א. דברי
שבח ותאור כללי של הספר במקום מבוא:
מעטים
הספרים שאפשר לומר עליהם את הדבר הבא – רוצים ללמוד על שורשי הסכסוך והתהוותו עד
הקמת מדינת ישראל? זה הספר היחיד שעליכם לקרוא. ולא כי אין עוד ספרים מעולים. יש
ויש. אלא כי אם יש ספר אחד המספר את הסיפור במלואו (לא באופן סופי כי אין ולא יכול
להיות דבר כזה), הרי שזהו הספר. Ece libri
'המאבק
על ארץ ישראל' לשמואל דותן כשמו כן הוא. הספר מביא לפרטי פרטים (כמעט 400 עמודי
טקסט) את מכלול הרעיונות שעלו בתקופת המנדט לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי.
דותן
לא חוסך מהקורא גם לא עיון ברעיונות קיקיוניים שהועלו באופן קיקיוני על ידי גורמי
ציבור קיקיוניים. הוא מקפיד להביא כל סיפור בהקשרו ולהביט עליו מכמה זוויות,
הנגזרות קודם כל ממה שמוכר בכינוי 'המשולש הארץ-ישראלי: בריטים-ערבים-יהודים'.
אבל רק
'קודם כל' כי המשולש הזה הוא לא פעם מצולע-משוכלל מאד מורכב, כי מה לעשות ויהודים
יש כמה (ולא 'רק' ימין ושמאל, ולא 'רק' פורשים ומקבלי-מרות, ולא 'רק' מקבלי החלטות
ומפריחי רעיונות, אלא בתוך כל תת-קבוצה כזו יש מגוון משמעותי מספיק מבחינתו של
דותן), ומה שנכון לגבי יהודים נכון גם לגבי הבריטים (משרד החוץ זה דבר אחד, משרד
המושבות דבר אחר, וראש ממשלה זה שוב פעם עוד דבר לפעמים ממש דבר-אחר) וכמובן לגבי
הערבים (פאן-ערביסטים, לוקליסטים, נוצריסטים, אסלאמיסטים, חוסיינים [קיצוניים יותר
וקיצוניים פחות], אינטרסנטים של קרקעות, אפנדים, צמיתים וכן הלאה).
ב. שורה
תחתונה:
פרטי
הפרטים שמביא דותן בדקדקנות מחקרית מעוררת קנאת סופרים מרבת חכמה והתפעלות, מספרים
בסופו של חשבון סיפור פשוט מאד. הציונים עשו כל מאמץ למנוע את הסכסוך, להכהות
אותו, לפתור אותו, להגדירו, לחקור את סיבותיו וכל פעולה קשורה אחרת. מבחינה זו
הציון שמקבלים הציונים כתנועה קולוניאיליסטית, לאומנית או 'סתם' אלימה, הוא ציון
נמוך שלא לומר בקיצור 'אפס מאופס'. כשלון מוחלט. לא קמה בתולדות האנושות תנועה
שהפער בין המעשים והכוונות בהן הואשמה לבין מעשיה וכוונותיה בפועל היה גדול כל כך.
ואולי 'גדול' היא לא המלה הנכונה כי ניתן להבין ממנה שיש איזה שהוא יחס בין
ההאשמות לבין המעשים. כלום ושום דבר.
דותן
מביא בפרטי פרטים כל סוג של רעיון וכוונה ויוזמה ומעשה שביטאו את רצונם של הציונים
להמנע מסכסוך ולפתור אותו. מרעיון הטראנספר שמקורו ציוני (אבל לא רק ציוני) ועד
לנכונות להסתפק באוניברסיטה עברית אחת, שלוש שכונות בעיר הלבנה על חוף הים, כביטוי
ל'מרכז רוחני' שיאפשר לד"ר מאגנס (שאפילו חבריו ב'ברית שלום' הפנו לו עורף),
לחיות בשקט עם מצפונו, כשמליוני יהודים מוצאים לעצמם פתרונות אישיים ברחבי העולם,
כי מה הם היהודים לעומת היהדות.
בין
טראנספר לביטול עצמי עלו כל סוגי הפתרונות האפשריים על פי הלוגיקה, על פי הנסיון
האנושית המצטבר, ועל פי הפרקטיקה בארץ הזו: חלוקה (4800 קמ"ר ליהודים,
110,000 לערבים); קאנטונים; דו-לאומיות; אוטונומיה יהודית במסגרת פדראציה
כלל-ערבית (או לפחות סורית-ירדנית-לבנונית-פלסטינית); הגבלת העלייה כך שאחוז
היהודים לא יעלה על 50%; קבלת הדרישות שעלו מתוך דיון מוסרי אבל גם על בסיס ניתוח
כלכלי קר-רוח שהיהודים יתרמו לכלכלה הערבית גם בבלימת ומיון העלייה, גם בשיקולי
הפיתוח וגם בסיוע טכני ישיר; נאמנות בריטית; נאמנות של האו"ם; וכמובן מדינה
יהודית על שני צידי הירדן במסגרתו יהנו כל תושביה מאזרחות שווה. הכל.
והנה
הטיעון המתבקש (מצידם של יהודים שונאי-עצמם דה-פקטו, רובם לא שמים לב לתופעה הזו,
ובפסיכולוגיה יש לזה כינוי: הדחקה) – "מדוע שערבים שזו ארצם והם רוב בה יקבלו
איזו שהיא הצעה ציונית או פרו-ציונית שפירושה ערעור מעמדם כאדוני הארץ?"
בדיוק.
אין שום סיבה אובייקטיבית שהם יעשו כך. ואין צורך להתעכב על הפירכה לפיה "הערבים
הם אדוני הארץ" או ש"זו ארצם". לצורך העניין נגיד שזה נכון (זה לא
נכון אבל נגיד שכן).
כי
העניין החשוב הוא אחר לחלוטין: המצדיק א-פריורי עמדה אגואיסטית של ציבור שלם
(הציבור הערבי אם זה לא ברור), אינני יכול שלא להצדיק א-פריורי עמדה אגואיסטית של
ציבור אחר (הציבור היהודי אם זה לא ברור).
אי
אפשר לאחוז במקל (ארוך, והמקל ההיסטורי הזה מאד, מאד מאד, ארוך) משני קצותיו.
אי
אפשר להאשים את היהודים באגואיזם כי בספר 'המאבק על ארץ ישראל' עולה תמונה הפוכה:
הגורם היחיד (ולצד הערבים היו גורמים נוספים: בריטניה, ארה"ב, עוד מדינות
באירופה, מדינות ערביות, הליגה הערבית וכן הלאה) שלא גילה אגואיזם שיטתי, כלומר
גילה את ההפך הגמור – יציאה מהעור ומהכלים על מנת להמנע מאגואיזם – היה הצד
הציוני.
ואם
מאשימים את הציונות באגואיזם, הרי שכשלונה כתנועה אגואיסטית עולה מכל פרט בספר
הזה. טיפשים אולי כן, אגואיסטים בוודאי שלא.
ומהעבר
לעתיד (דרך ההווה המתהווה בכל רגע): אחרי שהבנו את ההיסטוריה הפשוטה הזו, מרובת
פרטים, מורכבת, אבל פשוטה, המסקנה אמורה להיות ברורה – אם כל מה שאתה עושה לא
מוריד ממך את כתם האגואיזם, אין טעם לומר 'איט טייקס וואן טו נו וואן' (כי כל
הגורמים בעולם, והערבים מעל לכל – הם אגואיסטים), אז אין אלא להסיק את המסקנה
ולהתנהג באגואיזם. בקיצור: באגואיזיה התנהג כאגואיסט.
העבר המפואר הזה בין מאגנס
לשטרן (כשהרוב נע בציר שבין וייצמן לבן-גוריון) הוא אש תמיד להתחמם ללאורה ולשאוב
ממנה מלוא חופניים השראה לקראת עתיד בו אגואיזיה תהפוך להדדיזיה, כולל וקודם כל
הערבים, ואז ימצא פתרון כהרף עין.
עד כאן
'השורה התחתונה' של הספר המשובח הזה. להלן אתמקד בכמה עניינים חשובים לכשעצמם,
הראויים כל אחד לעיון מעמיק ומקיף יותר.
ג. שורשי מיתוס
'כפל ההבטחות':
למי
ששכח או לא מבין במה מדובר – היום הפכה כבר למוסכמה שאין להרהר אחריה קביעה חסרת
יסוד ובסיס (שזו ההגדרה לשקר המושלם) לפיה במהלך מלחמת העולם הראשונה חטאו הבריטים
בהבטחות 'כפולות' כביכול 'לכל הצדדים': ערבים, צרפתים, יהודים.
לא זה
המקום לעסוק בסוגיית 'ההבטחות' לצרפתים (והרי היא היתה אז מעצמה שוות ערך לזו
הבריטית) אבל זה בהחלט המקום להזכיר שלא היה דבר כזה 'צד ערבי' אלא 'צדדים ערביים'
רבים שונים ומנוגדים, זאת בשונה מהצד היהודי שהיה למעשה הצד הציוני שההבטחה שהוא
קיבל ואשר נודעת בשם 'הצהרת בלפור' היתה מוסכמת ומתואמת על ידי כל מעצמות ההסכמה
(צרפת, ארה"ב, רוסיה, איטליה).
חשוב מכך: 'ההבטחות' של הבריטים ל'איזהשהוא-צד
ערבי' לא היו 'הבטחות' אלא חלק מחוזה של תן וקח, במסגרתו הבריטים אמורים היו לקחת סיוע
צבאי מהערבים של לורנס (חוסיין), ולתת עצמאות באזורים מוסכמים ומוגדרים, אשר לא
כללו על פי שום פרשנות את ארץ ישראל. לבסוף, לא פחות חשוב, 'ההבטחות'
ל'איזהשהוא-צד ערבי', לא רק שלא ניתנו בהסכמה בינלאומית (כמו במקרה של הצהרת
בלפור) אלא שלא התקבלו אף פעם כהחלטת ממשלה בריטית אלא היו פרי יוזמה מקומית
(מכובדת לכשעצמה) של השר התושב הבריטי (מקמהון) במצרים. וממש לבסוף: אף פעם לא מיותר
להזכיר שחוסיין לא רק שלא עמד בצד שלו בחוזה (לתת סיוע צבאי לבריטים) אלא שהבריטים
הם שנאלצו להשקיע דם יזע דמעות וכמה מליוני ליש"ט כדי להציל אותו מהצבא
העות'מני.
ובכן,
אצל הליצנים שמחפשים סימטריות גם כשהם משווים בין זבוב לג'ירפה, מכתבי חוסיין-מקמהון
עומדים על מישור אחד עם הצהרת בלפור, והשקר הזה משמש כדי להאשים את הבריטים ב'כפל
הבטחות' במקרה הטוב, או לצייר את הציונים כמבקשים דבר (ריבונות יהודית בחלק מארץ
ישראל) במרמה.
חדשות
טובות: בניגוד לאגדות כמו ילדי תימן בלקן אפגניסטן תורכמניסטן אקאטמפוקואסטן
שנוצרו יש מאין על ידי חבורת שקרנים מדופלמת המתודלקת בדלק של שנאה לכל מה שזז כאן,
בשם נאורות פרוגריסיבית-רדיקלית כמובן (ומבחינה זו אין בינם לבין כותבי הפרוטוקולים
של זקני ציון ולמכחישי השואה שום הבדל, ועל התופעה עמד כבר לפני 40 שנה פייר וידאל
נאקה בספרו 'רוצחי הזכרון'), הנה את השקר הזה על כפל ההבטחות לא המציאו יהודים
טובי לב, הם רק ממחזרים ומלמדים אותו גם בקורסים של מורי דרך של משרד התיירות, אלא
בריטים חסודים, מסיבות הגיוניות לחלוטין, המסתכמות במלה לגיטימית וטובה לכשעצמה
אחת: פוליטיקה.
בלשונו
של קלאוזביץ היינו אומרים, 'הפסיבדו-היסטוריה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים'.
מה
היתה המדיניות הבריטית? ב-1937, השנה בה נולד שקר כפל ההבטחות, היא היתה מפוצלת
לשני כיוונים – פרו ואנטי ציונית, שכמובן היו עמדות שנגזרו מתפיסות אימפריאליות
רחבות יותר שלא זה המקום לעמוד עליהן.
משרד
המושבות אותו הזמן היה בידיים פרו-ציוניות בסך הכל (דותן מסביר [עמ' 155], שבעניין
זה טעו הציונים כשחשבו שגם המשרד הזה הולך ונוטש את תכנית הבית הלאומי כחלק מהפייסנות
כלפי גרמניה). פרו-ציוני אחר היה "קצין בריטי צעיר ששירת בארץ ישראל, צ'רלס אורד
וינגייט, [שטען] כי רק היישוב לבדו עשוי לשמש משענת לבריטניה ביום סגריר וכי אין
לבטוח בערבים ובכוחם".
משרד
החוץ לעומת זאת, היה בידיים אנטי-ציוניות. רשות הדיבור לדותן [עמ' 154] :
"עיקר
המערכה הוטלה על שכם הדיפלומטים הבריטיים במזרח [...ש]לא נזקקו לרמזים עבים כדי שישלחו
ללונדון חוות דעת מרשיעות בספטמבר ובאוקטובר 1937". 'מרשיעות' כלומר כאלו
שמטרתן 'להוכיח' שההתחייבות הבריטית לעם היהודי הובנה שלא כהלכה, ו"שמלכתחילה
לא התכוונה הממשלה לייסד מדינת יהודים, אלא לסייע לבנות מרכז לתרבות ולציביליזציה
יהודית".
אותם 'דיפלומטים
בריטים במזרח', "ערביסטים אדוקים" כפי שהגדירם דותן, לא פעלו לבד כמובן:
"מנהיגים ערביים בארץ-ישראל היו מוכנים ומזומנים לשחק את התפקיד שהוצע להם על
ידי משרד החוץ. הם רמזו כי אם תיגנז תכנית החלוקה ואם משרד החוץ יקבל מעמד של גורם
מכריע, יחזור השקט על כנו". הנה הדפוס המוכר: הבה נרצח כמה יהודים, כך תוקם
ועדת חקירה שתאפשר בין השאר להשחיל לתוכה שקר ולהפוך אותו ל'היסטוריה', ונבטיח שקט
(בסגנון 'תחזיקו אותי') ובלבד שיהודים יזכרו את מקומם.
את
השאר כולנו יודעים וחקר ותאר ישעיהו פרידמן: עדותו של הפרופסור טוינבי (שכמו זנד
בימינו וסטאלין לפניו הוכיח באותות ובמופתים שאין דבר כזה עם יהודי [בכל אופן לא כשצריך
להשמיד יהודים, אז לפתע פתאום יש ויש עם כזה]) ואישים אחרים במשרד החוץ ובסביבה
האנטי-ציונית האחרת, שהפיצו את השקר בדבר כפל ההבטחות, עניין שלא היה ולא נברא.
ד. המופתי,
היטלר וערביי ארץ-ישראל
עוד
נושא שמעורר וימשיך לעורר ויכוח כלומר פולמוס כי מדובר במורשת הפוגעת ב'תהליך השלום'
ולכן מדובר בסוג של אמת מזיקה (מנקודת מבט של משיחיי הקו-הקדוש [מוכר גם בשם 'הקו
הירוק'].
אין
טעם לחזור על כל מה שידוע לגבי מעורבותו הפעילה של המופתי בסיוע לנאצים, בארגון
פלוגות מוות בקרב מוסלמים באירופה וכיו"ב.
כאן רק
נצטט קטע קטן מדותן [עמ' 203] שלא דורש שום הסבר נוסף: "בתחילת 1940 התחדשה
המתקפה הגרמנית באירופה. הישגיה המדהימים באביב עורר מחדש את שאלת נאמנות הערבים
לבריטניה. הנצחונות המוחצים והכיבושים המהירים בסקנדינביה, ארצות השפלה וצרפת
[...] עוררו התלהבות בקרב ערביי הארץ [...] באזורים שונים, בעיקר בצפון, התנהלה תעמולה
גלויה נגד גיוס לצבא הבריטי ונגד תשלום מסים. כרזות וסיסמאות אנטי-בריטיות נפוצו
בארץ בערבית ובאנגלית, והן התחרו בשיעור תפוצתן רק בתמונותיו של אדולף
היטלר".
ה. 'יהודים-ערבים'
והבלים דומים נוספים
כידוע
הולכת ותופסת אחיזה אגדה מהפכת קרביים שקשה לאתר את מקורה אבל שוב, לא יאוחר מימיו
של סטאלין אם הולכים לתחילת המאה ה-20 ואם להתמקד יותר במשמעות של טענתו כאילו אין
דבר כזה עם יהודי, אז נקודת הזמן היא 1968, תקופה בה אש"ף החל לפרסם בעיתונות
העולם הזמנות לשיבתם הביתה [כלומר למרוקו, תוניסיה, עיראק וכן הלאה] של 'היהודים-הערבים'
(מה שבז'רגון האידיוטי של מדינת ישראל הצעירה כונה וממשיך להיות מוכר גם היום בשם
'יהודי המזרח' הכוללים כידוע את יהודי מרוקו, שהם בכלל יהודי המגרב, שזה מערב, אבל
גם בעניין זה עובדות ותיאוריות מסתדרות ביניהן בדיוק כמו כריך שינקן בבית כנסת
בברוקלין ביום הכיפורים).
התיזה
של אש"ף ממוחזרת היום בידי עוד ועוד יהודים 'רדיקליים'
ו''''''ביקורתיים'''''' שמסבירים לכולנו שציונות היא המצאה אשכנזית שהתגלמה בצורת
מפא"י, השני רק לשטן ברשע ובנוכלות ואולי אפילו עולה עליו, המצאה שבין השאר
שיעבדה את 'היהודים-הערבים' לצרכיה, כמו למשל קטיף כותנה בתחילת שנות ה-50' וסחר
ידוע בתינוקות.
ובכן,
סטאלין או לא סטאלין, את אגדת 'היהודים-הערבים' אפשר להעריך טוב יותר לאור העובדות
שמביא בעניין זה דותן – הגם שהוא עצמו לא מתייחס כלל להבל הזה שעוד לא היה נפוץ
בשנות ה-80', התקופה בה עמל על מחקרו – כשהוא מתאר [עמ' 293] את תגובת הליגה
הערבית לתוצאות מלחמת העולם השנייה (מה שמכונה אצלנו בשם 'שואה' ובלשון המשפטית
'רצח עם' או 'ג'נוסייד'):
"הבעיה
שבפניה ניצבו מדינות ערב והליגה במגעם ובמשאם עם המעצמות נבעה מתוצאותיה הנוראות
של מלחמת העולם השנייה. הסוכנות היהודית טענה בתקיפות כי יש קשר בין בעיית היהודים
ושאלת ארץ-ישראל, וכי יש לאחד את פתרונן על ידי פתיחת שערי הארץ בפני כל יהודי
המבקש או צריך לצאת מאירופה. לזכותה של הליגה הערבית ייאמר, כי בסתיו 1944 ובמהלך
1945 עדיין לא השמיעה את הטענה שעתידה להתפשט בעולם, לרבות הערבי, כאילו השמדת היהודים
בידי הנאצים לא היתה ולא נבראה. אולם הערבים לא ראו עצמם אחראים לאסון היהודים [...]
נציגי הליגה [...] עתידים לטעון בשנת 1945 באוזני הבריטים והאמריקאים, כי כבר תרמו
את חלקם לפתרון בעיית היהודים [...] זאת ועוד: לדעתם, חיסול הנאציזם עשוי להחליש
את להיטותם של היהודים לעזוב את ארצות מגוריהם ולבוא למזרח [...] לעתים נשמעו גם
איומים. עבד אל רחמן עזאם, המזכיר הכללי של הליגה, הצהיר כי עידוד שאיפותיהם של
הציונים עלול להביא למלחמת צלבנים חדשה בין הנצרות לאסלאם [תסמונת 'תחזיקו אותי',
מוסר של בריונים] [...] בוושינגטון הגישו צירי המדינות הערביות תזכיר משותף לשר
החוץ ובו הזהירו שלא יהיה שקט בעולם הערבי אם זכויות הערבים יוקרבו לטובת היהודים.
מדינות ערב החליט לאסור הוצאת תעודות מסע ליהודים המבקשים לנסוע לארץ ישראל. ב-2
בנובמבר 1945, 'יום הצהרת בלפור' נערכו הפגנות אנטי-ציוניות בארצות ערב, שהפכו
לפרעות ביהודים. בהתפרעויות בלוב נרצחו כמאה יהודים ב-6 בנובמבר. הליגה הערבית
הכריזה חרם על 'מוצרים יהודים' וקראה לערבים לא לצרוך 'מוצרים ציוניים' ולא לסחור
בהם".
ו.
מחנה השלום הערבי – אנשים טובים ובמוחם מנת עופרת
הפוגעת באריכות הימים
כאמור
לעיל, היהודים לא הפסיקו להמציא המצאות ולתכנן תכניות ולרקוח פתרונות. עד כדי כך
שנשיא האונ' העברית, יהודה לייב מאגנס, איש שהופקד על 'כנסיית השכל' כלומר על המוסד
היחיד בציבוריות האנושית שכל כולו קיים רק ביחס לאמת וביחס לאמת בלבד, הקפיד לשקר
ולבדות ממוחו הסכמות ערביות כביכול, אפילו לתכניתו האנטי-ציונית בעליל, שלא היתה
רחוקה מהשקר שניסו (והצליחו) לברוא "הדיפלומטים הבריטיים במזרח" שנזכרו
לעיל, שעמלו להוכיח לציבור הבריטי (ובעיקר לממשלתו) כי "מלכתחילה לא התכוונה
הממשלה לייסד מדינת יהודים, אלא לסייע לבנות מרכז לתרבות ולציביליזציה
יהודית". או בשתי מלים: אוניברסיטה עברית.
מאגנס
כידוע (?) חתר באופן בלתי נלאה נגד הקמת מדינה יהודית גם אחרי שזו הוקמה ונלחמה על
חייה. חובבי הצדק הפואטי (אין דבר כזה אבל נגיד ש) ישמחו לגלות שהוא הלך לעולמו
בספטמבר 1948, ללא ספק בהשפעת הלחץ הנפשי בו היה נתון לנוכח כשלונו למנוע מדינה
יהודית. נשיא האונ' הכי עברית בירושלים אם לרגע שכחנו.
ובכן,
דותן [עמ' 316] מחזיר אותנו לימים המביכים של אחרי המלחמה, עת הרעים הובסו והטובים
בחרו ברוב עצום חסר תקדים את מפלגת הלייבור, זו שזמן קצר לפני הבחירות המהוללות של
יולי 1945 בהן הובסו הצ'רצ'ילים, הכניסה סעיף טרנספר מפורש כחלק ממצעה הפרו-ציוני
(לא מיותר לומר כי ההנהגה הציונית, שרת ודב"ג אינקלודד, התנגדו לסעיף הזה שמא
יהפוך לתנאי ואז תקבר תכנית הבית הלאומי. דב"ג, אגב, פרסם בחוברת הסברה שראתה
אור ב8600 עותקים בבריטניה במהלך המלחמה, מאמר ובו תאר את מדינת היהודים שתקום
אחרי המלחמה, מדינה בה יחיו לבטח ובשוויון מלא מליון אזרחים ערבים, אגב, ואם כבר
אנחנו בנקודה הזו).
מהר
מאד הסתבר שהלייבור גרועים מהשמרנים לפחות בכל הקשור למדיניות הספר הלבן (של 1939,
ספר גט הכריתות של הבריטים מתכנית הבית הלאומי היהודי). בצר להם חזרו אנשי 'השומר
הצעיר' לרעיון הדו-לאומי אותו העלו עוד לפני המלחמה, עליו הוסיפו תמיכה ברעיון
הזמני והחלקי אך המבורך של הנשיא טרומן, לאפשר עלייתם המיידית של 100 אלף יהודים
ניצולי שואה לארץ ישראל. רשות הדיבור לדותן:
"הצעת
טרומן לעליית המאה אלף עוררה את חמת הערבים. דוברי הערבים הזדרזו לטעון באוזני
הועדה [האנגלו-אמריקנית] כי התיאורים [כלומר השקרים] שמאגנס נתן לפניה על המשא
ומתן היהודי-ערבי בשנים 1937-1936, משוללים יסוד, וגם מאגנס נאלת לחזור בו מטענתו
שנמצאו בעבר ערבים שנאותו לעשות הסכם עם היהודים על בסיס עלייה יהודית נוספת.
הכחשות הערבים הציגו את מאגנס [כמעט כתבתי אברום בורג ואלון ליאל], ולא בפעם
הראשונה, כאוטופיסט שאינו מדייק בפרטים [כלומר שקרן], ועם זאת כמקסימליסט [כאן
צריכים לבוא מאה אלף סימני קריאה לתפארת הלוליינות הלוגית של המוסר הערבי] שאינו
יכול לוותר על הרעיון שארץ ישראל היא טריטוריה קולטת יהודים [כלומר עבור הערבים
מאגנס האנטי-ציוני הוא ציוני-מקסימליסט]".
עד כאן
חימום, מכאן הציבור מתבקש לתפוס מקומות ישיבה: "רק ערבי אחד, פוזי אל חסייני,
התקרב לעמדה הדו-לאומית, בלא לוותר על זכות הערבים להיות רוב בארץ, מכיוון שהשתכנע
כי המתיחות העדתית בארץ מועילה לאימפריאליזם ואף נגרמה על ידו. אולם הוא לא הספיק
לעמוד בהבטחה שנתן לקהל שומעים יהודי קטן אך נלהב, כי יפעל למען התקרבות
יהודית-ערבית. פוזי נרצח בידי מתנקש ששלחו בני משפחתו ב-23 בנובמבר 1946".
המשפחה
מעל לכל כידוע. וכן, מדובר במשפחת חוסייני.
ז. מלחמה
היא הפתרון לבעייה היהודית (זו היתה העמדה הערבית, וההיסטוריה לא מתחילה בתוצאות
של כוונות אלא בכוונות שהובילו לתוצאות)
חוסייני
אחר, אחד שנשאר בחיים (ובין השאר דאג לרצוח את פוזי), ג'מאל שמו, "השתלט על
המשלחת הערבית [לאו"ם] וכיוונה כרצונו, תבע בשבוע השני של פברואר כי הבריטים
יפנו את הארץ על מנת 'שהצדק ייעשה בשדה הקרב' [...]" [עמ' 347]. בווין אמנם
לא שעה לדרישתו של ג'מאל חוסייני, אבל "הביע הבנה לעמדת הערבים שאינם מסכימים
ש'סוכנות יהודית זרה, ממומנת על ידי אמריקה, תתערב בענייני ארץ-ישראל ותשפיע על
גורל הערבים, תושבי הארץ זה אלפיים שנה' ". [עמ' 348. אגב, לאחרונה עלה המספר
מ2000 ל-9500 שנות נוכחות פלסטינית בארץ, כך על פי 'הנראטיב' – מילת קוד לאמת מוחלטת
ובלבד שהיא נאמרת על ידי אנטישמי מכל סוג – של המופתי הנוכחי של ירושלים].
עוד
קצת דותן [עמ' 372]: "במלחמה בה פתחו ערביי ארץ ישראל למחרת ההחלטה
באו"ם, במטרה 'למחות באדום מה שנכתב בשחור' " היתה המשך לדברים שנשמעו על
ידי ערבים כבר מ1945 כנגד 'הוועדה האנגלו-אמריקנית', ומלים רווחות היו "מרחץ
דמים" ו"השמדה" [פרשנות הכרחית: אם יהודי אומר אותן זוהי הוכחה
לאימפריאליזם היהודי הרצחני וצידוק לארגוני צדיקים מסוג ידוע. אבל אצל ערבים זו
'סתם רטוריקה']. "לעתים" ממשיך דותן, הדברים "כוונו גם לעברם של
יהודי ערב, שמצבם [אל תגלו ליהודה שנהב חלילה, עובדות זה עניין מזיק עבור סוג רווח
של אקדמאים בימינו] הורע מאד במחצית השנייה של שנות הארבעים".
א-פרופו
'סתם רטוריקה': מיום החלטת החלוקה ועד לקרב על משמר העמק (אפריל 48) נרצחו 900
יהודים, רובם באמצעות "טרור אינדיבידואלי, ירי על רכב וחסימת שיירות"
כפי שסיכם זאת דותן [עמ' 373]. את הסוף כולם יודעים – הנכבה הפלסטינית, שדותן, אגב,
נוקב במספר 450,000 ולא מה שגדל ונהיה עם השנים [עמ' 429]. חשוב מכך, דותן מצטט
דברים מפי המופתי, לפיהם היה לו חלק בעידוד יציאת הערבים מהארץ, עד לשחרורה וכן
הלאה, בקיצור, המופתי תומך בסו-קולד 'הנראטיב הציוני' (ולא תהיה ברירה אלא לקרוא
שוב את בני מוריס).
ח. דן
מכמן – משואה לתקומה! – משואה לתקומה?: מאמר חשוב מאד, אבל דותן הקדים אותו ב-12
שנים לפחות והוא לא נזכר כלל כי אולי הוא לימד רק בבית-ברל
עוד
אחת מאגדות המקום המזיקות שהפכה ליותר ממוסכמה, אלא למיתולוגיה המשמשת לטיפשויות
מימין (ערפאת הוא היטלר) ומשמאל ('זה מזכיר לי תהליכים') מחברת חיבור שאין לנתקו
כביכול בין השואה להקמת המדינה.
כל
ישראלי כמעט ידקלם ללא היסוס את השטות לפיה השואה היתה זו שהעיקה על מצפונו של
'העולם' (אותה ישות ערטילאית מטאפיזית המשמשת לאחרונה כארגומנט ממשי בפיהם של
נאורים למיניהם, המדברים על 'העולם' כפי שנגיד ארנבת מדברת על גזר או כדורגלן על כדור)
ובזכות אותן נקיפות מצפון הוחלט לאפשר ליהודים לברוא ישות מעוותת – מדינה יהודית-דמוקרטית
– עיוות המייצר עוד טיפשויות מימין (יהדות מעל לדמוקרטיה) ומשמאל (או דמוקרטית או
יהודית).
הרבה
יותר קל לכתוב נח בשבע שגיאות, וסליחה על הקלישאה.
חשוב
בהרבה. את המאמר הנזכר בסעיף זה, מאמר משובח וחשוב מאין כמותו, מאת דן מכמן, מאמר
שלמרות שמלאו לו עשרים שנה (!!!) ולמרות שהוא נגיש ומקוון לכל דורש, ושאפילו שאת
השורה התחתונה שלו אפשר להבין כבר מהכותרת, הוא לא שינה מאום בעולם התודעה הישראלי
הממשיך כאמור לדקלם את הטיפשויות המייצרות טיפשויות נוספות, תוכלו לקרוא בעצמכם.
לא
פחות חשוב: דותן עמד על העניין הזה כבר בספרו שראה אור כאמור ב-1988, בכמה וכמה
מקומות (עמ' 343, 345, 346 ועוד). הוא אמנם נזכר כהערת שוליים אצל מכמן, אבל לא
בעניין הזה. מי זה שמואל דותן בכלל, מילא מת בגיל 58, הוא בכלל לימד במכללה
למורים.
ט. "אסור
לשאול 'האם' בהיסטוריה" – אז זהו, שממש, אבל ממש כן (מילא רוברט ויטפוגל,
היסטוריון אמריקני, קיבל נובל על מחקר שהתבסס על שאלת 'אם', אבל מה לשכל הישר
ולקלישאות?)
"אין
לדעת" כתב דותן [עמ' 346], "איזה תסריט היה מתקיים אלמלא נקטו [הערבים]
עמדה [מתנגדת] זו [לועידת לונדון, ינואר 1947, במסגרתה הועלתה תכנית קאנטונים
שהיתה מותירה בידי "היהודים 16% משטחי הארץ ומגבילה את העלייה ל96,000
לשנתיים ואחר כך ימסר העניין לאסיפה מכוננת שתקבל לידיה שלטון עצמי" [כלומר
מחסלת את המפעל הציוני]. ככל הנראה" ממשיך דותן בשאלת 'אם' האסורה על פי
הקלישסטוריונים ולא ההיסטוריונים, "בהסתמך על הלכי הרוח ששררו ביישוב ובעם
היהודי באותו זמן, היו יהודי ארץ-ישראל מתמרדים נגד המדינה ה'ארץ-ישראלית', הערבית
למעשה. התשתית שבנו היתה מאפשרת להם להקים מדינה לעצמם. מסתבר שהיו נאלצים להסתפק
בטריטוריה קטנה ממה שהשיגו שנה לאחר מכן, בתנאי מלחמה. ספק אם היו זוכים בהכרה
בינלאומית כללית כמעט בה זכו בה ב-1948, בנסיבות אחרות. בהיעדר הכרה בינלאומית
ובהיעדר הנסיון הקשה של מלחמה, שנכפתה על ידי הערבים, היו מתקשים לרכוש אהדתם של
כל היהודים בעולם [...]".
תפקיד
שאלת 'אם' פשוט ברור והכרחי: בלי שאלת 'אם' אי אפשר להבין את החלופות שעמדו לנגד
גורמים למיניהם. והיסטוריה ראויה לשמה היא תולדות החלופות שעמדו והומצאו ועלו על
הפרק על ידי גורמים כאלו ואחרים, וההכרעות לבחור באחת ולא באחרת.
אחרת
אין שום שחר לדיון מוסרי, וללא מוסר אין פוליטיקה, וללא פוליטיקה אין היסטוריה
וללא היסטוריה אין בני אדם. או מהצד השני: בני אדם הם בין השאר יצורים מוסריים
ומעצבי מציאות, וההיסטוריה האנושית היא תולדות הפוליטיקה של עיצוב המציאות, מציאות
שהיא קודם כל פוליטית.
י. במקום סיכום:
תודה
לשמואל דותן. כרטיס כניסה לדיון בתולדות הסכסוך הוא קריאה בספרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה