"ספורט הוא הזירה בה אנו מכתירים אבירים", אומרת דמות בסדרה אמריקנית מעניינת, העוסקת בעולמם של מיליארדרים. "אתה אינך מהמעמד המלכותי" ממשיכה הדמות לומר לגיבור הסדרה המעוניין לרכוש קבוצת כדורגל בליגת ה-NFL, "אתה ברון שודד". וככזה, אין לו זכות לרכוש קבוצת כדורגל למרות שהציע את ההצעה הגבוהה ביותר במכרז.
את הפרק הזה ראיתי ממש לאחר סיום קריאת הספר שכותרתו היא כותרת רשומה זו. לכאורה, מה יכול להיות רחוק יותר מהעולם המתואר על ידי לילך רון, בתו המוכשרת והחכמה (איך לא) של אמרי רון, הוא 'השיתופיסט' הנזכר בכותרת, לבין גיבורי הסדרה 'מיליארדים'.
לא רק לכאורה, למעשה. אכן מדובר בשני עולמות שונים ומנוגדים. אבל יש בכל זאת מכנה משותף אחד: בשני העולמות הללו האנשים רוצים גיבורים, רוצים אבירים, רוצים להתגאות בהם, מתביישים במי שאיננו גיבור, איננו אביר, איננו מוסרי מספיק.
אכן, מערכות הערכים של ניו אינגלנד ושל משמר העמק מהופכות למדי. קל למצוא כמה מכנים משותפים, כמו למשל כבוד האדם וחירותו, פלורליזם, שלטון החוק, אמון בדמוקרטיה ובמוסדותיה, היצירה והיצירתיות המדעית, אהבת היופי והאמנות, ועוד ועוד.
אין לזלזל במכנה המשותף הזה, שכן הוא משמעותי מאד. הוא מנוגד למשל בתכלית הניגוד למערכת המוסר של האסלאם בימינו (ובבקשה אל תבלבלו לי את המוח על הגיוון שיש בעולם המוסלמי בימינו, כי פשוט אין. אולי היה, אולי יהיה, היום, במטותא, אין) או של רוב רובו של העולם הערבי, הדוחה את כל הרשימה שהוזכרה לעיל: כבוד האדם וחירותו, פלורליזם, שלטון החוק, אמון בדמוקרטיה ובמוסדותיה, היצירה והיצירתיות המדעית, אהבת היופי והאמנות. באופן דומה המכנה המשותף הזה מנוגד לשיטה הסובייטית ולמה שנשאר ממנה בצפון-קוריאה ובמקומות דומים אחרים.
אבל ההבדל חשוב לא פחות: הדרך להשגת הערכים ההומניסטיים הללו מנוגדת לחלוטין. באחת מקודשים אבירי המיליארדים, בשנייה אבירי השיתוף והסולידריות החברתית הכלכלית-מעשית-מוחשית (כי 'סולידריות' מופשטת ומוצהרת ומדוקלמת ונשגבת אפשר למצוא גם אצל 'המיליארדרים').
ומי שיקרא את הספר 'שיתופיסט' שראה אור לא מזמן בהוצאת הקבוץ המאוחד, יוכל להבין לעומק כיצד חי ופעל, ועל מה ביסס את חייו ואת פועלו האביר הגדול ביותר שהיה לשיתופיזם בדור האחרון. אני לא מגזים ולא נוקט אחרי מות קדושים אמור ודברי אינם מבטאים סוג של הכאה מהופכת על חטא היותי עוזב קבוץ, מן הסתם מאלו שהיו מאכזבים את אמרי עד מאד, כי כגודל הציפיות גודל האכזבות.
אולי עוד אשוב לאופן בו אני רואה עצמי, ממשיך לראות את עצמי, חלק מהשיתופיזם, גם אם ללא כל ספק לא מגיע לי תואר אביר. כי במרכז הרשומה הזו עומד אמרי רון, שבתו לילך כאמור לעיל, עשתה עמו - ועמנו - חסד עצום ויצירתי דרך כתיבת סיפורו בגוף ראשון, כולל תאור המוות שלו, כולל תאור ההלוויה.
השיתופיזם של אמרי היה מדוייק למדי. קשה לחשוב על טעות אחת אפילו שהוא עשה בחייו הציבוריים. הטעות האישית שהוא עשה נזכרת לאורך הספר כולו: משפחתו של אמרי שלמה מחירים כבדים על היותו האביר המושיע של השיתופיזם בישראל. לילך כותבת את הדברים ללא כחל ושרק גם אם הם עטופים בהרבה מאד אהבה. ואיך לא. איך אפשר שלא לאהוב את האיש המופלא הזה, שכל כולו אהבת אדם ואמת ויושר ואומץ. אביר.
הספר הולך בעיקבות חייו כולם, בשיטה של פלאשבקים מרתקים, כששאלת הבריאות ובגידת הגוף מרחפת מעל פני תהום, כשכמו בכל סדרה אמריקנית למרות שאתה יודע את הסוף - במקרה הזה אמרי הלך לעולמו בגיל 77 - אתה מרותק כל הזמן ומקווה שאולי בכל זאת הסוף יהיה שונה.
אגב, לפני שאשכח, ואת המחשבה שריחפה תוך כדי קריאת הספר אני חייב לפרוק עכשיו, כי אסור להשאיר אותה לסוף, כי היא אירונית, שלא לומר צינית. כהרגלי אלך מעט סחור סחור. בספר נזכר לא פעם דורון נדיב, שיתופיסט בעצמו ומבחינות מסויימות ראוי לגלימת האביר. זכורה לי התנצחות חריפה עמו בשאלת שעוני החשמל שלפחות אז (כעשר שנים, כשעוד הייתי חבר עין השופט) היה חופשי במשמר העמק דבר שהוציא אותי מדעתי. דורון בעקשנותו מעוררת הכבוד לכשעצמה, שב והסביר לי חזור והסבר שהדרך להתמודד עם בזבזני החשמל היא לא דרך הפרטת החשבונות, אלא על ידי חינוך.
לא רק שלא השתכנעתי אז אלא שאני עדיין משוכנע - והתחום החדש העולה של הכלכלה ההתנהגותית שכבר יצר כמה וכמה פרסי נובל ומחשבה מבריקה מהסוג שיש בפריקונומיקס - שיש לא מעט תחומים שאין שום בעיה בהפרטתם, ושלא רק שהפרטה במקרים הללו לגיטימית ויעילה, אין בינה לבין שלילת השיתופיזם ולא כלום.
והנה אני מגיע למחשבה הרעה שליוותה אותי בקריאת הספר. הרי מי הרג את אמרי? הלב שלו. ומי הרג את הלב שלו? הסיגריות. וסיגריות, בהרבה מאד קיבוצים, היו מוצר חופשי כמו ניירות טואלט גפרורים שרוכים חשמל ומים. אינני מעיז לשאול את דורון נדיב האם עדיין הסיגריות במשמר העמק הם מוצר חופשי שמא הוא יגיד לי שכן, ואז אצטרך לשלוף את אמרי מהקבר ולומר לו האם הוא עדיין חושב שאולי כדאי היה ליצור תמריץ שלילי שמשמעותו במקרה של אמרי הן עוד 15 שנה של יצירה שיתופיסטית.
אבל זו לא הבעיה היחידה במשנתו של אמרי כפי שמוצגת בספר. כמה הייתי רוצה אבל לשבת עם אמרי ולשמוע ממנו תשובה ברורה על שאלת החולייה החסרה בין שיתופיזם בסגנון קבוצות הבחירה ומשמר העמק (עם כל ההבדלים הנובעים מרב דוריות ומהיקף הפעילות הכלכלית וכן הלאה), לבין חברה אנונימית-קפיטליסטית-דורסנית-חזירית.
אמרי הלך לעולמו, בגלל הסיגריות החופשיות כדאי לשוב ולהזכיר, ואת התשובה נאלץ להמשיך לתת בעצמנו ולהתווכח עליה. בעניין הזה נראה לי שהייתי ממשיך להיות חלוק על אמרי ועל הקו שהוא ייצג, קו דיכוטומי מדי, קו שגם לא התיישב עם פועלו האדיר בתחום הלאומי-ציבורי. אני לא מקבל את הטענה שרק בקיבוץ תתכן סולידריות חברתית (וזה עוד לפני שבדקנו את רמת הסולידריות בקבוצים לא מעטים, כולל שיתופיים וכולל עירוניים) ושהחברה העירונית היא בהכרח מנוכרת דורסנית וכן הלאה. גדלתי על ברכי האתוס של שבתאי לוז'ינסקי, אותה אני מעפילים שהגיעה לחוף ניצנים אי אז ב1947 אם אני זוכר טוב, וכשהגיעו הבריטים לעצור את העולים הם השליכו את תעודותיהם לאש - כפי שעשו חברי ניצנים - ועל השאלה 'מי אתה' הם ענו 'יהודי מארץ ישראל'
אז אני 'יהודי מארץ ישראל' וככזה אני מוצא ציונות בניצנים, משמר העמק, תמוז ועין השופט, אבל גם בירוחם, שדרות, תל אביב (כן!! תל אביב!!), יקנעם חיפה ואריאל. וכן, אני יודע שיש יהודים בארץ ישראל שמשאת נפשם היא להיות מיליארדרים ולעטות גלימת אביר נוצצת של כסף זהב ו-15 דקות תהילה במדורי הרכילות, אבל יש גם יהודים בארץ ישראל שרוצים בדיוק את ההפך, כמו אמרי.
ואמרי אמר ועשה. והספר הנפלא הזה, הרגיש כל כך, העמוק, המרתק, העשיר במבע ובתוכן, הנוגע, העדין, המחויך רוב הזמן, מספר את סיפורו הציבורי-פוליטי של האיש, ותחנות חייו הם תחנות ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של ישראל. הכל תמצאו שם. את הליבלריזציה של ראשית ימי הליכוד, את האינפלציה התלת ספרתית, את הספסרים של הבורסה, את הטירוף של משיחיות הכסף הקל, את תכנית הייצוב, את השקרים של המערכת הבנקאית, את המניפולציות המכוערות פרי מוחם הקודח - איך לא - של אישי ציבור מהתנועה הקיבוצית עצמה, שהצמיחה מתוכה, איך לא. את הגרועים שב'מיליארדריסטים'.
חשבתי שאתן כמה דוגמאות באשר לכל אלו או לפחות לגבי חלק מהם. הכי חביבה עלי היא פרשת דוח פרוקצ'יה שאף אחד כמעט לא זוכר אותו, אותו דוח שהפיק משרד עורכי הדין של פרוקצ'יה שתמורת מיליון שקל (שאמרי דאג לגייס באמצעות מיסוי מיוחד בגובה של 18 אלף שח מכל קיבוצי השומר הצעיר) הוכיח את מה שלחלק מהאנשים היה ברור כבר אז עוד לפני בדיקה שיטתית ויקרה (מליון שקל), שבמקרים רבים הבנקים הונו את הקיבוצים ושבמקרים רבים לא פחות הבנקים הם אלו שחייבים כסף לקיבוצים ולא להפך.
אז הנה נתתי דוגמא אחת, חיובית. והנה אחת שלילית: גם עדינותה המדוייקת של לילך שהקפידה כבת אבירים לשמור על כבודם של יריבי אביה ומפעל חייו, לא יכולה להכהות את עוקצם של רשעים גמורים מסוגם של יוסי שריד וגדעון לוי, כן, אותו מנוול (מלה שלי ולא של לילך!) שעשו שימוש נבזי בערכים הנזכרים של הנאורות: חופש ביטוי, חופש התארגנות וכן הלאה. את תועבת השקרים של מי שניכס לעצמו כבר לפני 30 שנה ויותר את התואר הנכבד והמחייב 'שמאל' נצטרך לחקור באופן שיטתי יום אחד. 'שיתופיסט' יהיה אחד המקורות המועילים. אבל לפני זה כנראה שאקדיש מבט ממוקד בדמותו המרתקת של משה עמר, חבר כנסת שכוח שלא זכה לעניין תקשורתי, כי אם יש את הג'ורה של יוסי שריד, מדוע לטרוח להקשיב לחבר כנסת חרוץ חכם ושקט?
אז הנה הבאתי שתי דוגמאות ועל כל האחרות תקראו בעצמכם בספר הזה, שאת שבחיו המרובים כבר כתבתי כאן, ושאם אוסיף זה עלול להשמע דביק מדי.
חדשות טובות לסיום: מתאור מפגשיו הרבים של אמרי עם גורמי ציבור שאינם קשורים ישירות לתנועה הקיבוצית - פקידי מנהל ואוצר, חברי כנסת, עורכי דיו ושופטים ועוד ועוד - עולה תמונה ברורה למדי: כל מי שפגש את אמרי ראה בו אביר. אמרי בוודאי היה מבטל את דברי מיניה וביה. אבל אמרי למרבה הצער כבר לא איתנו. דרך דבריה של לילך עליו עולה בכל אופן אצלי תמונה ברורה מאד. אמרי היה אביר השיתופיזם, והעובדה שרבים וטובים ומעולים שפעלו במערכת הציבורית ראו בו אביר היא חדשות טובות מאד.
את הפרק הזה ראיתי ממש לאחר סיום קריאת הספר שכותרתו היא כותרת רשומה זו. לכאורה, מה יכול להיות רחוק יותר מהעולם המתואר על ידי לילך רון, בתו המוכשרת והחכמה (איך לא) של אמרי רון, הוא 'השיתופיסט' הנזכר בכותרת, לבין גיבורי הסדרה 'מיליארדים'.
לא רק לכאורה, למעשה. אכן מדובר בשני עולמות שונים ומנוגדים. אבל יש בכל זאת מכנה משותף אחד: בשני העולמות הללו האנשים רוצים גיבורים, רוצים אבירים, רוצים להתגאות בהם, מתביישים במי שאיננו גיבור, איננו אביר, איננו מוסרי מספיק.
אכן, מערכות הערכים של ניו אינגלנד ושל משמר העמק מהופכות למדי. קל למצוא כמה מכנים משותפים, כמו למשל כבוד האדם וחירותו, פלורליזם, שלטון החוק, אמון בדמוקרטיה ובמוסדותיה, היצירה והיצירתיות המדעית, אהבת היופי והאמנות, ועוד ועוד.
אין לזלזל במכנה המשותף הזה, שכן הוא משמעותי מאד. הוא מנוגד למשל בתכלית הניגוד למערכת המוסר של האסלאם בימינו (ובבקשה אל תבלבלו לי את המוח על הגיוון שיש בעולם המוסלמי בימינו, כי פשוט אין. אולי היה, אולי יהיה, היום, במטותא, אין) או של רוב רובו של העולם הערבי, הדוחה את כל הרשימה שהוזכרה לעיל: כבוד האדם וחירותו, פלורליזם, שלטון החוק, אמון בדמוקרטיה ובמוסדותיה, היצירה והיצירתיות המדעית, אהבת היופי והאמנות. באופן דומה המכנה המשותף הזה מנוגד לשיטה הסובייטית ולמה שנשאר ממנה בצפון-קוריאה ובמקומות דומים אחרים.
אבל ההבדל חשוב לא פחות: הדרך להשגת הערכים ההומניסטיים הללו מנוגדת לחלוטין. באחת מקודשים אבירי המיליארדים, בשנייה אבירי השיתוף והסולידריות החברתית הכלכלית-מעשית-מוחשית (כי 'סולידריות' מופשטת ומוצהרת ומדוקלמת ונשגבת אפשר למצוא גם אצל 'המיליארדרים').
ומי שיקרא את הספר 'שיתופיסט' שראה אור לא מזמן בהוצאת הקבוץ המאוחד, יוכל להבין לעומק כיצד חי ופעל, ועל מה ביסס את חייו ואת פועלו האביר הגדול ביותר שהיה לשיתופיזם בדור האחרון. אני לא מגזים ולא נוקט אחרי מות קדושים אמור ודברי אינם מבטאים סוג של הכאה מהופכת על חטא היותי עוזב קבוץ, מן הסתם מאלו שהיו מאכזבים את אמרי עד מאד, כי כגודל הציפיות גודל האכזבות.
אולי עוד אשוב לאופן בו אני רואה עצמי, ממשיך לראות את עצמי, חלק מהשיתופיזם, גם אם ללא כל ספק לא מגיע לי תואר אביר. כי במרכז הרשומה הזו עומד אמרי רון, שבתו לילך כאמור לעיל, עשתה עמו - ועמנו - חסד עצום ויצירתי דרך כתיבת סיפורו בגוף ראשון, כולל תאור המוות שלו, כולל תאור ההלוויה.
השיתופיזם של אמרי היה מדוייק למדי. קשה לחשוב על טעות אחת אפילו שהוא עשה בחייו הציבוריים. הטעות האישית שהוא עשה נזכרת לאורך הספר כולו: משפחתו של אמרי שלמה מחירים כבדים על היותו האביר המושיע של השיתופיזם בישראל. לילך כותבת את הדברים ללא כחל ושרק גם אם הם עטופים בהרבה מאד אהבה. ואיך לא. איך אפשר שלא לאהוב את האיש המופלא הזה, שכל כולו אהבת אדם ואמת ויושר ואומץ. אביר.
הספר הולך בעיקבות חייו כולם, בשיטה של פלאשבקים מרתקים, כששאלת הבריאות ובגידת הגוף מרחפת מעל פני תהום, כשכמו בכל סדרה אמריקנית למרות שאתה יודע את הסוף - במקרה הזה אמרי הלך לעולמו בגיל 77 - אתה מרותק כל הזמן ומקווה שאולי בכל זאת הסוף יהיה שונה.
אגב, לפני שאשכח, ואת המחשבה שריחפה תוך כדי קריאת הספר אני חייב לפרוק עכשיו, כי אסור להשאיר אותה לסוף, כי היא אירונית, שלא לומר צינית. כהרגלי אלך מעט סחור סחור. בספר נזכר לא פעם דורון נדיב, שיתופיסט בעצמו ומבחינות מסויימות ראוי לגלימת האביר. זכורה לי התנצחות חריפה עמו בשאלת שעוני החשמל שלפחות אז (כעשר שנים, כשעוד הייתי חבר עין השופט) היה חופשי במשמר העמק דבר שהוציא אותי מדעתי. דורון בעקשנותו מעוררת הכבוד לכשעצמה, שב והסביר לי חזור והסבר שהדרך להתמודד עם בזבזני החשמל היא לא דרך הפרטת החשבונות, אלא על ידי חינוך.
לא רק שלא השתכנעתי אז אלא שאני עדיין משוכנע - והתחום החדש העולה של הכלכלה ההתנהגותית שכבר יצר כמה וכמה פרסי נובל ומחשבה מבריקה מהסוג שיש בפריקונומיקס - שיש לא מעט תחומים שאין שום בעיה בהפרטתם, ושלא רק שהפרטה במקרים הללו לגיטימית ויעילה, אין בינה לבין שלילת השיתופיזם ולא כלום.
והנה אני מגיע למחשבה הרעה שליוותה אותי בקריאת הספר. הרי מי הרג את אמרי? הלב שלו. ומי הרג את הלב שלו? הסיגריות. וסיגריות, בהרבה מאד קיבוצים, היו מוצר חופשי כמו ניירות טואלט גפרורים שרוכים חשמל ומים. אינני מעיז לשאול את דורון נדיב האם עדיין הסיגריות במשמר העמק הם מוצר חופשי שמא הוא יגיד לי שכן, ואז אצטרך לשלוף את אמרי מהקבר ולומר לו האם הוא עדיין חושב שאולי כדאי היה ליצור תמריץ שלילי שמשמעותו במקרה של אמרי הן עוד 15 שנה של יצירה שיתופיסטית.
אבל זו לא הבעיה היחידה במשנתו של אמרי כפי שמוצגת בספר. כמה הייתי רוצה אבל לשבת עם אמרי ולשמוע ממנו תשובה ברורה על שאלת החולייה החסרה בין שיתופיזם בסגנון קבוצות הבחירה ומשמר העמק (עם כל ההבדלים הנובעים מרב דוריות ומהיקף הפעילות הכלכלית וכן הלאה), לבין חברה אנונימית-קפיטליסטית-דורסנית-חזירית.
אמרי הלך לעולמו, בגלל הסיגריות החופשיות כדאי לשוב ולהזכיר, ואת התשובה נאלץ להמשיך לתת בעצמנו ולהתווכח עליה. בעניין הזה נראה לי שהייתי ממשיך להיות חלוק על אמרי ועל הקו שהוא ייצג, קו דיכוטומי מדי, קו שגם לא התיישב עם פועלו האדיר בתחום הלאומי-ציבורי. אני לא מקבל את הטענה שרק בקיבוץ תתכן סולידריות חברתית (וזה עוד לפני שבדקנו את רמת הסולידריות בקבוצים לא מעטים, כולל שיתופיים וכולל עירוניים) ושהחברה העירונית היא בהכרח מנוכרת דורסנית וכן הלאה. גדלתי על ברכי האתוס של שבתאי לוז'ינסקי, אותה אני מעפילים שהגיעה לחוף ניצנים אי אז ב1947 אם אני זוכר טוב, וכשהגיעו הבריטים לעצור את העולים הם השליכו את תעודותיהם לאש - כפי שעשו חברי ניצנים - ועל השאלה 'מי אתה' הם ענו 'יהודי מארץ ישראל'
אז אני 'יהודי מארץ ישראל' וככזה אני מוצא ציונות בניצנים, משמר העמק, תמוז ועין השופט, אבל גם בירוחם, שדרות, תל אביב (כן!! תל אביב!!), יקנעם חיפה ואריאל. וכן, אני יודע שיש יהודים בארץ ישראל שמשאת נפשם היא להיות מיליארדרים ולעטות גלימת אביר נוצצת של כסף זהב ו-15 דקות תהילה במדורי הרכילות, אבל יש גם יהודים בארץ ישראל שרוצים בדיוק את ההפך, כמו אמרי.
ואמרי אמר ועשה. והספר הנפלא הזה, הרגיש כל כך, העמוק, המרתק, העשיר במבע ובתוכן, הנוגע, העדין, המחויך רוב הזמן, מספר את סיפורו הציבורי-פוליטי של האיש, ותחנות חייו הם תחנות ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של ישראל. הכל תמצאו שם. את הליבלריזציה של ראשית ימי הליכוד, את האינפלציה התלת ספרתית, את הספסרים של הבורסה, את הטירוף של משיחיות הכסף הקל, את תכנית הייצוב, את השקרים של המערכת הבנקאית, את המניפולציות המכוערות פרי מוחם הקודח - איך לא - של אישי ציבור מהתנועה הקיבוצית עצמה, שהצמיחה מתוכה, איך לא. את הגרועים שב'מיליארדריסטים'.
חשבתי שאתן כמה דוגמאות באשר לכל אלו או לפחות לגבי חלק מהם. הכי חביבה עלי היא פרשת דוח פרוקצ'יה שאף אחד כמעט לא זוכר אותו, אותו דוח שהפיק משרד עורכי הדין של פרוקצ'יה שתמורת מיליון שקל (שאמרי דאג לגייס באמצעות מיסוי מיוחד בגובה של 18 אלף שח מכל קיבוצי השומר הצעיר) הוכיח את מה שלחלק מהאנשים היה ברור כבר אז עוד לפני בדיקה שיטתית ויקרה (מליון שקל), שבמקרים רבים הבנקים הונו את הקיבוצים ושבמקרים רבים לא פחות הבנקים הם אלו שחייבים כסף לקיבוצים ולא להפך.
אז הנה נתתי דוגמא אחת, חיובית. והנה אחת שלילית: גם עדינותה המדוייקת של לילך שהקפידה כבת אבירים לשמור על כבודם של יריבי אביה ומפעל חייו, לא יכולה להכהות את עוקצם של רשעים גמורים מסוגם של יוסי שריד וגדעון לוי, כן, אותו מנוול (מלה שלי ולא של לילך!) שעשו שימוש נבזי בערכים הנזכרים של הנאורות: חופש ביטוי, חופש התארגנות וכן הלאה. את תועבת השקרים של מי שניכס לעצמו כבר לפני 30 שנה ויותר את התואר הנכבד והמחייב 'שמאל' נצטרך לחקור באופן שיטתי יום אחד. 'שיתופיסט' יהיה אחד המקורות המועילים. אבל לפני זה כנראה שאקדיש מבט ממוקד בדמותו המרתקת של משה עמר, חבר כנסת שכוח שלא זכה לעניין תקשורתי, כי אם יש את הג'ורה של יוסי שריד, מדוע לטרוח להקשיב לחבר כנסת חרוץ חכם ושקט?
אז הנה הבאתי שתי דוגמאות ועל כל האחרות תקראו בעצמכם בספר הזה, שאת שבחיו המרובים כבר כתבתי כאן, ושאם אוסיף זה עלול להשמע דביק מדי.
חדשות טובות לסיום: מתאור מפגשיו הרבים של אמרי עם גורמי ציבור שאינם קשורים ישירות לתנועה הקיבוצית - פקידי מנהל ואוצר, חברי כנסת, עורכי דיו ושופטים ועוד ועוד - עולה תמונה ברורה למדי: כל מי שפגש את אמרי ראה בו אביר. אמרי בוודאי היה מבטל את דברי מיניה וביה. אבל אמרי למרבה הצער כבר לא איתנו. דרך דבריה של לילך עליו עולה בכל אופן אצלי תמונה ברורה מאד. אמרי היה אביר השיתופיזם, והעובדה שרבים וטובים ומעולים שפעלו במערכת הציבורית ראו בו אביר היא חדשות טובות מאד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה