כיצד יש להקפיד ולכתוב: 'לאנדסמנשפטן' או 'לאנדסמאנשאפטען'? או: כ"ט בנובמבר שמח לכולנו - אלא אם 'כולנו' הם הלאומנות הפלסטינית ו\או אידיוטיה השימושיים למיניהם

 

כ"ט בנובמבר שמח לכולנו. כ"ט עגום ללאומנות הפלסטינית. הרבה יותר מכ"ט דברים שאפשר לכתוב על הפער בין לאומיות מלאת תוכן עצמי של בניין ויצירה, לבין לאומיות שכל כולה שלילה והתנגדות (מוקוואמה) שלא פלא שככל שעובר הזמן השלילה הופכת לשנאה והלאומיות ללאומנות ולגזענות.

כן, זו ההיסטוריה של הכ"ט בנובמבר, ואם בשנים עברו התלבטתי האם יש לחזור ולכתוב על נושא כה ברור מאליו וכה ידוע שהרי 'בשנה שעברה כבר כתבתי על זה וכתבו אחרים חכמים ממני', הנה בשנים האחרונות ברור לי ששום דבר לא ברור, ושלמרות שחכמים ממני וגם אני כתבו על הכ"ט בנובמבר, אין שום מקום להתלבטות.

כ"ט בנובמבר אם כך, 1947, היום בו החליטה עצרת האו"ם לחלק את 'פלשתינה-א"י' כפי שנקראה ארץ ישראל בפי הבריטים, לשתי מדינות לאום דמוקרטיות, אחת יהודית (כך!) ואחת ערבית (כך!). ההחלטה קיבלה למעשה את דו"ח הרוב של ועדת אונסקו"פ, ועדת החקירה המיוחדת לענייני פלשתינה-א"י, שכללה 11 חברים, שייצגו מצד אחד מדינות 'דרג ב' (כלומר לא מעצמות), ומצד שני ייצגו את הגיאופוליטיקה של אותה תקופה (מבחן זכרון, נפגש בעוד אחת עשרה מדינות: אוסטרליה, הודו, איראן, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה, שבדיה, הולנד, קנדה, גואטמלה, פרו, אורוגוואי).

עוד קבע הדו"ח כי לצד החלוקה המדינית בין שני העמים, היהודי (כך) והערבי (כך), חלוקה שהתבססה כמובן על מפת החלוקה המפורסמת, תקיימנה שתי המדינות שיתוף פעולה כלכלי.

אדרבא, הדו"ח כלל מנגנון מדהים למדי: ועדה משותפת בת תשעה חברים (כך שתמיד ניתן יהיה להגיע בה להכרעה) - שלושה יהודים, שלושה ערבים, שלושה אנשי או"ם - שתפקידה (הציבור מתבקש לשבת!) לבחון כיצד העלייה ('הגירה' בלשון העמים והפוטס-ציונים) למדינה היהודית משפיעה על הכלכלה של המדינה הערבית. כן, כך כתוב.

למה זה חשוב וממה אני מתרגש או מתלהב כל כך: הרי סיבת החלוקה היא הסכסוך, וסיבת הסכסוך היא סירובם של הערבים - סירוב מוחלט, גורף ועקרוני הנמשך כידוע (??) עד עצם היום הזה - להגדרה עצמית של יהודים בפלסטין (כך נקראת הארץ בערבית, כך ולא אחרת), שמשמעותה מבחינה ציונית היא אחת ויחידה: התיישבות ועלייה חופשית.

ובכן הפתרון אותו רקחו במוחותיהם 11 האנשים ההם (בפועל מדובר בלא יותר מחמישה שממש התאמצו למצוא פתרונות מחוץ, בתוך, מתחת ומעל לקופסה) שאמר לפתור את מחלוקת סכום האפס הזו בין שני עמים שבעניין הפעוט של עלייה (הגירה) ראו את הדברים באופן מנוגד ב-180 מעלות, אמור היה לשים סוף פסוק לסוגייה הזו.

אלא שאנשי האו"ם, ובעקבותיהם כל מי שקיבל את תכנית החלוקה, וזה כולל את היהודים אבל כידוע (!!) לא כולל אף לא ערבי רשמי אחד, הניחו שרווחה כלכלית היא תנאי מועיל לשלום. לכן הם הציעו את שיתוף הפעולה הכלכלי ולכן הם הוסיפו את המנגנון הזה שתפקידו לוודא שהצמיחה הכלכלית - המשך הצמיחה הכלכלית - של הישוב היהודי (שעוד רגע יהפוך למדינת לאום דמוקרטית ריבונית), לא תפגע יתר על המידה במצב הכלכלי של המדינה הערבית.

אפשר ללעוג לרעיון הזה על שני מרכיביו: ההנחה שרווחה כלכלית תומכת בשלום ושמנגנון כזה בכלל יצליח לפעול עוד לפני שבודקים עד כמה הוא הגון. אני בכל אופן, בתור בעל זכות דעה, מקבל בסך הכל את עקרון הכלכלה כעניין המועיל לשלום (אבל בשונה מאנשים ידועים לא מסביר הכל בוודאי לא ענייני מזרח תיכון במונחים כלכליים בלבד, ולא רק בגלל העובדה שאוסאמה בן לאדן, סתם דוגמא שקופצת כרגע לראש, לא ידע אפילו לאיית את המלה 'עוני', קל וחומר לספר על משמעותה מה שלא הפריע לו לנהל אימפריית שנאה רצחנית שאם זה לא ברור למישהו עדיין מייצרת את מה שהיא יודעת לייצר: אלימות ושנאה). ומהמנגנון ההוא אני באמת מתפעל בכל פעם מחדש. בעיקר אחרי שקראתי את ספרו של אלעד בן דרור על תולדותיה של ועדת אונסקו"פ ונפתוליה.

אז אחרי שחזרנו ועיינו בתכנית החלוקה, נזכיר את העובדות הבאות:

א. מדובר בהחלטת עצרת. לא שהחלטות של מועבי"ט מזיזות למישהו כל עוד אין משטרה עולמית ולא שכשיש משטרה מקומית הפושעים מתרגשים יתר על המידה, אבל חשוב לזכור שהחלטת עצרת היא המלצה והמלצה בלבד והיא בטלה ומבוטלת אם צד אחד לא מקבל אותה (ואין צורך לעשות מה שעשה הצד הערבי במקרה הזה: להכריז על ההחלטה ועל הועדה שהציעה אותה וגם על הגוף שמינה אותה, האו"ם, כעל גורמים שאין להם שום SAY בענייני 'האדמה הערבית' מהאוקיינוס למפרץ ולהודיע שאם תתקבל החלטה כזו הוא, הצד הערבי, "יטביע אותה בדם").

ב. הצד הערבי דחה גם את החלטה 194 (מהי"א בדצמבר 1948), שליצנינו המקומיים הידועים בציבור בשם 'מחנה השלום' מקפידים לכנותה 'החלטת זכות השיבה', הגם שאין שם שום 'זכות' אלא סעיף העוסק ב'פליטים' וכידוע (???) ב-1948 היו כל מיני פליטים, גם יהודים אם זה לא ברור, ושבכל מקרה מדובר בסעיף אחד בתוך מכלול סעיפים שמטרתם ורוחם היא אחת ויחידה: סיום הסכסוף על בסיס פיוס והכרה הדדית (כלומר הכרה בישראל), וזו הרי הסיבה שהצד הערבי - זאת הפעם בתמיכת הגוש הסובייטי - דחה את החלטת עצרת האו"ם 194 מכל וכל ואז ניגש לשלב הבא בנסיון לחסל את המדינה היהודית: מאמץ למנוע המשך עלייה ('הגירה') יהודית ומאוחר יותר מאמץ למנוע את הקמת המוביל הארצי, ותוך כדי כל ענייני חסימת נתיבי הים, בניגוד גמור לחוק הבינלאומי, על יסוד הטענה המבריקה לפיה הואיל וכל היהודים חיילים הרי שכל אנייה שעושה דרכה בתעלת סואץ או במיצרי טיראן לישראל היא בגדר אנייה צבאית ולכן על פי החוק הבינלאומי זכותה של מצרים ('אום אל דונייה' למי ששכח, פירמידות וכל זה) למנוע את מעברן.

ומכאן בחזרה לכותרת הרשומה ההיסטורית הזו: כ"ט בנובמבר, אמנם בצורה הנומרית שלו - 29.11 - הצטרף ל-2.11 כימים מרכזיים גם בלוח השנה הפלסטיני, כמובן לצידו של ה-14.5 כשברקע מככבים תאריכים חיצוניים אחרים, כמו ה-14.7 (כן, יום הבסטיליה אבל גם היום בו נכשלו ההאשמים במאמציהם לכבוש את דמשק אי אז ב-1920, דווקא ביום הזה כמובן, מידי הצרפתים), או ה-23.7 (היום בו התקיימה אי אז ב-1954 מהפכת הקצינים שהפכה את מצרים ממלוכה רודנית לרפובליקה סוציאליסטית רודנית, או בלשון הפרוגרסיבים של אז, כן, כבר אז, למדינה 'מהפכנית'). כך נראה לוח שנה של לאומיות ריקה מתוכן פנימי: הואיל ואין תוכן פנימי והואיל ובלי תוכן אי אפשר, התוכן, אם איננו חיובי, חייב להיות שלילי. אבל הואיל ו'שלילי' זה לא נשמע טוב, כי זה 'שלילי', תולים מעל התוכן השלילי את המלה המפוארת 'מהפכה', שנשמעת טוב לא רק באזני קהל היעד הערבי והפלסטיני, אלא מתנגן מעולה באזניהם 'הפרוגרסיביות' של האידיוטים השימושיים באינטלקטואליה בעולם החופשי.

ולאחרונה קיבלתי על כל זה עוד מערום נאה של עובדות ודוגמאות, המופיעות בספר 'מהנכבה לנכסה', פרי עטו של משה שמש, פרופ' באונ' בן גוריון, מומחה לענייני מזרח תיכון, ולמי שדואג, שולט היטב בערבית וברזי הפוליטיקה הפנים ערבית ופנים-פנים פלסטינית, ואפילו - כך ניתן ללמוד מקריאת (כן, קראתי) 711 עמודי הטקסט (עליהם יש עוד 270 עמודים של אפראט: נספחים, הערות, אינדקס, מקורות) - אוהד די נלהב של הלאומנות הפלסטינית.

הספר ראה אור שנים ספורות אחרי 'אוסלו' ובהתאם הוא קובע חד משמעית שלב הסכסוך הוא השאלה הפלסטינית ושאחרי שתחזור ירושלים המזרחית לשליטה פלסטינית, שהוא תנאי לפתרון זכות השיבה, יגיע גם השלב הבא: שלום עם סוריה ואז יבוא סיום הסכסוך, ועד שזה יקרה ימשיך הסכסוך עם הפלסטינים "להטיל צל על מערכת היחסים עם ירדן ועם מצרים ועם העולם הערבי בכלל".

מלה וחצי על הוצאת הספר ואחר כך כמה מלות סיום ונתפנה לחגיגות הכ"ט כל צד על פי דרכו. הספר ראה אור בהוצאת מכון בן גוריון, הוצאה מכובדת בלשון המעטה. עד כדי כך שכשלפני 15 שנה בערך במהלך עבודות עריכה של מאמר שפירסמתי בכתב העת המעולה באמת, עיונים בתקומת ישראל, שגם הוא יוצא באותה הוצאה, נדרשתי לתת תשובה מלומדת על השאלה הדרמטית הבאה: האם את המלה היידישאית 'לאנדסמאנשפט', שפירושה 'איגוד יוצאי מדינה מסויימת', שכשהיא נכתבת בריבוי יש לכתוב 'לאנדסמאנשפטן' או 'לאנדסמאנשפטען'. למי שנגמרה הסבלנות או הראייה שלו ככה וחצי, ההפרש בין שתי האפשרויות - וכבר הזהרתי שמדובר בשאלה דרמטית שעליה יקום ויפול המחקר ההיסטורי!! - הוא "ן" או "ען". למי שלא מבין מה פתאום "ע", נזכיר שתפקיד ה-"ע" ביידיש הוא כתפקיד האות E באינגליזית. וואועל יעני.

הויכוח על השאפטן-שאפטען היה ללא ספק ארוע טראומטי בחוויותי בעולם האקדמי המופלא, שנפלאותיו בשנים האחרונות ראויות לסדרה ארוכה בנטפליקס. עובדה שאני זוכר אותו היטב, כולל את שיחת הטלפון הנוזפת מעורך כתב העת, שהעמיד אותי במקום על עצם טענותי שמדובר - כי מדובר - בויכוח סרק חסר משמעות כי היידיש מה לעשות איננה שפה מדוייקת בכל הקשור לכתיבה שלה, בוודאי לא במלים מהסוג הזה.

ולכן תבינו ללבי ללא ספק כשבמהלך קריאת הטור-דה-פורס הזה מאת פרופ' משה שמש, שעושה רושם שלא הניח ולא הזניח אף לא בדל מסמך אחד באמצעותו הוא רצה לספר על עלייתה ועלייתה של הלאומיות הפלסטינית שבלי התייחסות חיובית אליה מצידנו לא יהיה לא שלום ולא שלווה בארמונותינו, הזדעזעתי למצוא אינספור טעויות הקלדה והגהה המעמידות לא רק את סיפור השאפטן-שאפטען באור נוגה, אלא מטילות צל כבד על רצונו של הקורא לסמוך על הצד המקצועי של הספר הזה, עוד לפני שניגשים לבחון את התיזה שלו (שכמובן הסתברה אחרי 20 שנה כחסרת שחר אבל לא זו הנקודה כרגע).

קודם כל תאריכים. בסוף הספר רשימת תאריכים בסגנון של כרוניקה. שימו לב למקבץ הבא:

25.5.1967 - בדראן שר המלחמה (אצלנו זה רק שר בטחון, א-פרופו לאומיות של תוכן ולאומיות ריקה מתוכן) נוסע למוסקבה. התאריך הבא:

25.5.1968 (אלף תשע מאות ששים ושמונה אם זה לא ברור) - אשכול מודיע לאבן בארצות הברית. התאריך הבא:

25.5.1969 (סיקסטי-ניין אם זה לא ברור) - דיוויזיה משוריינת מצרית נכנסת לסיני.

המלחמה נמשכה ששה ימים (שבעה אבל לא משנה כרגע)? אולי. המהלכים לפניה נמשכו שנתיים. תבדקו בעצמכם בעמ' 867. ואם זה לא מספיק, ונגיד שלא קראתם את הספר באופן רציף - אני מרשה לעצמי להניח שיש ארבעה אנשים שעשו זאת, אני הרביעי וזה בסדר כי אלו הספרים שהיוזר פשוט פותח אינדקס ומחפש מה שנחוץ לו - פיתחו בעמ' 537, שם תגלו שפעולת סמוע התרחשה ב-13.11.1960 (סיקסטי, ששים) כשהיא למעשה - וכך כתוב כמה וכמה פעמים קודם לכן ואחר כך, אבל כאמור יהיו יוזרים שיפלו ישירות על עמ' 537, שלא לדבר על חשיבות השאפטן והשאפטען ועתיד המחקר ההיסטורי - התקיימה ב13.11.1966, והיתה אחד מאבני הדרך המשמעותיות ביותר בדרך למלחמה. 60, 66, עשרה אחוז הפרש, בקטנה.

בעמ' 619 תוכלו ללמוד על מצפיפים שמן הסתם הצפיפו ולא הפציצו כי מדובר במצפיפים ולא במפציצים (ביידיש של תחילת המאה ה-20: פויגעל מאשינז מיט גרוייסע באמבעס).

בעמ' 595, בחלקו הראשון, תתהו לרגע האם גם אתם, כמוני, לא שולטים ברזי כתיב מלא כתיב חסר, כשתגלו שאת המלה המייצגת 'פעולה נמרצת' יש לכתוב 'אנטנסיבית' ולא 'אינטנסיבית' ואילו את המלה המייצגת 'רגש המביע בטחון בזולת' יש לכתוב 'אימון' ולא 'אמון', אבל התהיה הזו תעלם כי ממש כמה שורות אחרי זה תגלו שאכן יש לכתוב 'אינטנסיבי' ושהמלה 'אימון' היא בדיוק מה שחשבתם עד עמ' 594 - פעילות של טריינינג כזה או אחר - ואילו רגש המביע בטחון בזולת אכן יש לכתוב כך: 'אמון' ולא 'אימון' (ובוודאי לא אימוען).

ואם לחזור לענייני התאריכים המשעשעים במיוחד, ולא רק מהסיבה שהיסטוריה היא גם, לא רק אבל גם וקודם כל תאריכים: בעמ' 622 תתפלאו לגלות שההתקפה הישראלית על שדות התעופה במצרים התרחשה ב-5 ביוני 1976 (שבעים ושש), ולא כפי שכתוב במקומות אחרים בספר הזה ובאחרים, ב-5.6.1967. אגב, הפירוט (5 ביוני 1976) במקור. כי מספרים צמודים כמו 5.6.67 קשה יותר להגיה, בערך כמו שקשה להגיה את ההבדל הקרדינלי וחורץ הגורלות שבין שאפטן ושאפטען, ואילו תאריך המופיע כמקבץ מלים, קל מאד להגיה.

ודוגמית אחרונה - כי תאמינו לי יש עשרות!! חלקן מופיעות אפילו בכריכה האחורית (שם ילמד המתעניין כי נאצר שגה בהחלטותיו "בכל צעד שנקט לקראת המלחמה למן 14.6.1967", והרי המלחמה הסתיימה בכלל ב-10.6 ומבחינת נאצר ב-8.6 והכוונה כמובן ל-14 במאי ולא ל-14 ביוני אבל מה זה לעומת שאפטן ושאפטען) - בעמ' 639 נוכל ללמוד עוד פרק על האחדות הערבית המהוללת שבאה לידי ביטוי במאמץ משותף להשמיד את ישראל, כשהפעם הגיבורה היא סוריה ובאופן ספציפי אוגדה 35 של הסורים שהיתה אמורה "לצלוח את שפך הירדן ולנתק את כביש טבריה-ראש פינה ליד אליפלט", אבל "בליל ה-4-5 במאי הודיעו הסורים למצרים כי הם מחכים לפקודה". 4-5 במאי. המשבר החל ב-13 במאי, הלילה הרלבנטי הוא זה שבין ה-4-5 ליוני, כי המלחמה החלה ב-5 ביוני, אבל שאפטן ושאפטען חשוב בהרבה מזוטות כמו רצף תאריכים אמין (או אימין? לא סביר אימין, אז זה בוודאי אמין).

עד כאן ענייני שאפטן-שאפטען. ענייני התוכן חשובים בהרבה ולמרבה המזל את עיקרי הדברים כבר כתבתי ולכן נסכם בקיצור ושלום על ישראל: 711 עמודי דכאון אחד גדול: מאות מדינאים, מן הסתם לא מעט מהם באמת אנשים מוכשרים, נאצר למשל, או חוסיין או שוקיירי, וחסנין הייכל ועוד ועוד, כל מה שמעסיק אותם בהקשר המדיני הוא איך להשמיד את ישראל. כפי שכתב אשכול לאבא אבן (ב-25 במאי 1967): הבעיה היא לא טיראן אלא קיומה של ישראל, שזה בדיוק מה שאמר ונאם והסביר והצהיר נאצר, שהבעיה היא לא שייט האניות אלא עצם קיומה של ישראל, ובדיוק כפי שאחרי המלחמה יגיד שוקיירי, מייסדו של אש"ף למי ששכח, שעצם קיומה של ועידת חרטום (ועידת 'שלושת הלאווים' המפורסמים, 1.9.1967 ואצלי אין ולא היו ולא יהיו טעויות בהקלדת תאריכים) הוא "התבוסה המדינית הגדולה ביותר של הערבים".

זה כל הסיפור, וכל כולו מקופל בתוך הכ"ט בנובמבר, שפעם - כמו הב' בנובמבר - היה חג ליהודים במסגרת תהליך בניין האומה שלהם שממשיך כבר 143 שנים, ועם השנים עוד תאריך של היסטוריונים ושעדיין משמש ללאומנות הפלסטינית הלעומתית ('מהפכנית'!!) כנקודת ציון מרכזית ב'אסונם': ולמה במרכאות? כי זו בדיוק הפואנטה: אסונם הוא קודם כל בתליית כל צרותיהם בגורמים חיצוניים, ומי כמו הכ"ט מסמל אותם.

ואיך יש לכתוב, לאנדמאנשאפטן או לאנדמאנשאפטען? אין לי מושג. חג שמח.