בעיני אויב - הוצאת מערכות 1954: עוד התבוננות בעבר ובעתיד (3100 מלים)

בעיני אויב – סקירת ספר בשלושה חלקים

מבוא:

הספר 'בעיני האויב' ראה אור בהוצאת 'מערכות' בשנת 1954. הספר המקיף 216 עמודים בסך הכל, הוא למעשה חיבור של שלושה ספרים קצרים שראו אור מיד לאחר המלחמה, בערבית, שנכתבו ע"י שלושה מחברים שונים. הדברים תורגמו על ידי 'סרן ש. סבאג', לימים העיתונאי המעולה וההיסטוריון הפורה, מומחה למזרח התיכון, שמואל שגב (1926-2012)

מאמר זה בא לתאר את עיקרי הדברים בשלושה פרקים. בפרק הראשון מועתקים כל הדברים שכתב עורך הוצאת 'מערכות' על האופן בו הוא תופס את תפקידה. בפרק השני מועתקים כל הדברים שכתב המתרגם על שלושת הספרים הנזכרים. בפרק השלישי יוצגו כמה תובנות שלי מכל אחד משלושת הספרים, בתוספת ציטוטים נבחרים.

מסקנת המאמר היא שהספר 'בעיני אויב' מציג מהצד השני של המתרס תמונה מדינית-צבאית החופפת לחלוטין – מן הצד השני כאמור – את מה שזכה בפי פסיבדו-היסטוריונים ישראלים ומשכפלי קולם בתעשיית התודעה הישראלית הכוזבת, לכינוי 'נראטיב'. כך לגבי העבר. לגבי העתיד מסקנת הספר היא כמסקנת העבר הציונית: שלום יתכן רק ואך ורק על בסיס הכרה הדדית. העדרה הביאה למלחמת העצמאות, העדרה אחראית לנכבה, העדרה מסבירה את המצב היום, רק העלמותה תשנה את העתיד.

התמונה המדינית-הצבאית העולה באופן חד משמעי ממה שנראה 'בעיני אויב', היא של מאבק לחיים ולמוות על השליטה בארץ ישראל, מלחמה שהתנהלה בשלל דרכים וחזיתות, באמצעות כוחות מקומיים וחיצוניים – כוחות ערביים בצורה של 'מיליציות' או בצורה של צבא סדיר מאומן ומצויד; כוחות בריטיים, חלקם נייטרלים והגונים, חלקם פרו-יהודים וחלקם פרו-ערבים; וגורמים נוספים כמו האו"ם וממשלת ארה"ב – ושאופייה כמלחמת חורמה הביא לתוצאות הידועות.

היטיב לנסח את הדברים סרן הלגיון מחמוד אל רוסאן, מחברו של הספר השלישי, אשר כינה את ההפוגה הראשונה (11.6.48 עד 9.7.48) "הפוגה ארורה": "לולא שעה ארגון האו"ם לצעקתם של בני ישראל, כי אז היתה 'הבעיה הישראלית' נושא לשיח הדורות" [עמ' 207].

"הבעיה הישראלית" כלומר לא 'הבעיה הפלסטינית' אם זה לא ברור. הספר כולו מסתיים במלים אלו: "בשלב השני של המערכה [כלומר מתחילת ההפוגה השנייה (18.7.48) ועוד לסוף המלחמה] לא נמשכו הקרבות זמן רב, כי הוכרזה הפוגה לזמן בלתי מוגבל כדי לאפשר ל'מטיפי-השלום' למצוא פתרון סופי לבעיה הפלשתינאית" [עמ' 216].

"מטיפי השלום" – כך, במרכאות – במקור.

פרק א – על מה ולמה הוצאת 'מערכות'

"הספר 'בעיני אויב' פותח סדרת כתבי הענף להיסטוריה, המתחילה עתה להתפרסם בהוצאת 'מערכות', בית ההוצאה של צבא ההגנה לישראל. כתבים אלה – לא 'מעור אחד' יהיו. טבע הנושאים – והתכליות – מחייב את גיוון הצורות והרקע: מסות מחקרים, כינוסי תעודות, נושאים חיליים, פרקי קרב ולקח, קוים לדמות צבאנו אנו – וקוים לדמות האויב, רקעו, מעשיו והשגותיו. כל אלה – נחוצים; בכל אלה טמונה ברכה לבנינו וביצרונו, חיזוק שורשיו והעמקת תפיסותיו של צבא ההגנה לישראל על דורותיו, אשר שרשרתם הולכת ומתארכת. לא מעטים מכתבינו אלה יעניינו, יעורר ויאלפו אף את השכבות הרחבות של אזרחי המדינה הדואגים את דאגת הטחונה והגנתה, ואת מחנות הנוער, ממשיכי מפעלו של צה"ל. הוצאת 'מערכות' מקווה כי סדרה זו תעמוד בסימן פורה ומצמיח-פירות"

פרק ב – על מה ולמה הספר 'בעיני אויב'

"אחד הדברים המרתקים והמאלפים ביותר המזדמנים בדרכו של ההיסטוריון הצבאי, הוא העיון, לאחר תום המלחמה, במה שנעשה 'מן העבר השני של הגבעה', בעברו של האויב. במקרה והאויב מוכרע סופית וכל הארכיונים שלו נופלים לידיך – נפרשת לעיניך היריעה בשלמותה; ויש לפעמים שצבא מסוגל אחרי מלחמה להעסיק אף מפקדים מחיל האויב, שירשמו את זכרונותיהם, ויבהירו את הנעלם תוך כדי מלחמה.

לנו לא נזדמן כדבר הזה בתום מלחמת הקוממיות. אולם בשנים שחלפו מאז תום המלחמה נתגלה לנו מדי פעם טפח מן הנעשה אצל האויב בשעתו – לפי זכרונותיהם של אנשי-צבא ושל אישי-ציבור שנטלו חלק במלחמה, המתפרסמים עתה.

בכרך זה מובאים שלושה פרסומים ערביים אודות המלחמה בישראל.

הראשון, פרי עטו של ערבי חיפאי, חאג' נימר אל ח'טיב, עשוי להקנות לקורא מושג-מה על פעולתו של הכוח שעמד מולנו בשבועות הראשונים שלאחר החלטת החלוקם של או"ם. כוח זה היה מורכב, רובו ככולו, מערביי הארץ. איזור הפעולה: צפון-הארץ, ובעיקר – חיפה.

השני – 'האחים המוסלמים במלחמת פלשתינה'  מאת כאמל איסמאעיל אל שריף – מתאר את אחד הגורמים הסדירים-למחצה, אשר באו לעזרת ערביי הארץ עוד לפני הפלישה הרשמית. איזור ההתרחשויות המתוארות בו הוא דרום הארץ והרי חברון.

השלישי – שנכתב ע"י קצין הלגיון הערבי, מחמוד אל-רוסאן – מתאר קורות גדול של אחד הצבאות הסדירים, אשר ניטל עלינו להתמודד עמהם מן ה-15.5.48 – הלגיון הערבי. מקום הפעולה העיקרי: פרוזדור ירושלים.

שלושת הספרים גם יחד רחוקים מלהקיף את פעולות האויב במלחמה או למצותה; אך הם מעלים קווי-אופי של שלושה ארגונים צבאיים שהעמידו הערבים במלחמתם נגדנו, של שלוש תקופות שניתן להבחין בהן, ושל שלוש זירות קרב. התיאורים כולם ניתנים על ידינו, ביודעין ובמתכוון, מנקודת ראות האויב, ככתיבתם על ידי מחבריהם. התיאורים לא כולם יתקבלו על דעתנו, וחלקם – מוגזמים, מסולפים או פרי הדמיון. אולם בספרים לא שינינו דבר בשל כך, כי גם זוהי דרך ללמוד מפי האויב את שניתן – על מלחמת עצמאותנו ועל האויב עצמו, אשר בין אם נגיע לשלום קרוב עמו ובין אם צפויה לנו מלחמה נוספת אתו – חייבים אנו ללמדו, להכירו ולדעתו. ענף היסטוריה צבאית, מטכ"ל\אגף הדרכה".

פרק ג – כמה תובנות ועניינים מהספר עצמו

ספר ראשון: בעקבות האסון - "לשחרר את הארץ מעול הציונות והאימפריאליזם"

על מחבר הספר כתב סבאג-שגב, המתרגם, את הדברים הבאים: "מחמד נימר אל ח'טיב הנו כהן דת מוסלמי והיה אישיות מוכרת בציבוריות הערבית החיפאית שלפני הקמת המדינה. [הוא] נמנה על מנהיגי ארגון 'האחים המוסלמים' בארץ-ישראל [...] יחד עם ראשיד אל חאג' אברהים – יו"ר הועדה הלאומית בעיר זו – אירגן את הגנת החלק הערבי של העיר. בעצם ימי הקרבות יצא לסוריה למטרת רכישת נשק [...ובשובו] הותקף על ידי אנשינו ליד הקריות ונפצע [...]הועבר על ידי ידידו לבירות שבלבנון ושוב לא חזר ארצה. [הוא] השתקע בסוריה ולקח חלק בחייה המדיניים, כאחד מפעילי 'האחים המוסלמים' [...] את ההקדמה לספרו כתב המנהיג הגדול של 'האחים' במצרים – השייך חסן אל בנא עצמו".

הספר עצמו נכתב על בסיס דו"ח אודות הפליטים הפלסטינים שכתב ח'טיב על פי הוראתו של נשיא סוריה. ביולי-אוגוסט 1948 הוא סייר במחנות הפליטים ובין השאר ראה מסמכים ואסף עדויות על ארועי המלחמה האחרים ביפו, רמלה, לוד, עכו, צפת, שפרעם, והכפרים בסביבות חיפה. על כל אלו הוא הוסיף את נסיונו בחיפה עד לנפילתה ב-22 באפריל. חשוב להדגיש שהעדויות לגבי רשימת הישובים האחרים מחוץ לחיפה, לא זהה באיכותה מבחינת היקף ותוכן. למשל לארועי לוד-רמלה מוקדשים שני עמודים בלבד. בעמוד האחרון של ספרו, מתמודד ח'טיב עם "הסיבות אשר גרמו לתבוסה", וללא כחל ושרק קובע חד משמעית שמכלול הסיבות מוביל לגורם אחד – הערבים עצמם.

כסיבה ראשונה הוא מציין את "שיטת הלחימה הערבית המגוחכת" בליבה המחשבה שהצבאות "יוצאים לטיול קצר" כמו גם "ההתנגדות לפיקוד אחיד" עד כדי כך ש"היו שהעדיפו נפילת עיר בידי היהודים מאשר בואה תחת שלטון ערבי מסויים". כסיבה שניה, "חוסר בתכנון: בעוד שהיהודים ראו בכל קרב חלק מהמלחמה הכוללת, הנה הערבים נלחמו ללא שיטה". סיבה שלישית, "חולשת המודיעין". רביעית, "שיתוף הלגיון הערבי במלחמה, מאחר שידוע היה כי צבא זה מקבל את הוראותיו מהבריטים" [הערה שלי: כוחות של הלגיון היו מוצבים – תחת פיקוד בריטי אבל באוריינטציה ערבית מובנת מאליה – בין השאר בחיפה וכמובן על מעברי הגבול, מה שהקל על כניסת 'האחים המוסלמים' מהצפון כמו גם של כוחותיהם של קאוקג'י ואל-חוסייני]. כסיבה האחרונה מציין ח'טיב את "העדרם של חברי הוועד הערבי העליון ובריחתם של מנהיגים אחרים".

חלק חשוב בספרו של ח'טיב הוא הנספח ובו תרגום של 12 כרוזי הועדה הלאומית בחיפה, שפורסמו החל מה-8.12.1947 ועד ה-20.3.1948. כרוזים אלו מלמדים הרבה מאד על הבעיות עמן התמודדו מנהיגי ההגנה הערבית בחיפה, כמו גם על האופן בו תפסו את המלחמה. בכרוז הראשון שהתפרסם  שבועיים אחרי החלטת עצרת האו"ם, התחייבה הועדה הלאומית "לא לחסוך מאמץ כדי למלא את התחייבויותיה [...] הצלת המולדת ושחרורה מכל צר ואויב" [עמ' 56].

 בכרוז שפורסם ב-29.12.1947, חודש בדיוק לאחר קבלת החלטת החלוקה 181, נכתבו הדברים הבאים:

"הועדה הלאומית בחיפה, השוקדת והעושה כמיטב יכולתה לטובת המולדת, מבכה את מותם של הקרבנות הזכים ושולחת ברכת החלמה לפצועים. הועדה סבורה כי התועלת הלאומית מחייבת הפסקת אש בחיפה והחזרת החיים למסלולם הרגיל. יחד עם זאת סבורה הועדה, כי על התושבים להיות ערים ודרוכים להשיב תוקפנות ולצעוד יד ביד עם האומה הערבית, אשר החליטה לשחרר את הארץ מעול הציונות והאימפריאליזם" [עמ' 63].

מהות המלחמה ואופייה, מקבלת מימד טקטי-קונקרטי בפרק השמיני של ספרו, המתאר את "כיבוש הכפרים שבקרבת חיפה". ח'טיב כתב בו במפורש כי "מאבק היהודים על כיבוש הכפרים הערביים שבקרבת חיפה [...] קיבל משנה תוקף [באשר] כפרים אלה התגרו בקביעות בתחבורה היהודית ושיתקוה לעתים קרובות למדי" [עמ' 44]. 'האחיות הזוכרות' – בנות בריתן של 'האחים המוסלמים' – לא מסוגלות לעמוד במדרגתו של ח'טיב, איש 'האחים', ולומר בפשטות על מה התנהלה המלחמה ומדוע היתה זו חובה מובנת מאליה מהצד היהודי לכבוש (ולפנות) את הכפרים "אום זינאת, כפר-לאם, סרפנד, טנטורה" ואחר כך את "טירה והכפרים ג'בע, עין גזאל ואיגזים" [עמ' 44].

נציין כי באותו הזמן נאלצו כלי רכב יהודיים להגיע לחיפה מצפון, דרך יגור, לא לפני שעברו בואדי מילכ, שגם אותו אמר קאוקג'י לחסום, אילו היה מנצח בקרב משמר העמק באפריל 1948. מי שעדיין לא מבין את נחיצותה המובנת מאליה של תכנית ד', וממשיך להשען על תורתן של 'האחיות הזוכרות', הנה באה עדותו של 'אח מוסלמי' הגון, ומתאר את סיבות המלחמה כהווייתן.

ספר שני: האחים המוסלמים במלחמת פלשתינה – "לבוז את התושבים, להתעלל בכבודם"

על ספר זה חתום כאמל איסמאעיל אל שריף, המעיד על עצמו כאיש 'האחים המוסלמים' ממצרים. סבאג-שגב איננו מביא עוד פרטים ביוגרפיים על האיש, אבל תורם לנו תרומה עצומה כאשר הוא מתאר את תפיסתו של אל-שריף לגבי העתיד. לשיטתו של אל שריף המלחמה שזה עתה תמה היא "הקדמה למלחמה ממושכת בה תיגאל פלשתינה מידי היהודים". סבאג-שגב ממשיך ומתאר את הדברים שהוסיף אל שריף במהדורה השנייה של ספרו, בהם הוא "מנסה להתוות דרכים לגאולת פלשתינה". אי אפשר להגזים בחשיבות הדברים, וכמה חבל שאגף הדרכה כמו זה שיש בצה"ל, יש גם בבתי הספר לתקשורת בישראל, שם מסתופפים אינספור 'עיתונאים' שלא שכחו כלום כי אף פעם לא למדו כלום. אל שריף מצביע על "שני אפיקים – האפיק הכלכלי ומלחמת כנופיות":

"יש לטפח את הנוער הפלשתינאי, לאמנו ולארגנו בכנופיות קטנות, אשר תפשוטנה על הישובים היהודיים, תצתנה את שדות הבר, תחבלנה במתקנים, בכבישים ובדרכים, תפוצצנה גשרים ובכלל – תטרדנה את צה"ל ותאלצנה אותו לנהל מלחמה ממושכת נגד כנופיות קטנות המפוזרות בחלקים שונים לאורך הגבול. על ידי כך יסבלו היהודים אבידות בנפש, ייפגע כושרה החקלאי של ישראל, וצה"ל – הפנוי כיום לאימונים ולהתעצמות כוחו – יהא נאלץ להתרכז בהגנה על הגבולות ועל דרכי התחבורה" [עמ' 71].

תוך כמה שנים יקום פת"ח, הבסיס לאש"ף, מקור ההשראה לחמאס, ארגוני טרור שכל מהותם המדינית מוצגת באופן כה חד בהיר צלול וישיר על ידי איש 'האחים המוסלמים'. בלשונו של אל שריף: אחרי אפריל 1948 "הוחל בארגון 'האחים' בכנופיות קטנות, אשר התנכלו לדרכי התחבורה היהודית, פוצצו את צינור המים בנגב ותקפו את שיירות ההספקה [...] בשיטת לחימתם זו, זכו 'האחים' לשלוש הצלחות: הם הסבו לאויב אבידות כבדות מבלי להכנס עמו בקרב ישיר; הם אילצו את האויב לפזר את כוחותיו ולהפריש חלק גדול מהם למלחמה ב'כנופיות האחים'; הם 'אילצו את האויב להגן על מתחמיו ודרכי תחבורתו, דבר אשר גם לו לדאגה מתמדת" [עמ' 78]. 

במלה אחת: טרור.

אל שריף מעיד במפורש על כוונות 'הליגה הערבית' לנקוט צעדים "לשמירת ערביותה של פלשתינה". בשלב ראשון הוזמנו צעירים ערבים להתאמן בסוריה אך לאור התנגדות הבריטים "החליטה הליגה הערבית לארגן את המלחמה בתוככי פלשתינה" [עמ' 73]. לצורך כך אורגנו פלוגות של מתנדבים אשר "לא הצדיקו את התקוות שתלו בהן", זאת מכיוון שמדובר היה ב"מתנדבים שהיו מחוסרי עבודה ו'בהתנדבותם' למלחמה הפלשתינאית, תמורת שכר גבוה ומנופח, ראו הזדמנות טובה להיטיב את מצבם הכלכלי. נוסף על כך היה ירוד ביותר המורל שלהם. מיד עם הגיעם לפלשתינה, החלו 'גואלים' אלה לבוז את התושבים, להתעלל ברגשותיהם ולחלל את כבודם" [עמ' 74]. תובנה מתבקשת: דבריו אלו של אל שריף טובים גם לתיאור 'כוחות שחרור' ערביים מאוחרים יותר, אלו שהתארגנו באש"ף, אלו שבאו עם הראיס לרמאללה ולעזה אחרי 'הסכמי אוסלו', וכמובן אלו ששהו בארץ במהלך המרד הערבי 1936-1939.

חלק גדול מעדותו של אל שריף עוסק ביחסים העכורים בלשון המעטה שהיו בין 'האחים המוסלמים' לבין השלטון במצרים. "האחים" הוא כתב בעניין זה, "תבעו את התערבותו הממשית של צבא מצרים, אף כי הממשלה התנגדה לכך התנגדות מוחלטת". עד כדי כך שראש ממשלת מצרים, נוקראשי, עשה כל שביכולתו למנוע מ'האחים' לעמוד בהתחייבותם לגיוס 10,000 מתנדבים למלחמה, כולל התנגדות ל"הסתננות" של מתנדבים בודדים. "האחים" כתב אל שריף,  "התחכמו וביקשו היתר לשיגור משלחמת מדעית לחצי האי סיני. לאחר מו"מ ממושך התירה הממשלה המצרית את יציאת המשלחת אשר חבריה הסתננו כמובן לפלשתינה. בעקבות המשלחת הזאת יצאו משלחות 'מדעיות' נוספות, עד כי בפברואר 1948 התארגנו כל המסתננים בגדוד לוחמים אחד" [עמ' 75]. מתיאורי הקרבות בהם לקחו חלק 'האחים' עד לסיום המלחמה בינואר 1949, אותם מביא אל שריף – קרבות בדרום ובאזור ירושלים גם יחד – עולה תמונה לפיה 'האחים' היו אלו שגילו יכולות לחימה ומטיבציה גבוהות, לעומת הצבא המצרי הסדיר שבדרך כלל גילה אזלת יד. למרות זאת- או בדיוק בשל כך – עם סיומה של המלחמה נעצרו מרבית מנהיגי 'האחים' עם שובם למצרים, ביניהם אל שריף עצמו. קדמה לכך החלטת ממשלת מצרים לפרק את 'האחים המוסלמים'. להחלטה שהתקבלה ב-7.12.1948, קדמה עפ"י עדותו של אל שריף, בקשה של מזכיר 'הליגה הערבית' מ'האחים' לגייס 10,000 מתנדבים חדשים על מנת להציל את המערכה על הארץ. לראש ממשלת מצרים היה ברור שאותם 10,000 מתנדבים (או כמה שיוותרו מהם), ישמשו עם חזרתם למצרים כגורם מהפכני. תגובתו למהלך היתה מעצר בכירי 'האחים' שהיו אז במצרים.

את הידיעה על החלטת הפירוק קיבל אל שריף בבסיס הצבא המצרי בסיני, ולאחר ששמע מהמפקד הבכיר במקום "שירת הלל על עוז רוחם של האחים" הוא קיבל הוראה "להסגיר את הנשק עד למועד מסויים". שעל כך ענה אל שריף "פירוק 'האחים' לא בא לנו כהפתעה. אשר לנשק – הריהו רכושם הפרטי של 'האחים' ועל כן הם לא ימסרוהו לידי ממשלת מצרים". בהמשך העלה אל שריף את הנושא בפני חבריו, כשהוא מקפיד לציין בפניהם את האפשרויות העומדות לפניהם, עפ"י הפיקוד המצרי הבכיר: לשוב למצרים ללא בעיות, או להמשיך ולשרת בחזית למרות החלטת הפירוק. "למחרת", המשיך אל שריף את עדותו, "התקבל מברק מחסן אל בנא – מנהיג תנועת 'האחים המוסלמים' – הקורא לנאמניו לשמור על שלות הנפש ולהמשיך במילוי תפקידם בחזית". וכך היה. אותו מברק הסתיים במלים אלו: "כל עוד נותר יהודי אחד הנלחם בפלשתינה – תפקידם של 'האחים' לא נגמר" [עמ' 104]. כידוע, גם 'מהפכת הקצינים' של יולי 1952 ממנה צמחה מנהיגותו של נאצר, לא שינתה דבר ביחסים בין מצרים שהתאמצה לעלות על פסים של מודרניזציה, לבין מצרים כפי שנתפסה בחזונם של 'האחים'. מבחינה זו, עם כל ההסתייגויות וההתאמות, שנות ה-20' של המאה ה-20 כמוהן כשנות ה-20' של המאה ה-21.

ספר שלישי: מערכת שער הגיא – "חיפה, עכו, בלאד א שייך וטירה היו תחת פיקודו של הלגיון"

הפוליטיקה הפנים-ערבית עולה באופן חד-משמעי גם מעדותו של סרן מחמוד אל רוסאן, קצין בלגיון הירדני, שכפי שסיכם זאת סבאג-שגב, "עד מחצית מאי היה כפוף למפקד הכוחות הבריטים בארץ", ואחרי ה-15.5 פעל "בניגוד להחלטתן של מדינות ערב להקים מדינה ערבית עצמאית בארץ" [עמ' 106]. על תיפקודו ותפקידו של 'הלגיון' בשלב 'המלחמה הסדירה' ידוע כמעט הכל. הלגיון לקח חלק מרכזי בקרבות על ירושלים ועל פרוזדור ירושלים, וכמובן ידוע תפקידו בנפילת גוש-עציון ממש עם הכרזת המדינה. סבאג-שגב, כאיש מחלקת ההדרכה, מסיים את ההקדמה שהביא לספרו של אל רוסאן במבט קדימה: "לא מן הנמנע שנגזר יהיה עלינו להיתקל בהם [בקציני הלגיון ובלגיון כמובן] גם בעתיד" [עמ' 128]. אבל דומה שיש להפנות מבט דווקא לפרק המוכר פחות בתולדות הלגיון, הפרק שקדם לפינוי הבריטי. מעדותו של אל רוסאן עולה תרומתה של יחידה צבאית שבאופן רשמי היתה חלק מהצבא הבריטי למאבק הערבי בארץ, בחיפה ובסביבותיה. כפי שתאר זאת אל רוסאן עצמו: "בראשית 1947 [שימו לב, ראשית 1947, כמעט שנה לפני שהחלה המלחמה] הוטל על פלוגת חיל המצב לשמור על המרכזים החיוניים ביותר בחפה ובסביבתה: תחנת הראדאר, מטה מחוז חיפה, נמל חיפה, בתי הזיקוק, מחנה קורדאני, מיכלי הדלק בנשר וכן הבנקים ומוסדות הממשלה בעיר. ניתן לומר כי חיפה, עכו, בלד א שייך וטירה היות תחת פיקוחו של הלגיון הערבי". על עצמו הוסיף אל רוסאן, כי באותו הזמן, "בראשית שנת 1947 [...] נתמניתי גם קצין קישור של הלגיון לבין הנהלת בתי הזיקוק בחיפה" [עמ' 129].

"בראשית נובמבר 1947" – שוב: שימו לב, לפני הכ"ט כמובן – "החל התוהו ובוהו להשתלט על ארץ הקודש" כתב אל רוסאן והסביר שהסיבה לכך היתה "תקופת המעבר שבין הפינוי הבריטי לבין נסיון ההשתלטות של כל אחד מהצדדים היריבים על פלשתינה. הפלוגה הראשונה של הלגיון חנתה באותה תקופה ב'נשר' – ישוב יהודי אשר יושביו לא פסקו אף לרגע מהקים ביצורים מכל עבריו, הלגיון הערבי הקים עמדות מול עמדות היהודים, ובמרחק שאינו עולה על 15 מטר מהם" [עמ' 131]. לפני שהתמקם באזור ירושלים, ואחרי שסיים את תרומתו למאבק באזור חיפה, הכפרים, טירה והקריות, הלגיון הספיק להיות מעורב גם בקרבות ליד תחנת הכוח בנהריים. לפי עדותו של אל רוסאן, ההחלטה על "השתתפות הלגיון במלחמה באופן רשמי, עוררה התלהבות רבה בשורות קציני הגדוד הרביעי וחייליו" [עמ' 134].

רוב דבריו של אל רוסאן עוסקים בקרבות לטרון, שכידוע היו מבחינת צה"ל סדרה של כשלונות. אל רוסאן מתאר מצד אחד את יתרונו של הלגיון בארגון, ציוד, משמעת ואימון, ומצד שני את "הפחדנות" היהודית ואת הקפדתם לפנות מהשטח את כל הנפגעים "כדי שלא נדע את מספר הנפגעים שלו" [עמ' 193]. בעניין זה, אל רוסאן - אדם רציני שקיבל הכשרה צבאית בריטית מוקפדת ועניינית – שוכח לרגע את מקצועיותו ומפליג בדמיון כשהוא מסכם כל קרב ב"מאות הרוגים" בצד היהודי לעומת "הרוג ופצוע קל" בצד של הלגיון. בקרבות לטרון נהרגו 139 חיילי צה"ל – מספר גבוה ללא ספק – אך ממניין אבידות צה"ל כפי שמדווח עליהן אל רוסאן, מדובר בכ-1000. למרות זאת המידע המתקבל על קרבות לטרון 'בעיני אויב' מוסיף מימד חשוב למתעניין בהיסטוריה צבאית קונקרטית. למי שמעדיף את נוסחתו של קלאוזביץ' – המלחמה (או כל קרב) היא המשך המדיניות באמצעים אחרים – ספרו של אל רוסאן תורם תרומה קטנה יותר, אך לא בלתי משמעותית. לצד העניין הידוע זה מכבר – החיכוכים והעימותים בין עבדאללה (הבעלים הרשמיים של הלגיון) לבין יתר מנהיגי 'הליגה הערבית', חיכוכים שלא פעם העלו את הרושם שיותר משצבאות ערב נלחמים נגד צה"ל הם עסוקים בבלימה ובניטרול הדדיים מסיבות מדיניות – מוסיף אל רוסאן מידע מעניין על האופן בו נתפס בעיניו תפקיד האו"ם בשלבים הראשונים של המלחמה. לטענתו, הצלחת 'הציונים' להפעיל את דרך בורמה נבעה רק מההגנה שסיפקו לה אנשי האו"ם, שכן מנקודת מבט מבצעית, תותחי הלגיון היו מסוגלים למנוע מעבר כלי רכב גם בנתיב העוקף ההוא. כאמור בפתיחת המאמר, אל רוסאן גינה את ההפוגה הראשונה (11.6.48 עד 9.7.48) במלים 'הפוגה ארורה', וסיכם את המלחמה בכללותה במלים אלו: "לולא שעה ארגון האו"ם לצעקתם של בני ישראל, כי אז היתה 'הבעיה הישראלית' נושא לשיח הדורות" [עמ' 207].

במקום סיכום

קריאה בספר זה היא מסוג החוויות האינטלקטואליות שהדבר הנכון ביותר לעשות עימן הוא לתת לבוץ שלהן לשקוע. חזקה עלי תובנת התובנות הקשורות למהותו של האדם, כל אדם, ערבי, יהודי וכן הלאה: היותו יצור הלומד מהעבר, אם לטוב ואם למוטב. "מטיפי השלום" הנזכרים בסוף דבריו של ראיס מחמוד אל-רוסאן, הם אלו שרוצים להגיע למציאות נטולת מלחמות. מבחינה זו אין ולו מלה אחת רעה לומר עליהם. עצם העובדה שהם פעלו כבר בשלב ההוא של הסכסוך, שמבחינות רבות אין דומה לו לא לפני ולא אחרי 1948, היא חדשות טובות. אדרבא, ברור הרי שאל-רוסאן מתכוון ל'מטיפי שלום' שפעלו גם בצד הערבי.

אבל ההיסטוריה מלמדת דבר אחד ברור: לא מספיק להטיף לשלום, ולא פעם הטפה לשלום שאין עמה התייחסות רצינית ואחראית ומורכבת לרוב אם לא לכל היבטי המציאות, היא נוסחה בטוחה להמשך המצב הקיים. במלים אחרות, השאלה ממשיכה להיות לא 'האם' הטפה לשלום, אלא מה התוכן שלה. ממילא, ככל שתהיה רצינית, אחראית ומורכבת, היא כבר לא תהיה 'הטפה' אלא 'מחשבה'. שני דברים מנוגדים בתכלית. איך ניסחו זאת אנשי אגף ההדרכה בענף היסטוריה של המטכ"ל? "בין אם נגיע לשלום קרוב עם האויב ובין אם צפויה לנו מלחמה נוספת אתו – חייבים אנו ללמדו, להכירו ולדעתו".