'התקופה ההירואית': חשבון מוסרי-היסטורי: פרק מתוך ספר שיתפרסם מתי שהוא בעתיד (2000 מלים לכבוד 'הימים הנוראים')

מקובל בקרב היסטוריונים לכנות את השנים 1949-1936 בכינוי 'התקופה ההירואית'. אולי אבל ראוי היה לכנות את השנים שזכו לשם 'התקופה ההרואית' בשם 'השנים הקשות'. מדובר בתריסר השנים שראשיתן ב'מרד הערבי' שפרץ באפריל 1936, וסופן במחצית שנת 1949, עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם ארבע מדינות ערב: מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. אבל ממש באותו הזמן עמלה המדינה הצעירה על קליטתם של מאות אלפי עולים. בשנת 1949 בלבד עלו ארצה כרבע מליון יהודים. מאז הקמתה ועד לעצירת העלייה הגדולה, הוכפלה אוכלוסיית ישראל, תהליך חסר תקדים בתולדות העמים. שנים קשות אם כך, שיהיו שיגידו שנמשכו לפחות עד דור אחד, עד לחתימת השלום עם מצרים ב-1979. אחרים יגידו שממשיך להיות קשה גם כרגע, 40 שנה לאחר מכן. ובכל זאת, ברור שעם כל הקושי האנושי הקיים בכל התקופות, קושי שלא פעם הוא סובייקטיבי ותמיד יחסי, השנים הללו, 1936 עד 1949 שונות ומיוחדות וקשות במיוחד.

אז מדוע בכל זאת 'תקופה הרואית'? כי זו דרכו של עולם, זהו נתיב הנפש האנושית בכלל והיהודית בפרט: לחפש את הטוב ברע, לבכות את העבר הרע, לייחל לעתיד טוב יותר ולהשקיע את המרץ בבניין ההווה. אבל היו אלו שנים איומות. חומרית ורוחנית גם יחד. לפחות בימינו, לפחות בקרב יהודים, אין צורך לפרט או להדגיש את משמעותם של ששת המליונים שניספו בשואה. את הנזק שנגרם לניצולים אי אפשר יהיה לאמוד, וכל פיצוי כספי בטל בששים והוא לעג לרש. די אם נזכיר כי יהודי גרמניה בלבד הותירו מאחוריהם כ-140,000 נכסי נדל"ן. בחישוב מינימליסטי מדובר ברכוש ששוויו היום לפחות כשווי התל"ג הישראלי לשנת 2018. לעומת מיליוני הנפשות וטריליוני הדמים כל שאר האסונות שירדו על עם ישראל ב'תקופה ההרואית' מתגמדים יחסית, אבל רק יחסית. בשנות 'המרד הערבי' נירצחו כ-400 יהודים, פרומיל מהיישוב היהודי בארץ ישראל, שווה ערך ל-8000 ישראלים שירצחו לא עלינו בשלוש השנים הקרובות. סדר גודל של אבידות בנפש עצום פי 10 – אחד למאה! – היה מנת חלקו של היישוב היהודי במהלך מלחמת העצמאות. במונחי ימינו מדובר בעשרות אלפי קרבנות בפרק זמן של כשנה ורבע.

פחות חמורות מהאובדן בנפש וברכוש אך חשובות מאד לכשעצמן, היו המכות המוסריות שניתכו זו אחר זו על ראשו ועל ליבו של העם היהודי. כשניגשו הבריטים לנסות ולהביא לקיצו את הסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים, הם שמעו לראשונה מפי המנהיג הערבי הנחשב ביותר בזמנו – המופתי – את האמת הערבית על זכויותיהם של היהודים ומהותם. לא עם, אלא בני דת, לא בעלי זכות אלא פולשים ומנשלים. כשנשאל המופתי מה יעלה בגורלם של היהודים אילו תוגשם מטרתו – עצמאות מיידית לפלסטין בריבונות ערבית בלבדית – הוא לא דיבר על זכויות שוות וכמובן דרש שיבתם לאירופה של כל היהודים שהגיעו ל'פלסטין' אחרי 1917. 

ניסיונות משונים להצביע על המופתי כעל 'קיצוני' שדעתו לא היתה מקובלת על ידי יריביו 'המתונים' כמו 'הנשאשיבים' ואחרים מגוחכים למדי. אכן, בדיוק כמו בכל זירה פוליטית גם למופתי היו לו יריבים מרים. אבל מנקודת המבט הציונית לא היה שום הבדל בין 'מתון' ל'קיצוני' אלא בדרכים בהם ביטאו אלו או אלו את התנגדותם הגורפת והמוחלטת לתכנית 'הבית הלאומי'. בהמשך הדרך – ובניגוד מוחלט לאגדה שהלכה ותפסה מקום בליבם של יהודים לא מעטים שליבם נחמץ על המחיר ששילמו הפלסטינים על הצלחת הציונות להקים מדינה – ההנהגה הערבית כולה התנגדה נחרצות לעלייתם של יהודים בשלב השני של 'התקופה ההרואית': ימי הרדיפה הנאצית.

על מנת להבין עניין זה יש להביט על הקודקוד הראשי של המשולש הארץ-ישראלי: הבריטים. ממשלת הוד מלכותו העלתה כאמור את תכנית החלוקה של 1937 כאפשרות לפתרון הסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים. בעוד הערבים כאמור דחו את הרעיון על הסף, היהודים – למרות הסתייגויות רבות – קיבלו את התכנית כ'רע במיעוטו'. הפרס שקיבלו הערבים על סרבנותם הגיע מהר מאד: הספר הלבן של מאי 1939, בו נקבע בין השאר כי בחמש השנים הקרובות (1944-1940) יורשו לעלות ארצה 75,000 יהודים (על פי הכללים הדרקוניים שעמדו בבסיס 'הסרטיפיקאטים' המפורסמים, כללים מהם סבלו החלוצים יותר מכל ציבור אחר שכן לא עמד שום הון פרטי שהיה מאפשר להם, על פי כללי המנדט, עלייה ארצה ללא בעיות).

ב-17 במאי 1939, היום בו ראה אור 'הספר הלבן', אף אחד לא ידע בדיוק מה יהיה גורלם של יהודי אירופה (קל וחומר של חלק מיהודי צפון אפריקה שרק בזכות מזל נחסכו מרובם התלאות של יהודי אירופה). גם עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939, התמונה לא היתה ברורה אך לא היה ספק שהמצב החמיר והלחץ לעלייה רק גבר. ככל שנקפו הימים, השבועות והחודשים, הלכה והתבררה התמונה האיומה: יהודים רצו לצאת, אף מקום בעולם לא היה מעוניין לקבלם. להוציא מקום אחד: ארץ ישראל. לכשניגשה הנהגת הישוב לממשלה הבריטית לנהוג שלא על פי הכללים הנוקשים ולאפשר את כניסתם המיידית של 75,000 יהודים, סירבו הבריטים לבקשה בטענה שהדבר בא על חשבון הערבים. על שיתוף הפעולה של המופתי עם היטלר לטובת חיסול הבעיה היהודית באירופה אין צורך להוסיף מלה.

על שתי סטירות הלחי הללו – סירובם של הערבים לראות ביהודים עם שווה זכויות, ומדיניותם של הבריטים להעניש את הצד הצודק ולהתחנף ולהתרפס בפני הצד האלים והאנוכי – באו סטירות לחי רבות נוספות: האדישות של ממשלות העולם כולו כמעט, האנטישמיות הגואה במסדרונות הממשל בוושינגטון, השמחה לאיד בה שיתפו פעולה עשרות עמים אירופאים שבעצמם סבלו מנחת ידם הקשה של הנאצים, עם הקלגסים הגרמנים ברדיפה אחר יהודים. אכן כן, היו צדיקים וחסידי אומות עולם. אכן כן, התקיים שיתוף פעולה בין חברי מחתרות למיניהם, יהודים ולא יהודים. אכן כן, שלטון האימים של הנאצים לא עודד את רוח האדם. מנקודת המבט האנושית, הפרטית, קשה להתחשבן עם איכר שסגר דלת בפני פליט יהודי, עם כומר שהפנה גב לאדם שנברא בצלם. לעומת זאת, את החשבון הפוליטי-מוסרי יש לעשות ולשוב ולעשות עד קץ הימים. בארה"ב היו שהאשימו את היהודים בחירחור מלחמה נגד הנאצים, פעולה שמצדיקה את מלחמתם של הנאצים ביהודים. וזו היתה בדיוק טענתו של היטלר כידוע. יהודים לא יכלו ללחוץ על הממשל האמריקני לנקוט פעולות שיפגעו במכונת ההשמדה, על מנת שדעת הקהל לא תאשים את הממשל על כך שהוא 'נלחם מלחמה יהודית' ר"ל. אחרי המלחמה אמרו בריטים בכירים שעכשיו, כשממדי ההשמדה ברורים, הרי שממילא אין תוקף יותר לתביעה הציונית לפתור את השאלה היהודית, מהסיבה הפשוטה שהיא כבר לא קיימת. ידועה עמדת הבריטים כלפי ניצולי השואה במחנות העקורים: לשיטתם המוסרית היתה זו חובתה של כל מדינה ששוחררה מהכיבוש הנאצי לקלוט חזרה את אזרחיה, כולל אזרחיה היהודים כמובן. מבחינה עקרונית לא היה שום הבדל בין אותם בריטים בכירים לבין המופתי ועוזריו: אלו ואלו שללו את זהותם הלאומית-הקיבוצית של היהודים. אלו ואלו ראו ביהודים 'אירופאים' למיניהם.

לצערם של הבריטים – חלקם בכל אופן – היטלר וסייעניו (שבענייני השמדה המונית התייחסו גם התייחסו ליהודים כאל ציבור נפרד בעל זהות משלו), לא הצליחו להשלים את המשימה, וברחבי אירופה המשיך להתקיים ציבור יהודי שזהותו הלאומית רק התחזקה, גם אם בהיקפים קטנים יותר מתוקף הנסיבות. עשרות אלפים בבלגיה ובצרפת למשל, מאות אלפים ברומניה. על פי הנאורות הבריטית יהודי רומניה אמורים היו לא רק להנות משוויון זכויות – תנאי ראשון היה ביטול חוקי הגזע שנקבעו עם פרוץ המלחמה ולא בוטלו גם לאחר כניעת רומניה לברה"מ – אלא אולי לזכות בפיצוי כלשהוא על נזקים חומריים (וגופניים?) מהם סבלו. ברומניה למשל, הואשמו היהודים על ידי רוב שכניהם הלא-יהודים בשיתוף פעולה עם הכובש הסובייטי, שמצידו התייחס לחלק מיהודי רומניה כאל מאגר אינטלקטואלים שיוכל לקדם את האינטרס הקומוניסטי הרעיוני והפוליטי גם יחד. 'אידיוטים שימושיים' מסוגם של אנה פאוקר הוסיפו חטא על פשע כשלצד ביקורתם על 'הבדלנות' היהודית 'הריאקציונית', לעגו לתומכי הציונות על כך שהם 'מעמידים עצמם מול רכבת הקידמה' בשם רעיונות משונים כמו מדינה יהודית בארץ ישראל.

בניגוד לאגדה שהשתרשה בעיקר בקרב יהודים: כשם שרדיפת והשמדת יהודי אירופה לא הביאה לשום שינוי ערכים ממשי לא בצרפת, לא בבלגיה, לא בבריטניה, לא ברומניה וגם לא בגרמניה, כך לא הביאה שואת יהודי אירופה להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. כפי שהראה ההיסטוריון דן מכמן, הקשר המובן מאליו כביכול בין שואה לתקומה, לא מובן מאליו, לא הכרחי וגם לא קיים במובן הרווח, המוטעה מיסודו. לא נקיפות מצפון הביאו את 'העולם' להחלטה אלא שורה של מניעים, רובם ככולם קשורים להתחממותה של המלחמה הקרה, ובעיקר רצונם של הסובייטים להפטר מהבריטים ומהיהודים בירייה אחת: יציאת הבריטים תביא להקמתה של מדינה יהודית ומדינה יהודית תביא ליציאת 'האלמנטים הריאקציוניים' (אבל גם 'המהפכנים-הסוטים') מהגוש המזרחי ישירות ל"פלשתינה" (על הדרך ניתן יהיה לשתול בין מאות אלפי העולים לא מעט שפיונים שיקחו חלק במלחמתו של 'שמש העמים' לטובת 'עולם המחר'). התנהלותה של ברה"מ בסוגיית העלייה היהודית אחרי 1948 היא כבר פרשה בפני עצמה.

והנה, דור לאחר התבססותה של מדינת ישראל יצוצו מהחורים 'הפוסט-ציונים' למיניהם, המהדורה המחודשת של הסטאליניזם: העם היהודי הוא המצאה ציונית, היהודים במזה"ת הם חלק מהקומפלוט האימפריאליסטי-הקפיטליסטי, תנועת העבודה היא לכל היותר תנועת דיכוי נגד האידיש, נגד האוריינט, נגד הפמיניזם, נגד הסביבה, נגד ילדי תימן והבלקן ונגד הילידים הפלסטינים כמובן. זו כבר המכה ה-82 בערך, ואחד מביטוייה המביכים ביותר היא זו שהוצגה על ידי 'היסטוריונים-חדשים' שטענו כנגד השימוש של מפא"י ב"זהבם של היהודים" כמו בטרגדיה של 'אקסודוס' על מנת לקדם את "האג'נדה" שלהם. שעל כך כבר נברא הפתגם 'בא לקלל ויצא מברך'... ממה נפשם של 'הנאורים' הללו: עצם העובדה שבן-גוריון 'נאלץ' בקיץ 1947 לעשות שימוש בטרגדיה של 4500 מעפילי 'אקסודוס', שהתרוצצו ברחבי הים התיכון והים הצפוני במשך כמה חודשים, על מנת לעשות רושם על חברי ועדת UNSCOP שבדיוק ביקרו בארץ לטובת חקירתם, מלמדת שהחיבור האוטומטי בין שואה לתקומה אין לו שום בסיס, דבר שעמדו עליו חוקרים ועניין שניתן להתרשם ממנו מקריאה במגילת העצמאות.

את הצידוק לתכנית החלוקה היטיב לנסח חורחה גרסייה גרנדוס, הדיפלומט מגואטמלה שלקח חלק בועדת UNSCOP, שהיא זו שניסחה את תכנית החלוקה של עצרת האו"ם שהתקבלה בנובמבר 1947 ומוכרת כהחלטה 181GA. גרנדוס שסיכם את חוויותיו בספר שראה אור כבר ב-1948, כמעט ולא מזכיר בו את שואת היהודים, ולעומת זאת הוא מעלה על נס את המניעים הלאומיים המתקדמים שאת פריים ראה בארץ בכל פינה מהגליל  שבצפון ועד לרביבים שבדרום. במונחים מופשטים יותר, הרעיון עליו ביסס גרנדוס – וביססו רבים אחרים – את התמיכה במדינה יהודית (Jewish State כפי שזה מופיע במפורש בהחלטת האו"ם, מדינה יהודית לצד מדינה ערבית: Arab State) – היה הרעיון הישן יחסית של זכות ההגדרה העצמית. דיבר עליו וודרו ווילסון ב-1917; דיבר עליו הרצל ב-1897; דיברו עליו ברחבי אירופה לפחות מאז קונגרס וינה ב-1815 ושורשיו בשלום וסטפאליה ב-1648.

למרבה הצער, עקרון זה שהיה מקובל בקרב ערבים כלפי ערבים, לא היה מקובל בקרב ערבים כלפי יהודים. וזו סיבת המלחמה שפרצה ב-30 בנובמבר 1947, שמכל בחינה כמעט היוותה המשך למלחמה שאסרו הערבים כנגד היהודים לפחות מאז 1918. מהבחינות החשובות זו אותה מלחמה שנמשכת עד לרגע זה ממש. כך או אחרת, בשלב בו הצד היהודי ספג מפלה אחר מפלה – וזה היה המצב בארץ לפחות עד תחילת אפריל 1948 – 'העולם' (כלומר ארה"ב בעיקר) החל להסתייג מהאפשרות לממש את עקרון 'ההגדרה העצמית'. טענת הממשל האמריקני היתה שתבוסתם הצפוייה של היהודים תחייב התערבות צבאית אמריקנית דבר שיש למנוע לנוכח המתיחות עם הסובייטים בגרמניה בכלל ובברלין בפרט. כידוע, בסופו של דבר – לא לפני לחץ שהצליח להפעיל חיים וייצמן ולנוכח לחצים הפוכים ממשרד החוץ וממשרד הבטחון שלו – החליט הנשיא טרומן (גם משיקולים אלקטוראליים: 1948 היתה שנת בחירות) להכיר בישראל. כאשר ביוני 1948 הסתבר שהיהודים לא רק שאינם מובסים אלא שהם מצליחים להשתלט על שטחים חשובים, לפתע צץ האו"ם והציע את 'תכנית ברנדוט', שהיתה גרסא מורחבת מעט לתכנית החלוקה של 1937.  

לקראת סיום המלחמה קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה מספר 194 (11 בדצמבר 1948). ההצעה שדיברה על פיוס והניחה הכרה של כל מדינות ערב במדינת ישראל, כללה בתוכה גם סעיף המדבר על 'זכות השיבה' של פליטים, אם בצורה של שיבה פיזית ואם בצורה של פיצויים. הסעיף לא דיבר רק על פליטים פלסטינים כמובן אלא על כל הפליטים, במשתמע גם פליטים יהודים שנאלצו לברוח מבתיהם בארצות ערב בנסיבות המלחמה. לא מיותר לציין שאמנם ההחלטה התקבלה, אבל זאת למרות התנגדות גורפת של הגוש הסובייטי (במוסקבה התאכזבו מהאשלייה שבן גוריון יקים מדינה סוציאליסטית פרו-קומוניסטית) וחשוב מכך: למרות התנגדות מוחלטת מצידן של כל מדינות ערב. פתרון הסכסוך, כולל הפרשנות המרחיבה מבחינתן של 'סעיף זכות השיבה', כרוך היה בדבר האחד שהן לא מוכנות היו לעשות עד אז, ורובן ממשיכות לא לעשות עד עצם היום הזה: להכיר בקיומו של עם יהודי ובזכותו להגדרה עצמית בארץ-ישראל.

אלו אם כן 'מכות מצרים' התודעתיות-רוחניות שעימן נאלץ הציבור היהודי להתמודד בין השנים 1936 ו-1949. אי אפשר להגזים בחשיבותן בכלל, ובפרט שהן באו לצידן של מכות בנפש וברכוש בקנה מידה שקשה מאד לתאר ולהכיל. מנקודת מבט ציונית מובהקת, כל ההתרחשויות בתקופה האיומה הזו היוו הוכחה לפרוגנוזה שראשיתה לכל המאוחר אצל לייב פינסקר ב-1884 (אבטואמנציפציה). במלים אחרות, הציונים לא היו זקוקים לא להיטלר ולא לציניות הבריטית וגם לא לצרות האופק האנוכית של הערבים על מנת להבין שתקומתו היחידה של עם ישראל – כעם, כציבור, ולא רק כפרטים – היא רק ואך ורק ברנסנס לאומי בארץ ישראל.