הרעיון הדמוקרטי - כמה מלים לפתיחתו של קורס בנושא

 הקורס מבוסס על שתי הנחות מוקדמות:

א. שאין אדם בישראל שאיננו יודע משהו על הרעיון הדמוקרטי (לכל הפחות הוא שמע על מושגים כמו שלטון הרוב, חופש הביטוי, בחירות, ממשלה וכן הלאה)

ב. שאין סטודנט לתואר הראשון שאיננו יודע יותר ממשהו על הרעיון הדמוקרטי ושבכל מקרה הוא יודע שהאחריות על תהליך הלימוד היא גם עליו (שלא לומר רק או בעיקר עליו).

 על יסוד שתי הנחות אלו, הדרך בה בחרתי לצעוד בהוראת הקורס הזה (זו השנה ה-12 נדמה לי, אבל מי סופר), היא לא להתעכב על המובן מאליו, אלא ללכת אל מעבר לו, מתוך מחשבה חופשית המשוכנעת שאין כמו המחשבה החופשית, גם אם היא נתקלת לא פעם בקירות ומוצאת עצמה בדרך ללא מוצא.

 החלופה למחשבה החופשית היא המחשבה המגובשת בצורה של תבניות מהסוג שאפשר וצריך למצוא בספרי אזרחות לבית הספר התיכון. מדוע צריך? כי כל מי שעוסק בחינוך יודע שמעט קשה יותר לדרוש מנערים ונערות בני ובנות 16 בערך מחשבה חופשית ויוצרת ולכן אחראית ופעילה בכל הקשור להבנת הדמוקרטיה לטובת חיזוקה טיפוחה שכלולה או לפחות ההגנה עליה.

 היפוכו של דבר במקרה של סטודנטיות וסטודנטים בכלל, ובמכללה לחינוך בפרט, ובפרט ובפרט אם הם חלק מתכנית המחוייבת לחינוך פוליטי. בניגוד לבני התשחורת בני ה16 בערך, מסטודנט מצופה לפתח, לטפח, להוקיר, להעריך ולקדם מחשבה חופשית ויוצרת, שבהיותה יוצרת וחופשית היא גם אחראית ופעילה, עניינים חיוניים הן להבנת הדמוקרטיה ועוד יותר לטובת חיזוקה טיפוחה שכלולה או לפחות ההגנה עליה.

 בהתאם התבססו השיעורים הראשונים על הגדרה אנציקלופדית (מהאנציקלופדיה העברית) שהיא מאד מורכבת ומתוחכמת ושהיא כל דבר חוץ מרצפט, וכל מטרתה להראות לאזרח המתעניין שדמוקרטיה היא מערכת הבנויה על הגיונות סותרים, הגם שמטרותיה המוצהרות (והממומשות בדרך כלל) – הבטחת חופש המצפון, קיום שוווין מינימלי ולו בפני החוק, הקפדה על איזון בין חובתו של השלטון לשלוט ובין זכותו של האזרח לחירויות ולכבוד, ועוד כמה וכמה מרכיבים – ברורות למדי.

 אם נעמיד את כל התורה הדמוקרטית על רגל אחת בלבד – רגל של חסידה או של פלמינגו ולא רגל של פיל – זאת על ידי הכרזה על חופש המצפון כעל העקרון העליון, היחיד והבלעדי של הדמוקרטיה, גם אז נגיע – אם רק נתאמץ ולא נעסוק בויתורים וקיטורים – לרעיון הדמוקרטי כפי שהוא מוכר לנו.

 איך? הנה. קלי קלות. נתונה חברה של נגיד, 8 מליון בני אדם. לכל אחד מהם מצפון טהור צלול חד פעמי בלעדי צחור ונשגב. בהנחה שלפחות 100 אנשים מתוך 8 המליון הללו מחזיקים בדעות שונות מאלו של יתר 7 המליון 999 האלף וה-900 האחרים, הרי שברור שכדי שה-100 יוכלו להנות מאותו חופש מצפון של כל ה-7999900 נהנים ממנו. על מנת להבטיח את הדבר, על כולם להסכים על כללי משחק המאפשרים זאת.

 אדרבא, הואיל ומצפון בדרך כלל נמדד במעשים – אם אני מאמין למשל באלוהים שאחראי על התורה המשנה התלמוד והשולחן הערוך כדאי שאמצא עצמי מדי פעם בבית הכנסת בשכונה ואז רצוי שיהיה לא רק בית כנסת אלא מדרכה המובילה אליו – הרי שהמערכת שהקמנו לצורך שמירה על זכויות המצפון של כל אחד מ-8 מליוני האזרחים, חייבת להמדד גם ביכולת שלה לספק כלים למימוש חופש המצפון.

 והנה תוך שני מהלכים הגיוניים הגענו גם למערכות שלטוניות השומרות על חירויות הפרט (משימה המוטלת על כל רשויות המדינה – המחוקקת המבצעת והשופטת, ואולי לא ידעתם אבל בגרמניה למשל האחריות על קיומם של בתי תפילה היא על המדינה, נכון שלא ידעתם? גם אני לא עד לפני חודש), וגם לויכוח על חלוקת המשאבים (תקציב בעברית מוכרת יותר) ואופן השימוש בהם (כלומר שוב מצאנו עצמנו על האוטוסטרדה המחברת בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, ובין הדרג הנבחר לדרג הפקידים).

 נו, ובהנתן שמצב כזה של 100 מול 7999900 לא קיים, כלומר בהנתן שבפועל לכל אחד מאיתנו 'מצפונים' שונים המתייחסים בכל פעם לעניין אחר (תרבות, סביבה, מגדר, חינוך, סכסוך, שלום, פנסיה, אבטלה, זכויות בעלי חיים, וכן הלאה וכן האלה), הרי ברור שמה שנכון למערכת פשוטה של שני 'מצפונים' – האחד של רוב עצום והשני של מיעוט זעום – נכון בסדרי גודל למקרה האמיתי של המציאות, בה יש על פי חשבון גס לכל הפחות 40 מליון 'מצפונים'.

 זה הרעיון הדמוקרטי, 'בגדול'.

 ובזה בערך עוסקת ההגדרה האנציקלופדית. ולא בכדי היא מסתיימת בהתייחסות למתח שבין 'המדינה' ל'חברה'. כי זהו עניין קריטי בהנתן שרובנו אם לא כולנו, כבר עכשיו מעורבים ברמה כזו או אחרת במחשבה וגם בפעולה 'חברתית', שמטרתה לשנות, לתקן, לכוון וכד' את המדינה, מי לכיוון כזה ומי לכיוון אחר וכאמור גם וגם וגם וגם כי במציאות יריב שלי בענייני סכסוך למשל, יכול להיות בעל ברית בתחום הכלכלה-הפוליטית (משרד האוצר וכן הלאה).

ומכיוון שכולנו מעורבים כאמור ברמה כזו או אחרת במישור 'החברתי', חשוב להפנות את תשומת הלב לכיוון הזה, לאו דווקא או דווקא לא מתוך גישה הרואה במדינה סוג של אויב (אפילו לא משרד האוצר!), אלא דווקא כשותף. 

אדרבא, מי שיחשוב טוב טוב לעומק על הרעיון הדמוקרטי, יגלה שאולי בעצם, בסיכומו של דבר, אין שום דבר מחוץ לחברה. כלומר שגם המדינה היא ביטוי למעשה חברתי, ואם זה נכון, הרי שאין אלא להסכים שפרצופה של המדינה הוא למעשה פרצופה של החברה, והחברה, מה לעשות, זה את, אתה, הוא, אני, אנחנו. והם.

מה הלאה? לאחר שהבנו את ההגדרה האנציקלופדית, אפשר לגשת לעיון היסטורי בתחנות שונות שתרמו – כמעט תמיד בלי שום כוונה או להפך: מתוך כוונה מנוגדת!! – להתפתחות הדמוקרטיה. 

המבט ההיסטורי הזה חשוב פעמיים. פעם אחת כי הוא הכרחי להבנת העובדה שלהגיונות הסותרים של הדמוקרטיה יש שורשים היסטוריים המסבירים אותם או לפחות את חלקם. פעם שנייה כי הבנה היסטורית כזו אמורה לחנך אותנו להביט על הדמוקרטיה באופן זהיר, מדוייק ואחראי יותר.

 יפים לסיום דברים שנהג לומר יהושע אריאלי ז"ל, היסטוריון ענק שהתמחה בתולדות ארה"ב, ושעל הדרך היה מעורב במאבקים ציבוריים בישראל שכל מטרתם היתה קידום מחשבה חופשית ויוצרת ולכן אחראית ופעילה שהיתה לדעתו חיונית לכל הקשור להבנת הדמוקרטיה לחיזוקה טיפוחה שכלולה או לפחות ההגנה עליה.

אז מה נהג לומר אריאלי? "אין חברה מחוץ להיסטוריה ואין היסטוריה מחוץ לחברה". ודמוקרטיה, מה לעשות, היא (עוד) תוצר של ההיסטוריה האנושית.