עם כל הכבוד ליהודה עמיחי - וכמו במקרה של אהוד מנור, למי אין כבוד והערכה ואהבה והוקרה לעמיחי? - יש (לפחות) שתי יצירות שלו, או קטעים מיצירות, שהשימוש השכיח בהן כבר 'הביא לי את הסעיף' כמו שאומרים האומרים.
האחד הוא השיר על הפרחים שלעולם לא יצמחו מהמקום בו אנו צודקים.
השני הוא על הגאולה שתבוא כשבמקום לומר ליד האיש יש אבן, נגיד ליד האבן יש איש.
כן, ברור, אפילו בוק-גמור כמוני מסוגל להבין את המימד השירי-לירי של הפסוקים הללו, וכאמור, אני מזדהה עם כל המזדהים עם יהודה עמיחי וכן הלאה.
אבל כשם שלכווולם יש זכות לעשות שימוש בשורות השיריות-ליריות הללו של עמיחי, כך גם לי יש זכות לתהות שמא הן לא הפכו - לא עמיחי חלילה, לא שירתו חלילה - לקלישאות במובן הרע של המלה, היפוך שנוצר בשל שימוש יתר... קלישאתי.
מלה ורבע על מה זה קלישאה במובן הרע. קודם כל מה זו קלישאה במובן הטוב? שקיעה למשל. או זריחה. או נחיתה של מטוס או ריחוף של עייט ולהקת חסידות ופריחת החצבים. מדוע כל אלו קלישאות? כי מי לא ראה שקיעה וזריחה ועייט ומטוס וחסידות וחצבים ומי לא מתרגש בכל פעם מחדש למראה שקיעה וזריחה ומטוס ועייט וחצבים וחסידות?
לעומת זאת, אם בכל פעם בו דיון ציבורי בקנה מידה כזה או אחר נקלע למבוי סתום-לכאורה, (השונה ממבוי סתום-אמיתי בכך שהוא לא באמת מבוי סתום אלא הוא כאילו מבוי סתום כי השותפים בדיון לא מוכנים לעשות מעשה ולבחון את עמדות המוצא שלהם), צדיק תורן שולף את הפרחים שלעולם לא יצמחו בלה בלה מהמקום בו אנו צודקים גע-גע-קש-קש, הרי שמדובר בקלישאה במובן הרע.
כי עמיחי, גם עמיחי, או אולי קודם כל עמיחי ובני מינו - משוררים, נביאים, סופרים, הוגי דעות, פרשנים פוליטיים, היסטוריונים, מחנכים (כל אחד ושיטתו ודרכיו והמתודולוגיה העומדת לרשותו) - מדברים בציבור כדי לתקן את המעוות כלומר הדיבור שלהם נובע מתוך תחושת צדק ומכאן שגם השיר של עמיחי על הפרחים וכן הלאה הוא לשיטתו של עמיחי סוג של צדק ומכאן שכל דיבור נגד צדק הוא דיבור נגד עמיחי ונגד דבריו נגד צדק-לכאורה וכמובן שהם מאיינים את הקלישאה הרעה הזו ומגחיכים את העושים בה שימוש.
סתם דוגמא: הצדק הציוני לא רק הצמיח פרחים אלא בתים ופרנסה ובטחון וחינוך ובריאות וממשל ותקשורת ותחבורה ותרבות למליונים רבים של בני אדם. סתם דוגמא.
ובעניין האיש והאבן, בלירשותו של עמיחי ארחיב את השיר כמיטב יכולתי הדלה בתחום זה.
"אתם רואים את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו" (עד כאן למי ששכח, עמיחי, מכאן והלאה, כמה פעמים, א. מנור):
"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לקבוצת התיירים וחגורת נפץ על גופו ויפוצץ עצמו בשם הצדק שלו".
"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לקבוצת התיירים וידריך אותה".
"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לקשת הרומית ויצלם אותה".
"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לכתוב שיר. שמו יהודה עמיחי".
"ואחרי שיסיים להכין ארוחת צהריים לב"ב, הוא יגש לכתוב פזמון. שמו אהוד מנור".
תמשיכו לבד. כי הקלישאה הרעה העולה מהפרשנות הרווחת-הקלישאתית הרעה לשורה הזו של עמיחי, היא שיש ניגוד בין היותנו בני אדם לבין היותנו בעלי רגישות תרבותית מסויימת, כמו למשל לעבר הרומי, לארכיטקטורה של ירושלים, למורשת הבית השני, למורשת המופתי, וכן הלאה.
לא חברים, לא. אדם לא סותר אל כל אלו. להפך. האדם מורכב מכגון אלו. מה שמבדיל בין אדם לאדם הוא לא האם האחד חי בעולם של ירקות לסלט והשני בעולם של ארכיאולוגיה מורשת ותרבות, אלא מה עושה האדם אחרי שמסיים להכין סלט עם המורשת והתרבות והעבר שלו.
מה שמביא חזרה לעניין הצדק והפרחים וכן הלאה. בדיוק כשם שיש צדק שאיננו מאפשר פריחה כך יש צדק שבלעדיו היא לא תתכן. ובדיוק כשם שיש ספק המביא לאהבה, יש ספקנות המביאה לשנאה ולהרס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה