראש הממשלה המכהן שלנו שאין שום סימן לסוף מלכותו.
היצע נמוך של מומחים מעלה את מחירם. ולהפך. ככל שההשכלה תהיה רחבה ומעמיקה ונגישה יותר, יהיו לנו יותר מומחים, ואז לפי כללי ההיצע והביקוש, מחיר העסקתם ירד, והשוויון יעלה. ולא, אינני מאמין לא בשוויון מוחלט ולא בסיכויי התממשותו. אבל שוויון יחסי גדול יותר פירושו מעמד בינוני גדול יותר ופירושו של זה דמוקרטיה חזקה ויציבה יותר וכפי שמלמדות דוגמאות של מדינות רווחה נדיבות בצפון מערב אירופה גם עשירות ומשגשגות יותר.
ואת כללי ההיצע והביקוש בשני התחומים הללו - הייצור המשותף של החפצים המחזק את המגמה השוויונית המוחלטת והתלות של כולנו במומחים המחזקת את המגמה של אי-שוויון בריא כלומר מוגבל - אפשר לממש גם מצד 'ההיצע' וגם מצד 'הביקוש'.
מצד ההיצע: טוב עשתה תנועת העבודה למשל בשנות ה-20' כשהעלתה על נס את ערך העבודה והתייחסה בסלידה למנגנוני ביטוח האבטלה. במלים אחרות, תנועת העבודה סברה מראשיתה שהדרך הנכונה לקדם חברה משגשגת היא באמצעות הגדלת היצע העבודה משני צידיו: גם מהצד של ייצור מקומות עבודה וגם מהצד של חינוך לעבודה, עניין שיהודים התייחסו אליו בחשדנות ידועה.
אמנם כפי שהראה ג'וני גל בספרו 'האמנם נטל מרצון' לא פעם המדיניות הזו הלכה רחוק מדי, שכן מדינת רווחה אוניברסלית חייבת לפרוס רשת בטחון צפופה וחזקה, אבל עצם המגמה שרווחתו של הפרט עוברת בהשתלבות בשוק העבודה היא עקרון נכון, שהעובדה שהוא מקובל גם על הימין הכלכלי איננה הופכת אותו ללא-נכון
היא נכונה גם אם חסידי הפרשנות הפשטנית לפיה אף פעם לא היתה בישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית ממשיכים להסביר לנו עם הערות שוליים, שאפילו יגאל אלון וחבר מרעיו ב'אחדות העבודה' "נכנעו להגיון הניאו-ליברלי" כפי שלכאורה, על פי פרשנות מעוותת זו, מוכיחה 'תכנית המיתון' של 1966. העיוות הזה נובע מאימוץ מביך ומעציב את העקרון האורווליאני, 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', אותה פשטנות שגם אם כוונותיה טובות, דרכה לגיהנום (או לקיקיוניות) סלולה ומובטחת.
ובקיצור: על מנת לקדם חברה משגשגת יש להגדיל את הביקוש לעבודה באמצעות חינוך לעבודה ויש להגדיל את ההיצע של העבודה באמצעות מדיניות המייצרת מקומות עבודה. רשת הבטחון כשמה כן היא - רשת בטחון. ועל דרך השלילה: טועה מי שסבור שמדיניות 'חברתית' נמדדת במונחי 'קיצבאות ילדים בעד ונגד'.
ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של תרגיל החפץ, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב 'הכסף'. הרצל אמר בפשטות שבמדינת היהודים כל מערכת האשראי תהיה בידי הציבור. בורסות, בנקים, ביטוח, הכל.
ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של התלות במומחים, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב הידע והיכולת לשכפלו, להרחיבו, לחלוק בו ולשדרגו. הרצל אמר בפשטות שהוא סבור שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא די שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה.
ועכשיו תורנו.
הקישור שהדבקתי הרגע מוביל למאמר אחר שכתבתי בנושא לפני חמש (!!) שנים, ומי שרוצה להרחיב שיקפוץ לשם. כאן רק אכתוב את המסקנות המרכזיות מהתרגיל הזה ומזה שהוספתי בעקבותיו ('אינסופיותה של האנרגיה'):
א. בכלכלת ימינו כל בני האדם תלויים בזולת לקיומם החומרי באופן מוחלט
ב. בכלכלת ימינו אי אפשר בלי מה שמכונה 'כסף' כשלמעשה מדובר באבסטרקציה מדומיינת מהסוג שיובל נח הררי למשל מדבר עליה (והוא לא המציא כלום אבל מכיוון שהוא רב מכר אז שווה להזכיר אותו).
ג. בכלכלת ימינו המומחיות לסוגיה הכרחית לביצוע המטלות השוטפות כמו גם המיוחדות של החברה האנושית (מים, חשמל, בריאות, תחבורה, בטחון)
ד. מסעיף א' נובעת מסקנה של שוויון מוחלט. אם כולם תלויים לקיומם בזולת הרי שאין שום סיבה שאדם אחד יהנה מעוצמה כלכלית הגדולה למשל פי 700 משל זולתו.
ה. מסעיף ג' נובעת מסקנה של אי-שוויון מסויים. אם כולם תלויים לקיומם במומחים שיודעים איך להפוך דינוזאור מומס לבנזין 95 או איך לארגן ללב החולה שלנו מעקפים, הרי שיש סיבה שאדם כזה יהנה מעוצמה כלכלית גדולה מזו של זה שאיננו יודע לעשות את כל הדברים הללו. בפועל אנחנו יודעים שהמומחים מהסוג הזה נהנים מעוצמה כלכלית הגדולה בערך פי 10 מהממוצע.
ו. סעיף ב' הוא ההסבר לעובדה שלא רק שאין שוויון (סעיף ד') אלא שיש פער בין אי-שוויון מוצדק (סעיף ה') לבין אי-שוויון שאין דרך להצדיקו במונחי מומחיות. עוצמה של פי 700 גדולה פי 70 מעוצמה של פי 10, והיא איננה נובעת ממומחיות כלשהיא מהסוג של להטיס מטוס או לבנות גשר, אלא משליטה על המשאב המרכזי של הכלכלה המודרנית: כסף.
עד כאן המסקנות הנובעות מתרגיל החפץ. יתרונן בכך שהן לא מבוססות על שום 'איזם', על שום 'שם גדול' ועל שום דיפלומה של מחלקה כזו או אחרת לכלכלה באוניברסיטה כזו או אחרת בארץ הקודש או בנכר. במלים אחרות, על מנת להבין את שורש הבעיה הכלכלית בימינו כל מה שצריך זה גרם וחצי של שכל ישר ושני קילו של הגינות. וכן, אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שאתם יודעים ששכל ישר והגינות הם מוצרים במחסור חמור. אבל מדובר במחסור סובייקטיבי, והדברים ידועים. או במלים אחרות, 'הגבול הוא בלב כל חייל', כלומר אם יש רצון יש שכל ישר והגינות. ואם אין שכל ישר והגינות, אז אין רצון. כך או אחרת אין תירוצים. 'תרגיל החפץ' כופה עצמו על בעל השכל הישר וההגינות ואם הוא לא כופה עצמו הרי שמדובר במצב סובייקטיבי של עקשנות הדוחה את השכל הישר וההגינות ומאמצת במקומה טיפשות במקרה הטוב והנדיר, רשעות במקרה השכיח והסביר.
אז הבעיה היא שיש אי-שוויון, שחלקו מוצדק ואף מבורך (ברכות ותודות למומחים) וחלקו לא מוצדק ומזיק (קללות ומחאות לפיננסיירים). אז מה עושים? מה הפתרון לבעיה הזו? תולדות המדינות המודרניות הן תולדות התשובות השונות והמגוונות לשאלה הזו.
איגודים מקצועיים למשל קמו כדי להקטין את אי-השוויון בין חבריהם לבין השאר. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך המאבק המקצועי. כפי שכולנו יודעים, המאבקים הללו התקיימו בשני מישורים: זמן וכסף (שהרי זמן הוא כסף). או באיגודית: תנו לנו לעבוד פחות זמן בעד יותר כסף, בניגוד לרצונכם שנעבוד יותר זמן בפחות כסף.
מדיניות רווחה למשל נוסחה ומומשה על מנת להקטין את אי-השוויון דרך המצרך ולא דרך הנצרך. זוהי פוליטיקה של שוויון דרך החקיקה האוניברסלית. כפי שכולנו יודעים החקיקה הזו הקיפה כמה וכמה מישורים: חינוך, בריאות, בטחון פנים, הכשרה מקצועית, פנסיה, אבטלה וכן הלאה.
על מנת לשלוט ב'כסף' באופן ציבורי הוקמו בעבר בנקים לאומיים למיניהם, כמו 'הפדרל-ריזרב' או 'בנק ישראל'. ומכיוון שמדובר במוסדות פיננסיים אין שום בעיה לרתום את הכוח שלהם דווקא לפעולה מנוגדת למטרתם המקורית: דמוקרטיזציה של האשראי.
באשר למומחים: כולנו תלויים בהם כאמור, אבל מומחים, בדיוק כמו כל דבר אחר הקשור בכלכלה המודרנית, לא נפלו מהשמיים אלא הם תוצר של שילוב בין 'גאוניות' (כשרון מולד כזה או אחר) לבין סביבה המאפשרת לגאוניות הזו לבוא לידי ביטוי. מי יודע למשל כמה גאונים כאלו יש בסודן? מן הסתם לא פחות מאשר בישראל או ביפן. אבל מכיוון שהסביבה בישראל או ביפן יציבה ונעימה, הרי שהגאונים יכולים להמציא את הדיסקונקי ואת הסוזוקי, בהתאמה.
ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב את מערכת החינוך ולהעמיק אותה. כי כפי שאומרים שנפוליאון אמר, 'בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל', כלומר היכולת להיות מומחה נמצאת פוטנציאלית בראשו של כל ילד שנולד. ועל מנת להביא את הפוטנציאל הזה מהכוח אל הפועל, יש לעשות מעשה, ומכאן למסקנה הפוליטית של חינוך חינם חובה וחכם ומתוחכם ומקיף ועשיר ויצירתי לכל. או להפך. מערכת חינוך סגרגטיבית, דיפרנציאלית, מופרטת, המחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.
ולכן, באשר למומחים, הפוליטיקה של השוויון תחתור להרחיב ולשכלל את המשק, זאת באמצעות מדיניות עידוד השקעות, באמצעות שכלול והרחבת תשתיות התחבורה, התקשורת, המנהל, המשפט וכן הלאה. או להפך. ואפשר כמו בישראל סוג של גם וגם רגרסיבי: לבנות גשרים וכבישים ומנהרות אבל למסור את רוב העבודה לעובדים זרים. כי ככה גם עושים תשתיות וגם מחלישים את העבודה המאורגנת וגם מורידים את השכר במשק מה ששוב מחליש את העבודה המאורגנת שזה מה שמנחה כנראה את משרד האוצר ב-40 השנים האחרונות.
ובמונחים הכלכליים הקלאסיים, גם כאן עקרון ההיצע והביקוש משמש היטב את הבנת הבעייה והפתרון גם יחד.
היצע נמוך של אשראי מעלה את מחירו. אשראי איננו בהכרח ההלוואות בשוק האפור או הכסף שסבתא הורישה לך, אלא למשל תקציב המדינה, שכרגיל במקומותינו בעשרות השנים האחרונות, מנוהל תמיד בתת-ביצוע שיטתי. פחות תקציב פירושו פחות הכנסה פנויה בידי האזרחים וההשלכה החברתית ברורה: לחץ, תחרות, עויינות, או בקיצור 'פוליטיקת הביבים' הידועה של ראש הממשלה המכהן שלנו שאין שום סימן לסוף מלכותו.
היצע נמוך של מומחים מעלה את מחירם. ולהפך. ככל שההשכלה תהיה רחבה ומעמיקה ונגישה יותר, יהיו לנו יותר מומחים, ואז לפי כללי ההיצע והביקוש, מחיר העסקתם ירד, והשוויון יעלה. ולא, אינני מאמין לא בשוויון מוחלט ולא בסיכויי התממשותו. אבל שוויון יחסי גדול יותר פירושו מעמד בינוני גדול יותר ופירושו של זה דמוקרטיה חזקה ויציבה יותר וכפי שמלמדות דוגמאות של מדינות רווחה נדיבות בצפון מערב אירופה גם עשירות ומשגשגות יותר.
ואת כללי ההיצע והביקוש בשני התחומים הללו - הייצור המשותף של החפצים המחזק את המגמה השוויונית המוחלטת והתלות של כולנו במומחים המחזקת את המגמה של אי-שוויון בריא כלומר מוגבל - אפשר לממש גם מצד 'ההיצע' וגם מצד 'הביקוש'.
מצד ההיצע: טוב עשתה תנועת העבודה למשל בשנות ה-20' כשהעלתה על נס את ערך העבודה והתייחסה בסלידה למנגנוני ביטוח האבטלה. במלים אחרות, תנועת העבודה סברה מראשיתה שהדרך הנכונה לקדם חברה משגשגת היא באמצעות הגדלת היצע העבודה משני צידיו: גם מהצד של ייצור מקומות עבודה וגם מהצד של חינוך לעבודה, עניין שיהודים התייחסו אליו בחשדנות ידועה.
אמנם כפי שהראה ג'וני גל בספרו 'האמנם נטל מרצון' לא פעם המדיניות הזו הלכה רחוק מדי, שכן מדינת רווחה אוניברסלית חייבת לפרוס רשת בטחון צפופה וחזקה, אבל עצם המגמה שרווחתו של הפרט עוברת בהשתלבות בשוק העבודה היא עקרון נכון, שהעובדה שהוא מקובל גם על הימין הכלכלי איננה הופכת אותו ללא-נכון
היא נכונה גם אם חסידי הפרשנות הפשטנית לפיה אף פעם לא היתה בישראל מדיניות סוציאל-דמוקרטית ממשיכים להסביר לנו עם הערות שוליים, שאפילו יגאל אלון וחבר מרעיו ב'אחדות העבודה' "נכנעו להגיון הניאו-ליברלי" כפי שלכאורה, על פי פרשנות מעוותת זו, מוכיחה 'תכנית המיתון' של 1966. העיוות הזה נובע מאימוץ מביך ומעציב את העקרון האורווליאני, 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב', אותה פשטנות שגם אם כוונותיה טובות, דרכה לגיהנום (או לקיקיוניות) סלולה ומובטחת.
ובקיצור: על מנת לקדם חברה משגשגת יש להגדיל את הביקוש לעבודה באמצעות חינוך לעבודה ויש להגדיל את ההיצע של העבודה באמצעות מדיניות המייצרת מקומות עבודה. רשת הבטחון כשמה כן היא - רשת בטחון. ועל דרך השלילה: טועה מי שסבור שמדיניות 'חברתית' נמדדת במונחי 'קיצבאות ילדים בעד ונגד'.
ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של תרגיל החפץ, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב 'הכסף'. הרצל אמר בפשטות שבמדינת היהודים כל מערכת האשראי תהיה בידי הציבור. בורסות, בנקים, ביטוח, הכל.
ובקיצור, המגמה להעמיק את הצדק החברתי הנשען על האובייקטיביות המוחלטת של התלות במומחים, נשענת בעיקר על שליטה פוליטית של הציבור במשאב הידע והיכולת לשכפלו, להרחיבו, לחלוק בו ולשדרגו. הרצל אמר בפשטות שהוא סבור שאור החשמל לא הומצא על מנת שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא די שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה.
ועכשיו תורנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה