חורף 1943. ראשוני ניצנים עולים על הקרקע באזור שנקרא אז 'חממה' והיום מוכר כ'חולות ניצנים' או 'אמצע הדרך בין אשקלון לאשדוד'. סיכוי סביר שביום השנה ה-100 כבר אי אפשר יהיה להבחין בין אשקלון לאשדוד אבל זה כבר שייך לעניין אחר, אמנם קשור, אבל אחר.
ראשוני ניצנים כמו רבים אחרים בתקופה הזו, הגיעו רובם ככולם ממזרח אירופה. איך יתכן שקיבוץ מוקם ב-1943 בשיא התופת הנאצית והמלחמה באירופה? עובדה. ההסבר די פשוט. מקימי ניצנים עלו על הקרקע ב-8 בדצמבר 1943, אבל הגיעו לארץ ישראל כמה שנים קודם לכן. כמו בעשרות מקרים אחרים, הם התאמנו בחיי שיתוף וכמובן התפרנסו למחייתם בישובים קיימים, במקרה שלהם מדובר היה בחדרה, וגם בכל הם לא היו הראשונים. עשרות קבוצות שהקימו יישובים באותה תקופה פעלו בחדרה, שהיא עצמה הוקמה ב-1890 וסבלה קשות מקשיים ידועים ומוכרים לכל מי שמכיר את סיפורי העלייה הראשונה (קדחת קדחת קדחת שלטון עות'מני עויין וקדחת).
ניצנים, המקום בו נולדתי וגדלתי, לא היה מיוחד משום בחינה חוץ מהבחינה היחידה ההופכת כל אחד מאיתנו למיוחד: עצם קיומו. אף אחד מאיתנו לא המציא את הגלגל, אף אחד מאיתנו לא יזכה להיות הרצל או איינשטיין או בן גוריון, וכל מי שיודע מעט היסטוריה ומצוייד במעט שכל ישר ובאגו קטן, מבין בקלות שגם הרצל לא היה מצליח להיות הרצל ללא עוד אנשים, רובם אלמונים, שפעלו במחיצתו. אין בכך לבטל את חשיבותם של ההרצלים חלילה, או במקרה של ההתיישבות את חשיבות של דגניה או של כנרת או של עין חרוד (וחדרה וגדרה ומטולה וראש פינה אם כבר), אבל החשיבות של הראשונים למיניהם היא בראשוניותם. ומרגע ראשוניותם חל עליהם הכלל ההיסטורי החל על הכל: הבחירה במעשים, הבחירה בחיים, הבחירה ביצירה, לקיחת האחריות, האמונה בתיקון עצמי, או את כל ההפך - השקיעה ברחמים עצמיים, במחשבות על חידלון ומוות, הויתור על העשייה, הטלת האחריות על כל הצרות שלך על אחרים, הפסימיות המובילה לרוע וצרות עין ולרשעות, והדברים ידועים.
סיפורה של ניצנים מקפל בתוכו את כל החוכמה ההיסטורית האנושית הפשוטה הזו, שהיא כמובן פשוטה להגדרה ולא תמיד לביצוע. מי מאיתנו לא מכיר אנשים וארגונים וקבוצות של בני אדם שכל חייהם בסימן רישעות, צרות עין, הטלת אחריות על הזולת, פסימיות, שנאת החיים וכן הלאה.
ניצנים נולדה פחות מחמש שנים לפני הקמת המדינה. ההצלחה היחסית לתקוע שורש הפתיעה את מייסדיה, אבל הם לא הישלו את עצמם כפי שאף יהודי לא השלה את עצמו בשנים הסמוכות להקמת המדינה שהכל ילך חלק. כבר מ-1946 היה ברור שהבריטים לא למדו כלום ואם למדו לא יישמו ואם בכלל אז את ההפך. תקנות הספר הלבן של מאי 1939 המשיכו להנחות את השלטון הבריטי בארץ גם אחרי השואה ומלחמת העולם. קל להצדיק את המדיניות הבריטית בהנתן חצי מליון יהודים שישבו על כ-7% משטחי הארץ, אל מול מליון ורבע ערבים שישבו על הרבה יותר, שלא לדבר על האינטרס הבריטי במצרים, בעבר הירדן ובעיראק.
ולכן לא היו אשליות. וככה הגיעו חברי ניצנים למלחמת העצמאות. ומי שלא מכיר את סיפור נפילת ניצנים מוזמן להצי. בויקיפדיה. הקרב המכריע התקיים ב-7 ביוני 1948, לא לפני 'מבצע תינוק' ההירואי, מבצע פינוי הילדים ברגל אל המושבה באר טוביה.
על הקרב כבר כתבו ועל מה שהיה אחרי הקרב גם כתבו ועל מה שכתב המנוול אבא קובנר מיד אחרי הקרב גם כתבו ולא מספיק כתבו שעד יומו האחרון האיש היהיר והמרושע הזה לא רק סירב להתנצל בפני לוחמי ניצנים חלליה ושבוייה, אלמנותיה ויתומיה, אלא שהמשיך לחשוב ש'הדף הקרבי' שהוציא, המעיד על עיוות שכל מהסוג שקומם למשל את יגאל אלון, מפקד בכיר בצה"ל של אותם ימים, היה צעד נכון והכרחי.
גדלתי על העלבון הצורב הזה שהצליח לחלחל מדור לדור, לא 'רק' אצל ילדים שהנטייה שלהם להזדהות עם המבוגרים מובנת ומוכרת, אלא גם אצל מבוגרים שבאו לניצנים בנסיבות פרטיות לחלוטין, והם מצויידים בנסיון ובחוכמת חיים המאפשרת בדרך כלל לאדם לשפוט את הדברים באופן מאוזן יותר, והנה גם הם - כמו המחנכת הדגולה שלי בתיכון, רות פלד - 'נדבקו' בחיידק העלבון. אדרבא, את הדברים החריפים והנוקבים ביותר כנגד מורשתו של אבא קובנר ו'הדף הקרבי' החולני שלו, שמעתי מרות פלד שהגיעה לניצנים מתל אביב בגיל יחסית מבוגר, בנסיבות אישיות כאמור (חתונה).
והנה לצד העלבון הצורב שעבר מדור לדור, הצליחו חברי ניצנים הישנים והחדשים להקים ישוב לתפארת. כן, אני בוודאי מגזים במלה 'לתפארת' כי מה זה בכלל וביחס למה. אבל היום מציינים 75 שנה ליישוב שעבר שינויים מפליגים וממשיך לעבור אותם, ולכן מותר לעשות שימוש במלים מעט מוגזמות.
אבל בעצם למה לא. מי אמר ש'לתפארת' זה בהכרח בניין מרשים או עיר מדהימה כמו פטרה או ניו יורק, וכדומה? אדרבא, מה שתמיד הרגשתי בניצנים, ועם הזמן לא רק הרגשתי אלא ממש הבנתי, שסוד תפארתה של ניצנים הוא האמונה באדם, בטוב ליבו, בכוונותיו הטובות, למרות הכל. וכל אלו באו לידי ביטוי בניצנים בהקפדה על הקדושה במצוות של הציונות הפרוגרסיבית והקונסטרוקטיבית: ההליכה הקפדנית בתלם העשייה של יום-קטנות.
'מי בז ליום קטנות' שאל במפגיע משורר ידוע ששכחתי את שמו ושאין לי סבלנות לחפש אותו כרגע. מה זה משנה. היה זה שורש המחלוקת בין הרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי שקידש את 'ההדר' ואת המלים הגדולות ואת 'התנופה המדינית' וכל שאר הירקות שכל ציוני מתחיל הבין שאין בהן כל רע, להפך, אבל שאם בלתי ניתן להשיגן או לבנות עליהן, כל שנותר הוא לבנות ולהיבנות. עוד דונם ועוד עז. עוד יום קטן ועוד יום קטן. בלי מרירות, בלי בכיינות, בלי צרות עין, בלי קנאה, בלי שנאה, בלי הטלת האחריות על הזולת.
יום קטנות היה לחם חוקה של ניצנים, והמעט שאני יכול להתרשם מהסיבה הפשוטה שעברתי לצפון הארץ, הוא ממשיך להיות לחם חוקה גם היום. בכל אופן בילדותי ובהתבגרותי ולאורך השנים בהן ליוויתי מקרוב ומרחוק את ניצנים בכלל ואת משפחתי הפרטית שם (אמא ואבא קודם כל) בפרט, יום קטנות היה שם המשחק. משחק ששוחק על פי כל הכללים של הציונות הפרוגרסיבית והקונסטרוקטיבית.
אבא שניהל את הפרדס ותפסתי אותו יום אחד רכון על מפה גדולה ובה מצויר בעיגול כל עץ ועץ. מה יותר יום קטנות מזה. יושב לו חבר קיבוץ, שיכול היה להיות רופא עשיר ומצליח בארגנטינה הרחוקה, ומשרטט בקפדנות את מיקומו של כל עץ, כדי שכל עץ ועץ יוכל לקבל את הטיפול המגיע לו.
או אמא שניהלה את בית הספר היסודי האזורי, ושכל נייר משוטט שהתרוצץ על המדרכה מיד נתפס בידיה והונח בפח האשפה. כי נקיון וסדר הוא עניין פרטי ממש, של כל אחד, ואם לא כל אחד מבין זאת, אפשר להטיף מוסר כמובן ולחוקק חוקים וכן הלאה, אבל לפני זה, או במקום זה, פשוט לתת דוגמא אישית. ואם אף אחד לא רואה? אז מה. יום קטנות בנוי בדיוק על זה. עוד דונם עוז עז עוד עץ ועוד משהו שילד עולים לומד, עוד תמיכה במורה צעירה המבוהלת מעול המשימה החינוכית, עוד הורה מודאג שמא ילדו לא יצליח.
יום קטנות אם ככה. יום קטנות. כי כל דרך אחרת היא במקרה הטוב קיצור דרך המוביל לשום מקום, רישעות צרות עין והטלת האחריות על הזולת במקרה הרע והשכיח למדי בימינו.
גאווה גדולה יש בי על העבר שלי במקום הזה. העבר הזה חי בי ונותן לי כוחות. כי יש עבר שעובר, ויש עבר שפשוט נשאר. אסיים בפראפרזה על משהו יפה שנדמה לי שאמר גיתה ומופיע בספר של יצחק לבנשטיין על מארקס, והציטוט הוא מהזכרון: 'איש אשר רוחו אינה מקפת ג' אלפי שנים, לבד ישב בחושך, סומא במחשכים'. משהו כזה. ואם זה לא ברור: אם האדם לא מחובר לתולדות התרבות האנושית (בין אם היא בת 3000 או בת 300 אלף שנים) הוא לא יותר מעיוור (ועיוורון הוא כמעט מתכון וודאי לרישעות צרות עין וכל שאר ההתנהגויות הרווחות בישראל של ימינו, ולא רק בה אם זה מנחם מישהו, אותי ממש לא). אז בפראפרזה על גיתה כפי שמופיע אצל לבינשטיין: אני שמח לחגוג היום גם ג' אלפי שנים אבל גם ובעיקר יום הולדת 75.
לחיים.
ראשוני ניצנים כמו רבים אחרים בתקופה הזו, הגיעו רובם ככולם ממזרח אירופה. איך יתכן שקיבוץ מוקם ב-1943 בשיא התופת הנאצית והמלחמה באירופה? עובדה. ההסבר די פשוט. מקימי ניצנים עלו על הקרקע ב-8 בדצמבר 1943, אבל הגיעו לארץ ישראל כמה שנים קודם לכן. כמו בעשרות מקרים אחרים, הם התאמנו בחיי שיתוף וכמובן התפרנסו למחייתם בישובים קיימים, במקרה שלהם מדובר היה בחדרה, וגם בכל הם לא היו הראשונים. עשרות קבוצות שהקימו יישובים באותה תקופה פעלו בחדרה, שהיא עצמה הוקמה ב-1890 וסבלה קשות מקשיים ידועים ומוכרים לכל מי שמכיר את סיפורי העלייה הראשונה (קדחת קדחת קדחת שלטון עות'מני עויין וקדחת).
ניצנים, המקום בו נולדתי וגדלתי, לא היה מיוחד משום בחינה חוץ מהבחינה היחידה ההופכת כל אחד מאיתנו למיוחד: עצם קיומו. אף אחד מאיתנו לא המציא את הגלגל, אף אחד מאיתנו לא יזכה להיות הרצל או איינשטיין או בן גוריון, וכל מי שיודע מעט היסטוריה ומצוייד במעט שכל ישר ובאגו קטן, מבין בקלות שגם הרצל לא היה מצליח להיות הרצל ללא עוד אנשים, רובם אלמונים, שפעלו במחיצתו. אין בכך לבטל את חשיבותם של ההרצלים חלילה, או במקרה של ההתיישבות את חשיבות של דגניה או של כנרת או של עין חרוד (וחדרה וגדרה ומטולה וראש פינה אם כבר), אבל החשיבות של הראשונים למיניהם היא בראשוניותם. ומרגע ראשוניותם חל עליהם הכלל ההיסטורי החל על הכל: הבחירה במעשים, הבחירה בחיים, הבחירה ביצירה, לקיחת האחריות, האמונה בתיקון עצמי, או את כל ההפך - השקיעה ברחמים עצמיים, במחשבות על חידלון ומוות, הויתור על העשייה, הטלת האחריות על כל הצרות שלך על אחרים, הפסימיות המובילה לרוע וצרות עין ולרשעות, והדברים ידועים.
סיפורה של ניצנים מקפל בתוכו את כל החוכמה ההיסטורית האנושית הפשוטה הזו, שהיא כמובן פשוטה להגדרה ולא תמיד לביצוע. מי מאיתנו לא מכיר אנשים וארגונים וקבוצות של בני אדם שכל חייהם בסימן רישעות, צרות עין, הטלת אחריות על הזולת, פסימיות, שנאת החיים וכן הלאה.
ניצנים נולדה פחות מחמש שנים לפני הקמת המדינה. ההצלחה היחסית לתקוע שורש הפתיעה את מייסדיה, אבל הם לא הישלו את עצמם כפי שאף יהודי לא השלה את עצמו בשנים הסמוכות להקמת המדינה שהכל ילך חלק. כבר מ-1946 היה ברור שהבריטים לא למדו כלום ואם למדו לא יישמו ואם בכלל אז את ההפך. תקנות הספר הלבן של מאי 1939 המשיכו להנחות את השלטון הבריטי בארץ גם אחרי השואה ומלחמת העולם. קל להצדיק את המדיניות הבריטית בהנתן חצי מליון יהודים שישבו על כ-7% משטחי הארץ, אל מול מליון ורבע ערבים שישבו על הרבה יותר, שלא לדבר על האינטרס הבריטי במצרים, בעבר הירדן ובעיראק.
ולכן לא היו אשליות. וככה הגיעו חברי ניצנים למלחמת העצמאות. ומי שלא מכיר את סיפור נפילת ניצנים מוזמן להצי. בויקיפדיה. הקרב המכריע התקיים ב-7 ביוני 1948, לא לפני 'מבצע תינוק' ההירואי, מבצע פינוי הילדים ברגל אל המושבה באר טוביה.
על הקרב כבר כתבו ועל מה שהיה אחרי הקרב גם כתבו ועל מה שכתב המנוול אבא קובנר מיד אחרי הקרב גם כתבו ולא מספיק כתבו שעד יומו האחרון האיש היהיר והמרושע הזה לא רק סירב להתנצל בפני לוחמי ניצנים חלליה ושבוייה, אלמנותיה ויתומיה, אלא שהמשיך לחשוב ש'הדף הקרבי' שהוציא, המעיד על עיוות שכל מהסוג שקומם למשל את יגאל אלון, מפקד בכיר בצה"ל של אותם ימים, היה צעד נכון והכרחי.
גדלתי על העלבון הצורב הזה שהצליח לחלחל מדור לדור, לא 'רק' אצל ילדים שהנטייה שלהם להזדהות עם המבוגרים מובנת ומוכרת, אלא גם אצל מבוגרים שבאו לניצנים בנסיבות פרטיות לחלוטין, והם מצויידים בנסיון ובחוכמת חיים המאפשרת בדרך כלל לאדם לשפוט את הדברים באופן מאוזן יותר, והנה גם הם - כמו המחנכת הדגולה שלי בתיכון, רות פלד - 'נדבקו' בחיידק העלבון. אדרבא, את הדברים החריפים והנוקבים ביותר כנגד מורשתו של אבא קובנר ו'הדף הקרבי' החולני שלו, שמעתי מרות פלד שהגיעה לניצנים מתל אביב בגיל יחסית מבוגר, בנסיבות אישיות כאמור (חתונה).
והנה לצד העלבון הצורב שעבר מדור לדור, הצליחו חברי ניצנים הישנים והחדשים להקים ישוב לתפארת. כן, אני בוודאי מגזים במלה 'לתפארת' כי מה זה בכלל וביחס למה. אבל היום מציינים 75 שנה ליישוב שעבר שינויים מפליגים וממשיך לעבור אותם, ולכן מותר לעשות שימוש במלים מעט מוגזמות.
אבל בעצם למה לא. מי אמר ש'לתפארת' זה בהכרח בניין מרשים או עיר מדהימה כמו פטרה או ניו יורק, וכדומה? אדרבא, מה שתמיד הרגשתי בניצנים, ועם הזמן לא רק הרגשתי אלא ממש הבנתי, שסוד תפארתה של ניצנים הוא האמונה באדם, בטוב ליבו, בכוונותיו הטובות, למרות הכל. וכל אלו באו לידי ביטוי בניצנים בהקפדה על הקדושה במצוות של הציונות הפרוגרסיבית והקונסטרוקטיבית: ההליכה הקפדנית בתלם העשייה של יום-קטנות.
'מי בז ליום קטנות' שאל במפגיע משורר ידוע ששכחתי את שמו ושאין לי סבלנות לחפש אותו כרגע. מה זה משנה. היה זה שורש המחלוקת בין הרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי שקידש את 'ההדר' ואת המלים הגדולות ואת 'התנופה המדינית' וכל שאר הירקות שכל ציוני מתחיל הבין שאין בהן כל רע, להפך, אבל שאם בלתי ניתן להשיגן או לבנות עליהן, כל שנותר הוא לבנות ולהיבנות. עוד דונם ועוד עז. עוד יום קטן ועוד יום קטן. בלי מרירות, בלי בכיינות, בלי צרות עין, בלי קנאה, בלי שנאה, בלי הטלת האחריות על הזולת.
יום קטנות היה לחם חוקה של ניצנים, והמעט שאני יכול להתרשם מהסיבה הפשוטה שעברתי לצפון הארץ, הוא ממשיך להיות לחם חוקה גם היום. בכל אופן בילדותי ובהתבגרותי ולאורך השנים בהן ליוויתי מקרוב ומרחוק את ניצנים בכלל ואת משפחתי הפרטית שם (אמא ואבא קודם כל) בפרט, יום קטנות היה שם המשחק. משחק ששוחק על פי כל הכללים של הציונות הפרוגרסיבית והקונסטרוקטיבית.
אבא שניהל את הפרדס ותפסתי אותו יום אחד רכון על מפה גדולה ובה מצויר בעיגול כל עץ ועץ. מה יותר יום קטנות מזה. יושב לו חבר קיבוץ, שיכול היה להיות רופא עשיר ומצליח בארגנטינה הרחוקה, ומשרטט בקפדנות את מיקומו של כל עץ, כדי שכל עץ ועץ יוכל לקבל את הטיפול המגיע לו.
או אמא שניהלה את בית הספר היסודי האזורי, ושכל נייר משוטט שהתרוצץ על המדרכה מיד נתפס בידיה והונח בפח האשפה. כי נקיון וסדר הוא עניין פרטי ממש, של כל אחד, ואם לא כל אחד מבין זאת, אפשר להטיף מוסר כמובן ולחוקק חוקים וכן הלאה, אבל לפני זה, או במקום זה, פשוט לתת דוגמא אישית. ואם אף אחד לא רואה? אז מה. יום קטנות בנוי בדיוק על זה. עוד דונם עוז עז עוד עץ ועוד משהו שילד עולים לומד, עוד תמיכה במורה צעירה המבוהלת מעול המשימה החינוכית, עוד הורה מודאג שמא ילדו לא יצליח.
יום קטנות אם ככה. יום קטנות. כי כל דרך אחרת היא במקרה הטוב קיצור דרך המוביל לשום מקום, רישעות צרות עין והטלת האחריות על הזולת במקרה הרע והשכיח למדי בימינו.
גאווה גדולה יש בי על העבר שלי במקום הזה. העבר הזה חי בי ונותן לי כוחות. כי יש עבר שעובר, ויש עבר שפשוט נשאר. אסיים בפראפרזה על משהו יפה שנדמה לי שאמר גיתה ומופיע בספר של יצחק לבנשטיין על מארקס, והציטוט הוא מהזכרון: 'איש אשר רוחו אינה מקפת ג' אלפי שנים, לבד ישב בחושך, סומא במחשכים'. משהו כזה. ואם זה לא ברור: אם האדם לא מחובר לתולדות התרבות האנושית (בין אם היא בת 3000 או בת 300 אלף שנים) הוא לא יותר מעיוור (ועיוורון הוא כמעט מתכון וודאי לרישעות צרות עין וכל שאר ההתנהגויות הרווחות בישראל של ימינו, ולא רק בה אם זה מנחם מישהו, אותי ממש לא). אז בפראפרזה על גיתה כפי שמופיע אצל לבינשטיין: אני שמח לחגוג היום גם ג' אלפי שנים אבל גם ובעיקר יום הולדת 75.
לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה