לפני המון שנים הייתי בטיול בספרד. מפה לשם, באיזו שהיא חנות מזכרות, מצאתי מדבקה בזו הלשון: en caso de accidente no me quitan el casaco
ובעברית: 'במקרה של תאונה נא לא להסיר את הקסדה מהראש'. הייתי בטוח שזהו עוד ביטוי לחוש ההומור הספרדי המפורסם בשנינותו המינורית, חוש הומור שיודע לשלב את השחור עם המצחיק, את המפתיע עם המובן מאליו. קניתי את המדבקה והדבקתי אותה על הקסדה שלי. כן, כבר אז היה לי אופנוע.
במקרה פגשתי באיזה מוסך בחור שידע ספרדית. הוא קרא את המדבקה ושאל אותי מאיפה השגתי אותה. סיפרתי לו. 'נכון שזה מצחיק'? אמרתי, והוא שלל מיד את השאלה הרטורית שלי ואמר שהגיע הזמן שיכינו מדבקות כאלו בעברית, אבל גדולות בהרבה. לשאלתי-תמיהתי מדוע, הוא ענה שלא מעט אופנוענים יצאו נכים או ממש מתו מזה שאנשים טובים ניסו לעזור להם כשהיתה להם תאונה, ודבר ראשון הם הורידו את הקסדה כדי לתת לפצוע מים (מין קטע כזה בתרבות האנושית, שמתם לב? כל תקלה גופנית מובילה למסקנה המעשית 'אתה רוצה קצת מים?').
בקיצור, מה שחשבתי כבדיחה ספרדית טובה הסתבר לי ככלל ברזל של אופנוענים. למרבה המזל, השכל הישר, הערנות והמיומנות, ב-36 השנים (ברוטו) שאני רוכב על אופנוע, תקופה בה צברתי לפחות 250 אלף קילומטר על ששה אופנועים שונים (שלושה אנגלים, אחד יפני ושניים גרמנים), עוד לא זכיתי לביקורו של הגיבור התורן שמת לתת לי מים לא לפני שהוא מוריד לי את הקסדה, שובר לי את המפרקת והורג אותי במקרה הרע (או הטוב, תלוי את מי שואלים) או משאיר אותי נכה במקרה הבאמת באמת רע.
ולמה אני מספר לכם את כל זה. גם כי תודו שעד עכשיו נהניתם מכל רגע. ואם לא תודו, ולא נהניתם, ספרו לחבריכם ואל תספרו לי. אבל אני מספר לכם את כל זה כמבוא לסיפור אחר, ארוך וקשה ומדכא בהרבה.
חבר שלי חי שנים ארוכות בחו"ל. לפני זמן קצר נקרא לדגל וחזר ארצה לכבוד מחלתו הסופנית של אחיו, שאמנם המחלה הממארת (מלה מכובסת לסרטן) בה לקה כבר התמקמה בגופו עוד קודם לכן, אלא שלפני כמה שבועות הגיעה לשלב הסופני, הבלתי הפיך, שעלול להמשך זמן לא ידוע של כמה חודשים.
מדוע חזר החבר שלי עכשיו ולא נגיד לפני שנה או שנתיים כשהמחלה רק התחילה? כי יש לו חיים אי שם במערב, והוא ידע שאין לו מה לתרום למאמץ הרפואי, קודם כל כי הוא לא רופא, ואחר כך כי כאמור יש לו חיים. אז מדוע עכשיו? כי השלב הסופני מהווה מעמסה גדולה על אבא שלו, שלפתע מצא עצמו מותקף על ידי שורה ארוכה של משימות שחלקן מעיק ברמה הבירוקרטית, חלקן ברמה הלוגיסטית, כולן כאחת מעיקות מבחינה רגשית. אולי שמעתם על המושג 'הוספיס בית'. ואם לא, גוגל איט, עניין מוכר למדי הכורך כאמור טופסולוגיה, רופאים, אחיות, ציוד, מזון מותאם ושאר ירקות.
אותי הוא משתף בוואטסאפ. פה ושם אני מדבר איתו. אבל רק אם הוא רוצה. שלשום הוא רצה. הוא חייב היה לפרוק מהחזה שלו סיפור משפחתי קטן, והנה אני משתף אתכם כי אתם, בדיוק כמו החבר שלי, כמו האח החולה שלו, כמו שכניו וידידיו של השפן החבר של כריסטוף רובין, וכמו פו הדב והאחים בלוז, ואפילו נתניהו ובר רפאלי, כולם במוקדם או במאוחר יפסיקו להיות בריאים, יעברו לשלב של מחלה כזו או אחרת, או יחוו ארוע כלשהוא שבסופו - תוך שנתיים או תוך שניותיים - יחליפו תצורה ביולוגית מחיים למוות.
כולנו מאחלים לעצמנו מוות נעים. 'אני רוצה למות על מיטתי' שר יהודה עמיחי הגאון, ומי לא. אבל לפעמים, וכך קרה עם האח של החבר שלי, המוות מזדחל אל תוך הגוף באופן נכלולי, ועד שהוא מביא את הגוף ממצב של חיים למצב של מוות, הוא מתהולל וחוגג על חשבון הזולת, מייצר כאבים ותסכולים ורגשות אשם, לא עלינו.
רגשות אשם. זהו כנראה ההסבר למה שחווה החבר שלי מצידם של כמה קרובים שנזכרו פתאום באח החולה והחליטו שהם רוצים לבוא לבקר. במונחי המדבקה הספרדית הם רוצים להוריד את הקסדה ולתת לפצוע מים, מי יודע אולי זה יחזיר אותו לחיים או משהו. הואיל והקרובים הללו אנשים טובים ביסודם, הם עשו מה שאנשים טובים עושים בדרך כלל, מרימים טלפון לשאול 'מתי נוח להגיע'. שימו לב, לא 'האם להגיע' אלא 'מתי'. כי ברור שקרובים צריכים להגיע. ברור שהעד לתאונת אופנוע חייב לרוץ לעזור גם אם אין לו מושג ברפואה. 'מתי נוח להגיע' הם שואלים את החבר שלי והוא מסביר להם בפשטות, 'אף פעם'. 'אל תגיעו' הוא אומר להם ומסביר שאח שלו כבר מזמן (שבוע בערך, וזה סוג של 'מזמן' במצבים הללו) לא בהכרה. גרוע מכך. הוא על מיטה סיעודית. רוצים עוד פרטים? נכון שלא? למי שלא הבין נזכיר שגם כשההכרה כבר לא בהכרה, הצנרת ממשיכה בשלה. להוסיף פרטים? נכון שלא?
'אז מתי בכל זאת אפשר להגיע?' הקרובים המודאגים (מן הסתם באמת) שואלים. 'אל תגיעו בבקשה' אומר להם החבר שלי. 'אח שלי לא בהכרה וביקור שלכם הוא רק מעמסה על אבא שלי שגם ככה כבר בקאנטים מכל בחינה שהיא. הוא עייף, ותשוש, ובעיקר מתוסכל ועצוב, והוא כבר נפרד מבנו החולה, ומתייסר בכל יום ובכל רגע. הדבר האחרון שהוא צריך זה ביקורים. בבקשה אל תקחו את זה אישית. באמת'. בשלב זה - ממשיך חברי ומספר לי - הקרובים התרצו. 'אנחנו מבינים אותך' הם אומרים, 'מסור חיבוק לאבא'. חבר שלי כמעט אומר 'נתראה בקרוב' כלומר בשבעה, אבל לא אומר כלום. כי מה יש לומר?
סוף סיפור? אז זהו, שלא. הקרובים החרוצים הללו יודעים שלאח החולה יש חבר ממש ממש ממש אבל ממש ממש קרוב. אז הם מתקשרים אליו וחוזרים על כל הטקס. 'מתי אתה חושב שאפשר לבוא לבקר?' הם שואלים. לא 'האם אפשר' אלא 'מתי'. וחוזר חלילה. ועל הדרך הם כמובן 'מבקשים פרטים' כי אולי אם לא 'מבקשים פרטים' אז האותנטיות של הדאגה איננה מספיק אותנטית. סיבה סבירה אחרת היא יצר החטטנות האנושי, האבא הגדול של יצר הרכילות, הסבא הגדול של המלחמה האנושית נגד השיעמום. לך תדע. אני אף פעם לא הבנתי מה התועלת בפרטים של מחלה, בין אם מדובר בשפעת שעוברת תוך שבוע או שבעה ימים לכל היותר, ובין אם מדובר ב'מחלה ממארת סופנית'. משפעת מבריאים וקמים וממשיכים הלאה ומסרטן לא מבריאים ולא קמים ולא ממשיכים הלאה.
כי כולנו בני מוות, מה לעשות. מה לעשות? לעשות... למצות את החיים. כי בין אם אתה משוכנע שהחיים הפרטיים שלך זה פרוייקט סיום אישי של אלוהים, שמשגיח אליך גם כללית וגם פרטית, וגם אם אתה משוכנע (כמוני למשל, או דוקינס) שהחיים הפרטיים שלך הם עניין מקרי לחלוטין, קוואנטי, כמו היקום כולו על גלקסיית שביל החלב, מערכת השמש, כדור הארץ, האמבה, החולייתנים, הפרימאטים, ההומו-סאפיינס, אברהם אבינו, שרה אימנו, אחד אלוהינו אלוהינו וריב"ז ורמב"ם וחיים ויצמן ויגאל אלון, כולם מקריים וחד פעמיים ולא הכרחיים ועם זאת מרתקים ומפעימים ושווים כל רגע, כך או אחרת המוות בלתי נמנע, ובין אם טוב שכך ובין אם חבל, אין טעם להקדיש תשומת לב טרחנית וכפייתית לרכישת מידע על 'פרטי המחלה' של קרוב המשפחה שלך, אלא אם אתה רופא ישיר שלו, וגם אז רוב הסיכויים שפרטי המידע לא ממש משנים.
אז בפעם הבאה שאתם רואים אופנוען מחליק על כתם שמן ונשאר שוכב על הכביש, קול ניין וואן וואן או חייגו אחד אפס אחד נדמה לי, אלא אם אתם פרמדיקים ויודעים מה לעשות. וכשקרוב משפחה שלכם חולה בשפעת, תגידו לעצמכם כמו פולניה מרוקנית טובה 'טפו טפו לא עלינו' ואם הקרוב הזה חטף 'מחלה ממארת', תשאירו לקרוביו הישירים לעשות את מה שצריך לעשות. הם יודעים מה לעשות לא פחות ובוודאי טוב יותר מכם. רוצים לעזור? אל תעשו כלום. כי לפעמים לעשות זה להזיק. זה מה שסיפר לי החבר שלי. והוא צודק.
ובעברית: 'במקרה של תאונה נא לא להסיר את הקסדה מהראש'. הייתי בטוח שזהו עוד ביטוי לחוש ההומור הספרדי המפורסם בשנינותו המינורית, חוש הומור שיודע לשלב את השחור עם המצחיק, את המפתיע עם המובן מאליו. קניתי את המדבקה והדבקתי אותה על הקסדה שלי. כן, כבר אז היה לי אופנוע.
במקרה פגשתי באיזה מוסך בחור שידע ספרדית. הוא קרא את המדבקה ושאל אותי מאיפה השגתי אותה. סיפרתי לו. 'נכון שזה מצחיק'? אמרתי, והוא שלל מיד את השאלה הרטורית שלי ואמר שהגיע הזמן שיכינו מדבקות כאלו בעברית, אבל גדולות בהרבה. לשאלתי-תמיהתי מדוע, הוא ענה שלא מעט אופנוענים יצאו נכים או ממש מתו מזה שאנשים טובים ניסו לעזור להם כשהיתה להם תאונה, ודבר ראשון הם הורידו את הקסדה כדי לתת לפצוע מים (מין קטע כזה בתרבות האנושית, שמתם לב? כל תקלה גופנית מובילה למסקנה המעשית 'אתה רוצה קצת מים?').
בקיצור, מה שחשבתי כבדיחה ספרדית טובה הסתבר לי ככלל ברזל של אופנוענים. למרבה המזל, השכל הישר, הערנות והמיומנות, ב-36 השנים (ברוטו) שאני רוכב על אופנוע, תקופה בה צברתי לפחות 250 אלף קילומטר על ששה אופנועים שונים (שלושה אנגלים, אחד יפני ושניים גרמנים), עוד לא זכיתי לביקורו של הגיבור התורן שמת לתת לי מים לא לפני שהוא מוריד לי את הקסדה, שובר לי את המפרקת והורג אותי במקרה הרע (או הטוב, תלוי את מי שואלים) או משאיר אותי נכה במקרה הבאמת באמת רע.
ולמה אני מספר לכם את כל זה. גם כי תודו שעד עכשיו נהניתם מכל רגע. ואם לא תודו, ולא נהניתם, ספרו לחבריכם ואל תספרו לי. אבל אני מספר לכם את כל זה כמבוא לסיפור אחר, ארוך וקשה ומדכא בהרבה.
חבר שלי חי שנים ארוכות בחו"ל. לפני זמן קצר נקרא לדגל וחזר ארצה לכבוד מחלתו הסופנית של אחיו, שאמנם המחלה הממארת (מלה מכובסת לסרטן) בה לקה כבר התמקמה בגופו עוד קודם לכן, אלא שלפני כמה שבועות הגיעה לשלב הסופני, הבלתי הפיך, שעלול להמשך זמן לא ידוע של כמה חודשים.
מדוע חזר החבר שלי עכשיו ולא נגיד לפני שנה או שנתיים כשהמחלה רק התחילה? כי יש לו חיים אי שם במערב, והוא ידע שאין לו מה לתרום למאמץ הרפואי, קודם כל כי הוא לא רופא, ואחר כך כי כאמור יש לו חיים. אז מדוע עכשיו? כי השלב הסופני מהווה מעמסה גדולה על אבא שלו, שלפתע מצא עצמו מותקף על ידי שורה ארוכה של משימות שחלקן מעיק ברמה הבירוקרטית, חלקן ברמה הלוגיסטית, כולן כאחת מעיקות מבחינה רגשית. אולי שמעתם על המושג 'הוספיס בית'. ואם לא, גוגל איט, עניין מוכר למדי הכורך כאמור טופסולוגיה, רופאים, אחיות, ציוד, מזון מותאם ושאר ירקות.
אותי הוא משתף בוואטסאפ. פה ושם אני מדבר איתו. אבל רק אם הוא רוצה. שלשום הוא רצה. הוא חייב היה לפרוק מהחזה שלו סיפור משפחתי קטן, והנה אני משתף אתכם כי אתם, בדיוק כמו החבר שלי, כמו האח החולה שלו, כמו שכניו וידידיו של השפן החבר של כריסטוף רובין, וכמו פו הדב והאחים בלוז, ואפילו נתניהו ובר רפאלי, כולם במוקדם או במאוחר יפסיקו להיות בריאים, יעברו לשלב של מחלה כזו או אחרת, או יחוו ארוע כלשהוא שבסופו - תוך שנתיים או תוך שניותיים - יחליפו תצורה ביולוגית מחיים למוות.
כולנו מאחלים לעצמנו מוות נעים. 'אני רוצה למות על מיטתי' שר יהודה עמיחי הגאון, ומי לא. אבל לפעמים, וכך קרה עם האח של החבר שלי, המוות מזדחל אל תוך הגוף באופן נכלולי, ועד שהוא מביא את הגוף ממצב של חיים למצב של מוות, הוא מתהולל וחוגג על חשבון הזולת, מייצר כאבים ותסכולים ורגשות אשם, לא עלינו.
רגשות אשם. זהו כנראה ההסבר למה שחווה החבר שלי מצידם של כמה קרובים שנזכרו פתאום באח החולה והחליטו שהם רוצים לבוא לבקר. במונחי המדבקה הספרדית הם רוצים להוריד את הקסדה ולתת לפצוע מים, מי יודע אולי זה יחזיר אותו לחיים או משהו. הואיל והקרובים הללו אנשים טובים ביסודם, הם עשו מה שאנשים טובים עושים בדרך כלל, מרימים טלפון לשאול 'מתי נוח להגיע'. שימו לב, לא 'האם להגיע' אלא 'מתי'. כי ברור שקרובים צריכים להגיע. ברור שהעד לתאונת אופנוע חייב לרוץ לעזור גם אם אין לו מושג ברפואה. 'מתי נוח להגיע' הם שואלים את החבר שלי והוא מסביר להם בפשטות, 'אף פעם'. 'אל תגיעו' הוא אומר להם ומסביר שאח שלו כבר מזמן (שבוע בערך, וזה סוג של 'מזמן' במצבים הללו) לא בהכרה. גרוע מכך. הוא על מיטה סיעודית. רוצים עוד פרטים? נכון שלא? למי שלא הבין נזכיר שגם כשההכרה כבר לא בהכרה, הצנרת ממשיכה בשלה. להוסיף פרטים? נכון שלא?
'אז מתי בכל זאת אפשר להגיע?' הקרובים המודאגים (מן הסתם באמת) שואלים. 'אל תגיעו בבקשה' אומר להם החבר שלי. 'אח שלי לא בהכרה וביקור שלכם הוא רק מעמסה על אבא שלי שגם ככה כבר בקאנטים מכל בחינה שהיא. הוא עייף, ותשוש, ובעיקר מתוסכל ועצוב, והוא כבר נפרד מבנו החולה, ומתייסר בכל יום ובכל רגע. הדבר האחרון שהוא צריך זה ביקורים. בבקשה אל תקחו את זה אישית. באמת'. בשלב זה - ממשיך חברי ומספר לי - הקרובים התרצו. 'אנחנו מבינים אותך' הם אומרים, 'מסור חיבוק לאבא'. חבר שלי כמעט אומר 'נתראה בקרוב' כלומר בשבעה, אבל לא אומר כלום. כי מה יש לומר?
סוף סיפור? אז זהו, שלא. הקרובים החרוצים הללו יודעים שלאח החולה יש חבר ממש ממש ממש אבל ממש ממש קרוב. אז הם מתקשרים אליו וחוזרים על כל הטקס. 'מתי אתה חושב שאפשר לבוא לבקר?' הם שואלים. לא 'האם אפשר' אלא 'מתי'. וחוזר חלילה. ועל הדרך הם כמובן 'מבקשים פרטים' כי אולי אם לא 'מבקשים פרטים' אז האותנטיות של הדאגה איננה מספיק אותנטית. סיבה סבירה אחרת היא יצר החטטנות האנושי, האבא הגדול של יצר הרכילות, הסבא הגדול של המלחמה האנושית נגד השיעמום. לך תדע. אני אף פעם לא הבנתי מה התועלת בפרטים של מחלה, בין אם מדובר בשפעת שעוברת תוך שבוע או שבעה ימים לכל היותר, ובין אם מדובר ב'מחלה ממארת סופנית'. משפעת מבריאים וקמים וממשיכים הלאה ומסרטן לא מבריאים ולא קמים ולא ממשיכים הלאה.
כי כולנו בני מוות, מה לעשות. מה לעשות? לעשות... למצות את החיים. כי בין אם אתה משוכנע שהחיים הפרטיים שלך זה פרוייקט סיום אישי של אלוהים, שמשגיח אליך גם כללית וגם פרטית, וגם אם אתה משוכנע (כמוני למשל, או דוקינס) שהחיים הפרטיים שלך הם עניין מקרי לחלוטין, קוואנטי, כמו היקום כולו על גלקסיית שביל החלב, מערכת השמש, כדור הארץ, האמבה, החולייתנים, הפרימאטים, ההומו-סאפיינס, אברהם אבינו, שרה אימנו, אחד אלוהינו אלוהינו וריב"ז ורמב"ם וחיים ויצמן ויגאל אלון, כולם מקריים וחד פעמיים ולא הכרחיים ועם זאת מרתקים ומפעימים ושווים כל רגע, כך או אחרת המוות בלתי נמנע, ובין אם טוב שכך ובין אם חבל, אין טעם להקדיש תשומת לב טרחנית וכפייתית לרכישת מידע על 'פרטי המחלה' של קרוב המשפחה שלך, אלא אם אתה רופא ישיר שלו, וגם אז רוב הסיכויים שפרטי המידע לא ממש משנים.
אז בפעם הבאה שאתם רואים אופנוען מחליק על כתם שמן ונשאר שוכב על הכביש, קול ניין וואן וואן או חייגו אחד אפס אחד נדמה לי, אלא אם אתם פרמדיקים ויודעים מה לעשות. וכשקרוב משפחה שלכם חולה בשפעת, תגידו לעצמכם כמו פולניה מרוקנית טובה 'טפו טפו לא עלינו' ואם הקרוב הזה חטף 'מחלה ממארת', תשאירו לקרוביו הישירים לעשות את מה שצריך לעשות. הם יודעים מה לעשות לא פחות ובוודאי טוב יותר מכם. רוצים לעזור? אל תעשו כלום. כי לפעמים לעשות זה להזיק. זה מה שסיפר לי החבר שלי. והוא צודק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה