עוד כמה הרבה מלים על שאלת שמעון פרס

מי הוא שימון פרס, ומה יש לי נגדו עד כדי כך שאני פעם שנייה כבר - לא כולל מה שכתבתי בספר שלי על יגאל אלון בעברית ובאנגלית, ובעוד פה ושם מאמרים - מקדיש לו בומבה של 3900 מלים...

יש רקע לסיפור הזה. זה לא שאתמול עליתי על משהו. שנים שאני שובר את הראש ומנסה שלא ללכת בדרך של הוגנריזם הדוגמטי (שאין לו דבר עם האיש הנפלא הזה עצמו וגם לא עם תלמידו החשוב ביותר כנראה, שאמנם לוקה פה ושם בהתחכמויות מיותרות אבל גם אני אז מותר גם לו...). מה זה וגנריזם דוגמטי? למשל לשים את בן גוריון היטלר וצ'רצ'יל באותו 'מחנה'.

אבל אם יש דבר אחד שאני גאה בו זה שאני מנסה להיות נאמן לעובדות עד כמה שאני מכיר אותן. יותר מזה: אני מאמין פנאט, ממש פונדמנטליסט, בשיטה המדעית, לפיה אם יש עובדות שמפריעות לתיזה, הבעיה היא בתיזה ולא בעובדות.

צא וראה מה עשתה אניטה שפירא למשל, עם יגאל אלון. צאה וראה מה עשה תותח אחר, בר-יוסף, עם הסיפור של 'המחדל' ביום כיפור. צא וראה מה עשה אחד מגדולינו, באמת, אהוד יערי, עם מלחמת לבנון הכי ראשונה. צא וראה מה עושים האינטלקטואלים הבכירים של 'יסוד' עם ההיסטוריה הכלכלית-חברתית של ישראל בשנות ה-50'. רשימה חלקית.

המשותף לה הוא זה: התעלמות ממה שלא נוח, הוצאת מה שנוח מההקשר, ויצירת פרשנות שפשוט לא מסתדרת עם העובדות שלא מסתדרות עם הפרשנות. זה לא מדע, זו פוליטיקה. וגם כשאני בעד בן גוריון (כמו אניטה) בעד חיל המודיעין (כמו בר יוסף) נגד מלחמת לבנון (כמו יערי) ובעד חיזוקה של הסוציאלדמוקרטיה בישראל (כמו החברים ב'יסוד') אני לא מוכן לעשות שקר בנפשי.

לא כי אני מלאך, לא, ממש לא, וגם לא כי אני מחנך ומרצה, אלא כי אני חרד לדמוקרטיה והשיטה העלובה הזו, השבירה כל כך, המגוחכת 90% מהזמן, אם לא יותר, אבל זו שאין לה תחליף ראוי (כי אין לה תחליף ראוי), דורשת כמה שיותר אמת.

שנים לימדתי קורס שנקרא 'תולדות מדינת ישראל'. מתחילים באלטלנה (ואז גונבים את דעתם של הסטודנטים ומסבירים להם מה זו ציונות ולכן מה זה העם היהודי במאה ה-19 – כי אם לא אתה' אז מי? ומי שכן מסביר אצלנו מה זו ציונות מציג אותה כתנועה שפלה ונכלולית שעצם קיומה הוא חטא) וממשיכים צפונה עד איפה שמאפשר הזמן. לפעמים מגיעים לאוסלו, לפעמים רק עד מלחמת לבנון הראשונה אבל בכל מקרה מכסים את רוב תקופת שימון פרס ומושיקו דיין.

ואז, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, תוהים הסטודנטים, לאחר שהם לומדים על הפרשיות שעליהן כתבתי במרומז במאמר הזה ובאופן יותר מפורט במאמר הזה ובאופן מפורט בהרבה כמובן בספר על אלון ובספר על אגודות הכפרים וכתבו גם אחרים כמובן תודה לאל אני לא האידיוט היחיד שדופק את הראש שלו על הנושאים הקשים הללו, ובכן פעם אחר פעם הסטודנטים שואלים את השאלה, 'למה. מה יוצא להם מזה. למה דיין ופרס באופן שיטתי פועלים נגד תהליך מדיני. למה'.

ואז אני עושה את מה שאנשים חכמים באמת עושים בשלב הזה, ואומר: 'לא יודע'. ושכשהם זוקפים גבות ומרימים כתפיים אני מזכיר להם שהמדע הגיע לכל הישגיו, והוא ימשיך ויגיע לכל הישגין העתידיים, רק ואך ורק כי כל מי שעוסק בכל סוג של מדע, יוצא לדרכו על בסיס ההנחה שהוא לא יודע. ואם הוא לא יודע והוא רוצה לדעת, הוא מתחיל לחקור. אבל זה שהוא חוקר לא מבטיח לו שהוא בהכרח יגיע לתשובה. על הדרך הוא יאסוף עובדות ואם בסופו של יום הוא יקבל למשל נגיף שעובר מהר מיבשת ליבשת ואף אחד כרגע לא יודע איך לעצור אותו, אז לפחות הוא ידע את זה, שיש נגיף מאוס שעובר במהירות מיבשת ליבשת.

הנמשל ברור: פרס עשה אמר וחתר וכן הלאה את כל הדברים שאמרנו שעשה וחתר. אדרבא, פרס הקים סביבו מערכת יפה ומרשימה של מלחכי פינכה, המפורסם ביניהם הוא הפרופסור המכובד מיכאל בר זוהר שגם כתב על פרס כמה ספרים, כולל ביוגרפיה מפורטת שהתפרסמה עשר שנים לפני שהוא מת (אתה הרי מבין את האירוניה שבדבר... נדמה לי שאפילו על משה רבנו לא כתבו דבר לפני שהוא מת).

מיכאל בר זוהר כפי שאני מתאר ברשומה הזו, היה האורח של איזה ליצן מקומי, שכחתי את שמו, סלב מרכזי בגלי צהל, בתכנית שבין השאר עוסקת בספרות, והפרופסור המכובד לא הפריע לעצמו להשמיץ את הספר שלי על אלון, למרות שברור על פי ההבלים שהוא כן אמר, שהוא לא פתח אותו אפילו.

בר זוהר הנקלה הוא רק דוגמא אחת. דוגמא אחרת היא מרכז פרס לשלום. עבירה על החוק בלב יפו. למה? כי בניגוד לחוק הארכיונים מוחזקים שם אלפי מסמכים שהגישה אליהם בלתי אפשרית אלא אם אתה תלמיד בכתה יא שבאת לכתוב עוד עבודת הערצה סטייל בר-זוהר על האיש והאגדה.

פרס בעצמו עמל בעשור האחרון לחייו הציבוריים להסביר שוב ושוב ושוב בפני קהל של צעירים נלהבים מדוע מיותר ללמוד היסטוריה. מבחינתו הוא צודק. אם מורשת פרס זה הפמפלט שכתב בר זוהר ('כעוף החול'... שים לב לשם הספר. מיתוס מהלך, לא פחות) ואת המורשת האמיתית מסתירים במרכז פרס לשלום (בוודאי לשלום, אלא מה? למלחמה גרעינית?) ופרס עצמו מסביר לנו שמיותר ללמוד היסטוריה כי ננוטכנולוגיה ומזרח תיכון חדש, אז מי אני שאעיז פנים?

אז זהו, שכל עוד נשמה באפי וחופש הביטוי במקלדתי והניירונים במוח נעים בחופשיות יחסית כי מה לעשות אני בריא טפו טפו חמסה חמסה, והואיל והעם שלי יקר לי (עניין סובייקטיבי) והתנועה שמנהיגה אותו נכונה בעיני (הציונות) ויקרה לי היצירה שהיא יצרה (המדינה שתפקידה לשרת את העם היקר שלי ואת העם הנוסף שחי בקרבו) , והואיל והנטייה שלי היא להבין את הדברים פחות באופן פילוסופי כמו יפתח אלא יותר באופן היסטורי כמו שאני, הרי שמסקנת כל הרצף הזה היא עניין מעמיק ושיטתי ומחוייב ללא פשרות וללא שיקולים פוליטיים ראויים ככל שיהיו בהיסטוריה של מדינת ישראל.

ובחזרה לסטודנטים המעוצבנים שלי. מנומסים אבל כועסים. 'לא יודע'?! 'זה כל מה שיש לך לומר על העובדה ששימון פרס הציע ב-1 ביוני 1967 למנטור שלו שביצע פוטש-זוטא ונכנס למשרד הבטחון במקום האיש שבנה את צהל, לוי אשכול אם זה לא ברור, ויגזול ממנו את התהילה וחשוב מכך יתקע את ישראל בסטטוס-קוו מדיני עד למהפך של 77' וגם אז יוודא שהשלום עם מצרים יהיה קר ותפל ורקוב, כל מה שיש לך לומר על זה ששימון פרס הציע ב-1 ביוני 1967 לשר הבטחון דיין לפוצץ מתקן גרעיני בדרום ובכך למנוע את המלחמה ולהבטיח הישארות של 100 אלף חיילים מצריים שעתיים מפתח תקווה ועל הדרך גם לבטל את ההסכמות המדיניות בין ישראל לארה"ב תוך הבטחת עתידה של ישראל כמדינה מצורעת כמו צפון קוריאה של היום, לא יודע? זה מה שיש לך לומר??!!!'

טוב, ברור לך שאף אחד מהם לא אמר את כל זה ברצף, אבל זה מה שמי שלומד היסטוריה אמור לדעת על שימון פרס, ולפני שמישהו מתנפל עלי בשאלה המתבקשת, 'מאין לך לדעת על ההצעה הזו שלו', אז תרגיע, התשובה היא שימון פרס. שכמו שימון פרס, פרסם את הדברים באנגליה ב1970 אם אני זוכר טוב, כי בישראל יש צנזורה.

כן, איפה שאתה לא שם אצבע אתה נוגע בעוד תועבה בלתי נתפסת של הנביא הגדול של מרכז פרס לשלום, המנטור של אישים דגולים כמו גידון לוי (העוזר שלו בבחירות 1981);

אברום בורג (שקצת לפני ששירת כיו"ר הסוכנות הסביר לנו ביום לימוד בתמוז שהוא לא מבין למה הגוף הזה בכלל קיים כי הציונות הגיעה לקיצה ועוד הוסיף דברי כיבושין כנגד החינוך הציבורי באומרו בעיניו המתגלגלות 'אני לא מבין מדוע מישהו מסכים שהמדינה תגע בחינוך של הילד שלו', ואחרי זה הציע לכולנו להשיג דרכונים צרפתיים);

ההוא מיפעת ששכחתי את שמו, פעיל בכיר בתנועה הקיבוצית ובמוסדות ציוניים אחרים כמו הסוכנות, שברגע של השראה ביקש למכור את גרעין השליטה של 'אוצר התיישבות היהודים', היצירה החשובה ביותר של הרצל אחרי קקל והקונגרס ומדינת היהודים , בנק לאומי אם זה לא ברור, לכל המרבה במחיר;

ויעל דיין, טוב, נו, היא דיין, השם אומר במקרה הזה הכל, וכמובן, איך שכחתי, את יוסי ביילין, האיש שהביא עלינו את אוסלו שכל מטרתו היתה להביא את ערפאת למרכז הגדה המערבית, ובכך למחוק 26 שנות מאמץ קולקטיבי של צה"ל, חוסיין, אריק שרון ויצחק רבין (כיועץ בכיר שלו מספסלי האופוזיציה בזמן מלחמת לבנון, אותו רבין שבשבתו כראש ממשלה ב1974 ימנה את אריק שרון כיועצו הבטחוני, אבל כאן, בממלכת גלצ פינת בר זוהר ימשיכו לפטפט על ימין ועל שמאל , אפרופו דוגמטיזם ואגנריסטי... נו אופנס), להרחיק את הפגע הרע הזה, האיש שעל ידיו דמם של מאות פלסטינים (את היהודים אני לא סופר זה לא רלבנטי), האיש שב1974 שלח חוליית טרור לרבאט כדי לוודא ששרי החוץ הערבים שהתכנסו שם יכריזו על ארגון הטרור הזה כעל הנציג היחיד של העם הפלסטיני, דבר שמשמעותו בעיני דיין סוכמה במלים 'צדקה עשה לנו הבורא שברבאט התקבלה ההחלטה שהתקבלה' בעוד אלון בוכה בדמעות על ההחלטה הזו אבל מיד אומר שאין להרפות לרגע מהסיכוי המדיני היחיד: האופציה הירדנית); ובכן אותו ביילין עומד מאחורי ביטול 26 שנות המדינאות הזו, שנעשתה בעמל ובדם, ואת אותו ערפאת שב1968 גורש מהגדה המערבית למזרחית, וב1970 מהמזרחית לדרום לבנון, וב1983 מביירות לתוניס, וב-1991 הפך לגוויה פוליטית על רקע תמיכתו בסדאם חוסיין (האיש שפרס רצה שיהיה לו נשק גרעיני), ובכן את אותו ערפאת יוסי ביילין שלף מהקבר הפוליטי ושתל ברמאללה.

 אז הסטודנטים שואלים אותי ואני מחפש תשובה. 'מה יוצא לו מכל זה'. 

התשובה שכתבתי אתמול היא הנסיון הראשון להעלות את המחשבות על הכתב. זה דורש עיבוד מן הסתם, אבל הפרדיגמה הגדולה די ברורה ואני משער שהיא מקובלת גם עליך:

הדמוקרטיה היא לא 'רק' זירה למאבק אינטרסים סטנדרטי (יבואנים נגד יצואנים על שער מט"ח; תושבי פרדס חנה והסביבה נגד שאר העולם על מיקום אסדת הגז וכדומה) אלא אולי (אולי! ואני מקווה שלא אבל אין דרך למדוד זאת) בעיקר זירה למאבק בין תומכי הדמוקרטיה (שיכולים לכלול גם יבואנים גם יצואני גם תושבי מעגן מיכאל וגם תושבי בת ים) לבין מתנגדיה. 

המאבק הזה נעשה בכלים הדמוקרטיים ולכן בניגוד למה שהיה נגיד בצרפת בימי המהפכה, או אז נאבקו תומכיה ומתנגדיה המלוכנים, או באיטליה ב-1923 או אז נאבקו אלו באלו תומכי הדמוקרטיה ומתנגדיה הפשיסטים, וכך גם בספרד ב1936-39 וכן הלאה, הנה את המאבק הזה במדינות דמוקרטיות כמו ארה"ב ארגנטינה וישראל, מנהלים מתנגדי הדמוקרטיה באופן דמוקרטי, מה שמקשה על הזיהוי ועל ההבנה, מה שמאפשר לשקרנים מדופלמים כמו בר-זוהר להציג את שימון פרס כאילו הוא בנו של שלמה המלך ובן דוד של אלוהים, וכל שאר פולחני האישיות שעושים לו.

מכאן שהפרדיגמה שהצעתי בתחילת המאמר קריטית להבנת הנושא. כלומר שאם היא נכונה, כל שנותר הוא להדק את ההסבר. אבל לא להפך. כי הסבר חלש או לא מספיק משכנע על פרס, לא משנה את נכונותה של הפרדיגמה. ואם היא לא נכונה, בכלל, יש להציע אחת במקומה, אבל אני לא מכיר אחרת, כי הטענה שדמוקרטיה היא סוג של דת זה סוג של דת, והטענה שדמוקרטיה היא עניין מערבי שלא קשור לתרבות היהודית זו שוב פעם טענה 'דתית', ועם דתות אי אפשר לנהל דיון.

בידיעה שדמוקרטיה היא מהלך פוליטי שנובע מההיסטוריה וניתן לפענחה רק באופן היסטורי, אין פרדיגמה אחרת. ומכאן שיש לשכלל את הטיעון לגבי פרס, אבל אף פעם לא על חשבון התעלמות מהעובדות הלא נוחות, אלא שלא מסתדרות עם השאלה הנכונה לכשעצמה, 'אז מה יוצא לו מזה'. כי אם אין תשובה חד משמעית המניחה את הדעת ההוליוודית שלנו (הוא קיבל שוחד, הוא נסחט מינית, הוא היה מרגל רוסי, הוא היה חולה רוח), אי קיומה של תשובה מניחה את הדעת לא מבטלת את השאלה.

והתשובה שלי בכל אופן, היא שבדמוקרטיה מתהווה בחברת מהגרים מתפתחת הנתונה בקשיים בטחוניים ומדיניים כמו זו שנוצרה בישראל, יצירת אווירה של מיאוס או של פחד או של חוסר אמון, כלומר אווירת 'הם  מפחדים', חיונית לצורך טיפוחם של מנהיגים מסוגם של דיין פרס ונתניהו.