ב-21 במארס 1968 התחוללה פעולת כראמה. את הפרטים תוכלו ללקט בויקיפדיה או באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. לא היתה זו הצלחה צהלית מדהימה בלשון המעטה אבל לא זו הנקודה.
הנקודה היא ההקשר, וכבר יותר ממאתיים שנה ההקשר הגדול הוא עתידו של האזור המכונה מאז תחילת המאה ה-20 'המזרח התיכון', ובמסגרת ההקשר הרחב הזה ההקשר הקונקרטי יותר מבחינתי הוא עתידו של העם היהודי בכלל ובאזור הזה בפרט, והנה שוב יש לנו הקשר בן מאתיים ויותר (עתידו של העם היהודי) ובן כ-100 שנה (מקומו של העם הזה במזרח התיכון).
כנ"ל לגבי מבצע ליטני שבמקרה התקיים בדיוק עשר שנים לאחר פעולת כראמה, ושגם הוא בדומה לפעולה ההיא לא היה הצלחה צהלית מרהיבה בלשון המעטה אבל שבדיוק כמו פעולת כראמה השאלה הנכונה לשאול לגביו היא למה, מה, מדוע ובעיקר אז מה למדנו ומה הלאה.
שאלו בדיוק השאלות שעמדו גם לנגד עיניו של פרופסור אמריטוס חגי ארליך, מומחה מוביל בחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון, שהיה לי את הכבוד לפתוח את לימודי התואר הראשון שלי, כמעט בדיוק לפני 30 שנה, בקורס שהוא כתב ('מבוא למזרח התיכון בעת החדשה').
בכותרת הגדרתי את ספרו במלים 'מעצבן במיוחד'. מהפיסקה הקודמת ניתן ללמוד בלי ספק שכולי תודה והערכה לחגי ארליך. איך זה מסתדר? אדרבא... הספר מעצבן דווקא בשל ההערכה העצומה שיש לי כלפי מחקריו.
אבל לפני שנגיע לארליך, כלומר לספרו, מלה וחצי על כראמה וליטאני: בשני המקרים מדובר בדיוק באותו הסיפור - מקומו של אש"ף במרחב, או ליתר דיוק עד כמה מוכנה ישראל - או ליתר דיוק גורמים בישראל - לאפשר או לא לאפשר לארגון הטרור הזה להצית את המזרח התיכון בלהבות הידועות והמוכרות של הז'אנר הזה: פיגור, אלימות, דיכוי, ריאקציה. או במלה אחת: המופתי.
מי שלא זוכר מי היה המופתי, מוזמן להציץ בויקיפדיה. ב-1968 המופתי כבר מזמן היה גוויה פוליטית אבל הפוליטיקה שלו נהנתה מחיים טובים מאד, כי יאסר עראפת, אחד מתלמידיו של המופתי, החייה אותה בכשרון רב. ערפאת הציג עצמו ואת ארגונו (פת"ח, לימים הגורם המרכזי באש"ף) כגורם היחיד שלא סבל 'נכסה' כלומר לא הובס ביוני 1967.
את מה שאיבד נאצר בעיני הציבור הערבי הרחב, קיבל ערפאת: הערצה לא פעם עיוורת למחוייבותו הבלתי מתפשרת להביס את הישות הציונית, לשחרר את פלסטין, ולהקים בין המדבר לים - על חורבותיהן של ירדן וישראל, שתי מדינות שהן תוצר הקולוניאליזם הבריטי האימפריאלי - 'מדינה חילונית דמוקרטית', בה יחיו כולם בצוותא, כולם חוץ מכל יהודי שהגיע לכאן אחרי הצהרת בלפור.
אחלה תכנית, תודו, מי יודע, אולי האמנה הפלסטינית של אש"ף היוותה מקור השראה לשירו הידוע של ג'ון לנון 'אימאג'ן', המדבר כידוע גם הוא על עולם חילוני-דמוקרטי מהמדבר ועד למדבר. לצורך העניין נגיד שלנון היה נביא-העל של חזון-אוניברסלי זה, וערפאת היה קבלן הביצוע לפחות בחבל הארץ המסויים שלנו.
אחלה תכנית, חוץ מזה שלא הישראלים ולא הירדנים היו מוכנים לקבל אותה. מכאן המאמץ הישראלי לבעוט את ערפאת מהגדה המערבית לגדה המזרחית, ומכאן המאמץ של ירדן לבעוט את ערפאת מהגדה המזרחית לדרום לבנון, ומכאן - דרך מבצע ליטאני ואחר כך מלחמת לבנון המשוקצת אך למרות דברי השולל של יערי את שיף מלחמה צודקת ונכונה מאין כמותה (שאמנם - כמו כראמה ליטאני ועוד כמה אפיזודות צבאיות, נוהלה צבאית באופן בעייתי בלשון המעטה) - הרצון של ישראל לבעוט את ערפאת מביירות לטוניס.
מכאן גם למהות צעדם של ביילין את פרס לגלגל את גלגל ההיסטוריה לאחור, ולהחזיר את ערפאת מטוניס לרמאללה.
סיכום ביניים: 1968 - השלב הראשון ששיאו ב'ספטמבר הוורוד' (מבחינת ירדן ומבחינת הגורמים הפרוגרסיבים בממשלת ישראל, כלומר גוש גולדה-גלילי-אלון)= גירוש ערפאת מירדן. 1978 - השלב הראשון ששיאו במצור על ביירות ארבע וחצי שנים מאוחר יותר (לשר הבטחון שרון ייעץ אז חבר הכנסת איש האופוזיציה יצחק רבין, ע"ע 'להדק להדק')=גירוש ערפאת מלבנון אל פינה שכוחת אל בצפון אפריקה.
אף פעם לא מאוחר ואף פעם לא מיותר להזכיר את משפטו המפורסם - אך הלא מופנם מספיק - של פון קלאוזביץ: 'המלחמה (כלומר פעולת כראמה או מבצע ליטאני או כל פעולת טרור או כל מניעה של פעולה כזו וכמובן מלחמות כמו לבנון וכן הלאה) איננה אלא המשך המדיניות (הנתונה במחלוקת בין מקבלי ההחלטות וזו הסיבה שעבור אלון ספטמבר 1970 הוא 'ורוד' ואילו עבור שר הבטחון דיין הוא 'שחור') באמצעים אחרים' (כמו שלום או מלחמה, כמו מו"מ חשאי באוסלו בניגוד לעמדת ראש הממשלה תוך חתירה בלתי נלאית נגדו, ועוד)
הנה קלאוזביץ שוב, בלי תוספות פירושים ודוגמאות: 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים'. מכאן שאם ה(עוד)גרמני חכם אחד צודק, הרי שפעולות כמו כראמה, מבצעים כמו ליטאני וכן הלאה, יש לבדוק מנקודת מבט מדינית קודם כל (ואפשר להסתפק בה, גם אם בהחלט מעניין ללמוד על המימד הצבאי או הפסיכולוגי או התרבותי או הגסטרונומי, שהרי ההוויה האנושית מרובת פנים ומגוונת היא, ועדיין, יש חשוב ויש חשוב יותר).
מנקודת מבט מדינית, כלומר ביחס לשאלה מה רוצה להשיג מנהיג זה או אחר, מה מטרותיו, מה סדר היום שלו, מה ערכיו, מה חזונו, מה תפיסת עולמו.
מה שסוף סוף מחזיר אותנו לספרו המעצבן במיוחד של חגי ארליך. חשוב להדגיש: לא רק שהספר ראוי לקריאה, הוא קריא מאד, קצר יחסית (298 עמודים), בהיר, מעניין, עשיר בידע, וחף מתקלות עריכה והגהה. אמנם היה נחמד להוסיף פה ושם מפות וכמה תמונות אבל באמת שמדובר מכל הבחינות כמעט בספר מעולה.
אבל רק כמעט. כי הוא לוקה בדיוק במה שמצופה מהיסטוריון בכיר ומנוסה וידען כל כך. לומר אמירה העולה בקנה אחד עם העובדות (המרובות מאד) שהביא. אבל ארליך נמנע מכך. יש לי השערות מדוע, והן צפויות ומשמימות, ובמלה אחת: 'פוליטיקה'. במובן הלא מאד טוב של המלה. זוהי כמובן השערה. אבל אומר אותה בכל זאת: למיטב הבנתי הנשענת גם על האופן בו חלק מהדברים מוצגים בספר, ארליך מחוייב - כמו רבים וטובים באקדמיה הישראלית - לסוג מסויים של מסר, שבמקרה המינימלי עושה מאמץ עילאי להציג את בעיות המזה"ת באופן סימטרי ('כולם אשמים באותה המידה', 'קיצוניים יש בשני הצדדים' ושאר ירקות מסוג זה), ובמקרה הלא-מינימלי פשוט 'שבוי בנראטיב' של מחנה ידוע שככל שהוא לומד (ומלמד) יותר, כך הוא מבין ואומר פחות. כולנו מכירים את אלו שממשיכים לטעון בלהט שאילו רבין או אחריו נתניהו או אחריו ברק היו מחזירים את הגולן לסוריה, לא רק שהיה שלום ('לנגב חומוס בדמשק' בלה בלה) אלא שמלחמת האזרחים במדינה האומללה הזו היתה נמנעת. במלים אחרות, על ראשו של חתן פרס ישראל הטרי מאות אלפי הרוגים ומליוני פליטים. משעשע.
ארליך מתאר את מצבו במונחים חביבים עלי, כי גם אני הספקתי לחוות את מה שהוא מתאר בנוסטלגיה (מוצדקת במקרה הזה): הטיולים השנתיים בטיולית. אם הייתי יודע איך מצרפים תמונה לרשומה הזו הייתי מדביק כאן את תמונת הכריכה של הספר המדובר ואז הצעירים שביניכם היו מבינים מיד למה הכוונה ומה משמעות הדימוי: בתמונה נשקף הנוף הנצפה מאחוריה של הטיולית - משאית להובלת מטיילים - מבלי שהנוסעים מסוגלים לראות מה יש קדימה.
הנמשל ברור: ההיסטורין, חגי ארליך במקרה הזה, יכול לספר לנו לכל היותר מה היה. ואמנם ב-298 עמודי הספר, ובאמצעות חלוקתה ל-13 "מיפנים", מתאר לנו ההיסטוריון הבקיא את ההיסטוריה של המזרח התיכון מאז מוחמד ועד דעאש פינת ארדוגן. "13 המיפנים" הם במלים אחרות "13 צמתים" בהם עבר על האזור שינוי בולט. למשל, פלישת נפוליאון ב-1798. למשל, מלחמת העולם הראשונה. למשל, מלחמת ששת הימים. למשל, מלחמת המפרץ הראשונה. ולבסוף, דה סו קאלד (ענד איט איז אינדיד קוואייט קאלד): האביב הערבי.
ארליך מתאר ומתאר ומתאר, ומי שכמוני יודע פה ושם פרק היסטורי באופן מעמיק יותר מהממוצע (ויש שלושה פרקים כאלו שאני מכיר טוב יותר מהממוצע: ראשית הציונות, 1967-1977, 1981-1993) עולה בקלות על המקומות שבהם ארליך מורח ומטייח, אבל זה בסדר, כי מדובר בספר שמתחיל ונגמר ובפחות מ-300 עמודים אמור להתייחס ברצינות ל-1400 שנים כמעט. בקיצור, המריחות והטיוחים נסלחים. גם המקומות הלא מעטים בהם ארליך מנסה למכור את הסימטרייה הקדושה של 'מחנה השלום', לפיה כאמור ב'שני הצדדים יש קיצוניים' בלה בלה. באמת נסלח.
מה שלא נסלח הוא ההתחכמות הלא הכרחית לפיה הואיל ואנו יושבים בטיולית ומביטים על העבר והעתיד נסתר, הרי שהכל אפשרי, הכל פתוח, מי יודע מה יקרה. בכלל ובפרט שבעמוד האחרון כותב ארליך כי "כל המרשמים ...כבר נוסו. הליברליזם הפרלמנטרי, הסוציאליזם החילוני, הרוחניות האסלאמית".
"הליברליזם הפרלמנטרי"??? איפה בדיוק? ומה זה "הסוציאליזם החילוני"?? האם 'סוציאליזם' - חילוני או לא חילוני ומה בדיוק תפקיד התיבה 'חילוני' בהקשר הזה (אין לה שום תפקיד) - הוא 'סוציאליזם' כי כמה דיקטטורים כמו נאצר או חבריו בסוריה הכריזו על הדיקטטורה שלהם כעל 'סוציאליזם'?
מי אני שאשאל את ארליך את השאלות הללו. הוא יודע את התשובות עליהן טוב אולי יותר מכל אחד כאן שמדבר וכותב עברית. אבל למרות שאת העובדות הוא יודע, הדברים המעצבנים במיוחד הללו נכתבו, ולא סתם, אלא בעמוד האחרון, העמוד אותו בדרך כלל קוראים אלו שאין להם זמן או רצון לקרוא את כל אלו שבאו קודם.
פיסקה אחת אחרי ארליך מעיז להציץ לעתיד ומציין "תמורה משמעותית שיש בה אולי קרן של תקווה: לפני שנות דור לערך היו נשים צעירות רק כחמישית מתלמידי האוניברסיטאות במרחב הערבי והאסלאמי. אולם היום השתווה מספרן של הסטודנטיות, ואף של בוגרות התואר הראשון לזה של הגברים. זו אולי המהפכה החברתית והתרבותית העמוקה ביותר מאז ראשית האסלאם. היא מתנהלת בשקט, כמעט בלי משים, אך אין ספק באשר לעוצמתה".
כפתור ופרח. או שמא חזיז ורעם. או אולי גם וגם. אני צריך להזכיר לארליך שאין קשר הכרחי בין השכלה אקדמית לשגשוג, סובלנות, פלורליזם ושיטה חברתית ופוליטית המכבדת זכויות אזרח ואזרחיה מקפידים על כבוד האדם? הוא עצמו כתב על אחד, בן לאדן, איש משכיל למדי. הוא עצמו ציין את השפעת האוניברסיטאות על עלייתם של מנהיגים לאומניים, כוחניים, אלימים.
ידע הוא כוח אבל כוח יכול לשמש למגמות מנוגדות. ומשכיל כמו ארליך שלא מקפיד על התובנה הזו איננו תורם מאומה להבנת המציאות, גם במימד העבר שלה ועוד פחות לגבי אפשרויותיה לעתיד לבוא.
על פי הגיונו התמים, או שמא המיתמם של ארליך, נוסעי הטיולית הרואים מאחוריהם מדבר יבש, אולי עומדים בכל רגע להכנס לאזור גשום וקר, ולהפך. הנמשך חמור בהרבה מהאבסורד שיש במשל הטיולית ובמטיילים שכרגע אוכלים אבק במדבר סיני אבל הנה בעוד רגע הדרך תעבור בסמוך לקרחונים או בשלג כבד. הקורא אמור להניח שמתוך שלטון הטרור של טהראן תצמח לפתע סוציאל-דמוקרטיה פינית או פלורליזם סובלני מהסוג המוכר בדרום אמריקה.
אכן, 'הכל יכול לקרות' ו'האדם מתכנן ואלוהים צוחק' ו'החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תכניות' ועוד ועוד קלישאות חביבות לעטיפות של מסטיק בזוקה, אבל לא לחיבור שמטרתו לתת דין וחשבון על המזרח התיכון, מאין בא ולאן הוא אולי הולך, ממש, אבל ממש אולי.
בדיוק מנקודת המבט הזו יש טעם לחזור ולהביט על כראמה 1968, על ליטאני 1978, ועל כל תאריך עגול ויובלי אחר, או כל תאריך אחר שאיננו עגול ואיננו יובלי, עד כדי כך שלא זכה להכנס לפנתיאון של הויקיפדיה, ומי בכלל זוכר ואמור לזכור אותו.
כי מנקודת מבטו של האדם השואף לאנושיות נאורה, מבחנו של כל מעשה, של כל ארוע, של כל תהליך ושל כל תרחיש, הוא עד כמה הוא תורם לפיתוחו ולטיפוחה של מציאות בה מתקיימים שגשוג, סובלנות, פלורליזם ושיטה חברתית ופוליטית המכבדת זכויות אזרח ואזרחיה מקפידים על כבוד האדם.
נדמה לי שמי שיזכור את הכלל הפשוט הזה ויקרא שוב את ספרו של ארליך, יכול די בקלות לתת לעצמו תשובות ברורות למדי באשר לנוף הנשקף מהצד השני של הטיולית. הכל אפשרי כמובן, אבל כדי שהאפשרות החיובית (במונחי שגשוג סובלנות וכן הלאה) היא זו שתגבר, כדאי ליצור עבורה תנאים של חיבה. ובינתיים, ותוך כדי, וכפי שעשתה ישראל בכראמה, בליטאני ובעוד מאות מקרים אחרום, יש לעשות את המוות למי שתכניתו הפוליטית היא מוות.
הנקודה היא ההקשר, וכבר יותר ממאתיים שנה ההקשר הגדול הוא עתידו של האזור המכונה מאז תחילת המאה ה-20 'המזרח התיכון', ובמסגרת ההקשר הרחב הזה ההקשר הקונקרטי יותר מבחינתי הוא עתידו של העם היהודי בכלל ובאזור הזה בפרט, והנה שוב יש לנו הקשר בן מאתיים ויותר (עתידו של העם היהודי) ובן כ-100 שנה (מקומו של העם הזה במזרח התיכון).
כנ"ל לגבי מבצע ליטני שבמקרה התקיים בדיוק עשר שנים לאחר פעולת כראמה, ושגם הוא בדומה לפעולה ההיא לא היה הצלחה צהלית מרהיבה בלשון המעטה אבל שבדיוק כמו פעולת כראמה השאלה הנכונה לשאול לגביו היא למה, מה, מדוע ובעיקר אז מה למדנו ומה הלאה.
שאלו בדיוק השאלות שעמדו גם לנגד עיניו של פרופסור אמריטוס חגי ארליך, מומחה מוביל בחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון, שהיה לי את הכבוד לפתוח את לימודי התואר הראשון שלי, כמעט בדיוק לפני 30 שנה, בקורס שהוא כתב ('מבוא למזרח התיכון בעת החדשה').
בכותרת הגדרתי את ספרו במלים 'מעצבן במיוחד'. מהפיסקה הקודמת ניתן ללמוד בלי ספק שכולי תודה והערכה לחגי ארליך. איך זה מסתדר? אדרבא... הספר מעצבן דווקא בשל ההערכה העצומה שיש לי כלפי מחקריו.
אבל לפני שנגיע לארליך, כלומר לספרו, מלה וחצי על כראמה וליטאני: בשני המקרים מדובר בדיוק באותו הסיפור - מקומו של אש"ף במרחב, או ליתר דיוק עד כמה מוכנה ישראל - או ליתר דיוק גורמים בישראל - לאפשר או לא לאפשר לארגון הטרור הזה להצית את המזרח התיכון בלהבות הידועות והמוכרות של הז'אנר הזה: פיגור, אלימות, דיכוי, ריאקציה. או במלה אחת: המופתי.
מי שלא זוכר מי היה המופתי, מוזמן להציץ בויקיפדיה. ב-1968 המופתי כבר מזמן היה גוויה פוליטית אבל הפוליטיקה שלו נהנתה מחיים טובים מאד, כי יאסר עראפת, אחד מתלמידיו של המופתי, החייה אותה בכשרון רב. ערפאת הציג עצמו ואת ארגונו (פת"ח, לימים הגורם המרכזי באש"ף) כגורם היחיד שלא סבל 'נכסה' כלומר לא הובס ביוני 1967.
את מה שאיבד נאצר בעיני הציבור הערבי הרחב, קיבל ערפאת: הערצה לא פעם עיוורת למחוייבותו הבלתי מתפשרת להביס את הישות הציונית, לשחרר את פלסטין, ולהקים בין המדבר לים - על חורבותיהן של ירדן וישראל, שתי מדינות שהן תוצר הקולוניאליזם הבריטי האימפריאלי - 'מדינה חילונית דמוקרטית', בה יחיו כולם בצוותא, כולם חוץ מכל יהודי שהגיע לכאן אחרי הצהרת בלפור.
אחלה תכנית, תודו, מי יודע, אולי האמנה הפלסטינית של אש"ף היוותה מקור השראה לשירו הידוע של ג'ון לנון 'אימאג'ן', המדבר כידוע גם הוא על עולם חילוני-דמוקרטי מהמדבר ועד למדבר. לצורך העניין נגיד שלנון היה נביא-העל של חזון-אוניברסלי זה, וערפאת היה קבלן הביצוע לפחות בחבל הארץ המסויים שלנו.
אחלה תכנית, חוץ מזה שלא הישראלים ולא הירדנים היו מוכנים לקבל אותה. מכאן המאמץ הישראלי לבעוט את ערפאת מהגדה המערבית לגדה המזרחית, ומכאן המאמץ של ירדן לבעוט את ערפאת מהגדה המזרחית לדרום לבנון, ומכאן - דרך מבצע ליטאני ואחר כך מלחמת לבנון המשוקצת אך למרות דברי השולל של יערי את שיף מלחמה צודקת ונכונה מאין כמותה (שאמנם - כמו כראמה ליטאני ועוד כמה אפיזודות צבאיות, נוהלה צבאית באופן בעייתי בלשון המעטה) - הרצון של ישראל לבעוט את ערפאת מביירות לטוניס.
מכאן גם למהות צעדם של ביילין את פרס לגלגל את גלגל ההיסטוריה לאחור, ולהחזיר את ערפאת מטוניס לרמאללה.
סיכום ביניים: 1968 - השלב הראשון ששיאו ב'ספטמבר הוורוד' (מבחינת ירדן ומבחינת הגורמים הפרוגרסיבים בממשלת ישראל, כלומר גוש גולדה-גלילי-אלון)= גירוש ערפאת מירדן. 1978 - השלב הראשון ששיאו במצור על ביירות ארבע וחצי שנים מאוחר יותר (לשר הבטחון שרון ייעץ אז חבר הכנסת איש האופוזיציה יצחק רבין, ע"ע 'להדק להדק')=גירוש ערפאת מלבנון אל פינה שכוחת אל בצפון אפריקה.
אף פעם לא מאוחר ואף פעם לא מיותר להזכיר את משפטו המפורסם - אך הלא מופנם מספיק - של פון קלאוזביץ: 'המלחמה (כלומר פעולת כראמה או מבצע ליטאני או כל פעולת טרור או כל מניעה של פעולה כזו וכמובן מלחמות כמו לבנון וכן הלאה) איננה אלא המשך המדיניות (הנתונה במחלוקת בין מקבלי ההחלטות וזו הסיבה שעבור אלון ספטמבר 1970 הוא 'ורוד' ואילו עבור שר הבטחון דיין הוא 'שחור') באמצעים אחרים' (כמו שלום או מלחמה, כמו מו"מ חשאי באוסלו בניגוד לעמדת ראש הממשלה תוך חתירה בלתי נלאית נגדו, ועוד)
הנה קלאוזביץ שוב, בלי תוספות פירושים ודוגמאות: 'המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים'. מכאן שאם ה(עוד)גרמני חכם אחד צודק, הרי שפעולות כמו כראמה, מבצעים כמו ליטאני וכן הלאה, יש לבדוק מנקודת מבט מדינית קודם כל (ואפשר להסתפק בה, גם אם בהחלט מעניין ללמוד על המימד הצבאי או הפסיכולוגי או התרבותי או הגסטרונומי, שהרי ההוויה האנושית מרובת פנים ומגוונת היא, ועדיין, יש חשוב ויש חשוב יותר).
מנקודת מבט מדינית, כלומר ביחס לשאלה מה רוצה להשיג מנהיג זה או אחר, מה מטרותיו, מה סדר היום שלו, מה ערכיו, מה חזונו, מה תפיסת עולמו.
מה שסוף סוף מחזיר אותנו לספרו המעצבן במיוחד של חגי ארליך. חשוב להדגיש: לא רק שהספר ראוי לקריאה, הוא קריא מאד, קצר יחסית (298 עמודים), בהיר, מעניין, עשיר בידע, וחף מתקלות עריכה והגהה. אמנם היה נחמד להוסיף פה ושם מפות וכמה תמונות אבל באמת שמדובר מכל הבחינות כמעט בספר מעולה.
אבל רק כמעט. כי הוא לוקה בדיוק במה שמצופה מהיסטוריון בכיר ומנוסה וידען כל כך. לומר אמירה העולה בקנה אחד עם העובדות (המרובות מאד) שהביא. אבל ארליך נמנע מכך. יש לי השערות מדוע, והן צפויות ומשמימות, ובמלה אחת: 'פוליטיקה'. במובן הלא מאד טוב של המלה. זוהי כמובן השערה. אבל אומר אותה בכל זאת: למיטב הבנתי הנשענת גם על האופן בו חלק מהדברים מוצגים בספר, ארליך מחוייב - כמו רבים וטובים באקדמיה הישראלית - לסוג מסויים של מסר, שבמקרה המינימלי עושה מאמץ עילאי להציג את בעיות המזה"ת באופן סימטרי ('כולם אשמים באותה המידה', 'קיצוניים יש בשני הצדדים' ושאר ירקות מסוג זה), ובמקרה הלא-מינימלי פשוט 'שבוי בנראטיב' של מחנה ידוע שככל שהוא לומד (ומלמד) יותר, כך הוא מבין ואומר פחות. כולנו מכירים את אלו שממשיכים לטעון בלהט שאילו רבין או אחריו נתניהו או אחריו ברק היו מחזירים את הגולן לסוריה, לא רק שהיה שלום ('לנגב חומוס בדמשק' בלה בלה) אלא שמלחמת האזרחים במדינה האומללה הזו היתה נמנעת. במלים אחרות, על ראשו של חתן פרס ישראל הטרי מאות אלפי הרוגים ומליוני פליטים. משעשע.
ארליך מתאר את מצבו במונחים חביבים עלי, כי גם אני הספקתי לחוות את מה שהוא מתאר בנוסטלגיה (מוצדקת במקרה הזה): הטיולים השנתיים בטיולית. אם הייתי יודע איך מצרפים תמונה לרשומה הזו הייתי מדביק כאן את תמונת הכריכה של הספר המדובר ואז הצעירים שביניכם היו מבינים מיד למה הכוונה ומה משמעות הדימוי: בתמונה נשקף הנוף הנצפה מאחוריה של הטיולית - משאית להובלת מטיילים - מבלי שהנוסעים מסוגלים לראות מה יש קדימה.
הנמשל ברור: ההיסטורין, חגי ארליך במקרה הזה, יכול לספר לנו לכל היותר מה היה. ואמנם ב-298 עמודי הספר, ובאמצעות חלוקתה ל-13 "מיפנים", מתאר לנו ההיסטוריון הבקיא את ההיסטוריה של המזרח התיכון מאז מוחמד ועד דעאש פינת ארדוגן. "13 המיפנים" הם במלים אחרות "13 צמתים" בהם עבר על האזור שינוי בולט. למשל, פלישת נפוליאון ב-1798. למשל, מלחמת העולם הראשונה. למשל, מלחמת ששת הימים. למשל, מלחמת המפרץ הראשונה. ולבסוף, דה סו קאלד (ענד איט איז אינדיד קוואייט קאלד): האביב הערבי.
ארליך מתאר ומתאר ומתאר, ומי שכמוני יודע פה ושם פרק היסטורי באופן מעמיק יותר מהממוצע (ויש שלושה פרקים כאלו שאני מכיר טוב יותר מהממוצע: ראשית הציונות, 1967-1977, 1981-1993) עולה בקלות על המקומות שבהם ארליך מורח ומטייח, אבל זה בסדר, כי מדובר בספר שמתחיל ונגמר ובפחות מ-300 עמודים אמור להתייחס ברצינות ל-1400 שנים כמעט. בקיצור, המריחות והטיוחים נסלחים. גם המקומות הלא מעטים בהם ארליך מנסה למכור את הסימטרייה הקדושה של 'מחנה השלום', לפיה כאמור ב'שני הצדדים יש קיצוניים' בלה בלה. באמת נסלח.
מה שלא נסלח הוא ההתחכמות הלא הכרחית לפיה הואיל ואנו יושבים בטיולית ומביטים על העבר והעתיד נסתר, הרי שהכל אפשרי, הכל פתוח, מי יודע מה יקרה. בכלל ובפרט שבעמוד האחרון כותב ארליך כי "כל המרשמים ...כבר נוסו. הליברליזם הפרלמנטרי, הסוציאליזם החילוני, הרוחניות האסלאמית".
"הליברליזם הפרלמנטרי"??? איפה בדיוק? ומה זה "הסוציאליזם החילוני"?? האם 'סוציאליזם' - חילוני או לא חילוני ומה בדיוק תפקיד התיבה 'חילוני' בהקשר הזה (אין לה שום תפקיד) - הוא 'סוציאליזם' כי כמה דיקטטורים כמו נאצר או חבריו בסוריה הכריזו על הדיקטטורה שלהם כעל 'סוציאליזם'?
מי אני שאשאל את ארליך את השאלות הללו. הוא יודע את התשובות עליהן טוב אולי יותר מכל אחד כאן שמדבר וכותב עברית. אבל למרות שאת העובדות הוא יודע, הדברים המעצבנים במיוחד הללו נכתבו, ולא סתם, אלא בעמוד האחרון, העמוד אותו בדרך כלל קוראים אלו שאין להם זמן או רצון לקרוא את כל אלו שבאו קודם.
פיסקה אחת אחרי ארליך מעיז להציץ לעתיד ומציין "תמורה משמעותית שיש בה אולי קרן של תקווה: לפני שנות דור לערך היו נשים צעירות רק כחמישית מתלמידי האוניברסיטאות במרחב הערבי והאסלאמי. אולם היום השתווה מספרן של הסטודנטיות, ואף של בוגרות התואר הראשון לזה של הגברים. זו אולי המהפכה החברתית והתרבותית העמוקה ביותר מאז ראשית האסלאם. היא מתנהלת בשקט, כמעט בלי משים, אך אין ספק באשר לעוצמתה".
כפתור ופרח. או שמא חזיז ורעם. או אולי גם וגם. אני צריך להזכיר לארליך שאין קשר הכרחי בין השכלה אקדמית לשגשוג, סובלנות, פלורליזם ושיטה חברתית ופוליטית המכבדת זכויות אזרח ואזרחיה מקפידים על כבוד האדם? הוא עצמו כתב על אחד, בן לאדן, איש משכיל למדי. הוא עצמו ציין את השפעת האוניברסיטאות על עלייתם של מנהיגים לאומניים, כוחניים, אלימים.
ידע הוא כוח אבל כוח יכול לשמש למגמות מנוגדות. ומשכיל כמו ארליך שלא מקפיד על התובנה הזו איננו תורם מאומה להבנת המציאות, גם במימד העבר שלה ועוד פחות לגבי אפשרויותיה לעתיד לבוא.
על פי הגיונו התמים, או שמא המיתמם של ארליך, נוסעי הטיולית הרואים מאחוריהם מדבר יבש, אולי עומדים בכל רגע להכנס לאזור גשום וקר, ולהפך. הנמשך חמור בהרבה מהאבסורד שיש במשל הטיולית ובמטיילים שכרגע אוכלים אבק במדבר סיני אבל הנה בעוד רגע הדרך תעבור בסמוך לקרחונים או בשלג כבד. הקורא אמור להניח שמתוך שלטון הטרור של טהראן תצמח לפתע סוציאל-דמוקרטיה פינית או פלורליזם סובלני מהסוג המוכר בדרום אמריקה.
אכן, 'הכל יכול לקרות' ו'האדם מתכנן ואלוהים צוחק' ו'החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תכניות' ועוד ועוד קלישאות חביבות לעטיפות של מסטיק בזוקה, אבל לא לחיבור שמטרתו לתת דין וחשבון על המזרח התיכון, מאין בא ולאן הוא אולי הולך, ממש, אבל ממש אולי.
בדיוק מנקודת המבט הזו יש טעם לחזור ולהביט על כראמה 1968, על ליטאני 1978, ועל כל תאריך עגול ויובלי אחר, או כל תאריך אחר שאיננו עגול ואיננו יובלי, עד כדי כך שלא זכה להכנס לפנתיאון של הויקיפדיה, ומי בכלל זוכר ואמור לזכור אותו.
כי מנקודת מבטו של האדם השואף לאנושיות נאורה, מבחנו של כל מעשה, של כל ארוע, של כל תהליך ושל כל תרחיש, הוא עד כמה הוא תורם לפיתוחו ולטיפוחה של מציאות בה מתקיימים שגשוג, סובלנות, פלורליזם ושיטה חברתית ופוליטית המכבדת זכויות אזרח ואזרחיה מקפידים על כבוד האדם.
נדמה לי שמי שיזכור את הכלל הפשוט הזה ויקרא שוב את ספרו של ארליך, יכול די בקלות לתת לעצמו תשובות ברורות למדי באשר לנוף הנשקף מהצד השני של הטיולית. הכל אפשרי כמובן, אבל כדי שהאפשרות החיובית (במונחי שגשוג סובלנות וכן הלאה) היא זו שתגבר, כדאי ליצור עבורה תנאים של חיבה. ובינתיים, ותוך כדי, וכפי שעשתה ישראל בכראמה, בליטאני ובעוד מאות מקרים אחרום, יש לעשות את המוות למי שתכניתו הפוליטית היא מוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה