על דמוקרטיה - מה היא כן ומה היא לא - על מדע, על ההתחממות הגלובלית ועל העמימות הגרעינית של ישראל (וד"ש לאורי הייטנר ולאדם רז) ותודה לניר שביב

 

אחד מניזקי הצלחת השיטה הדמוקרטית - ולמען הסר ספק אני חסיד גדול מאד שלה, אולי יותר מכפי שמגיע לה, אבל רק אולי, כי כהיסטוריון אני תמיד משווה אותה לחלופות שהן גרועות פי כמה - היא ההשטחה שלה לכל תחום בחיים, גם באלו שהפרקטיקה המוכרת ביותר שלה (כמה כמה, מי ניצח) פשוט לא רלבנטית לגביהם.

למשל, הוחלט שקורס מסויים מתנהל במקום מסויים משיקולים מסויימים. באי הקורס שידעו שהקורס יתקיים במקום המסויים ההוא, חלקם בכל אופן, רואים במקום המסויים יותר מדי בעיות. השומר בשער נודניק, אסור להכניס קפה לכתה וכדומה. והנה באה 'הדמוקרטיה' לעזרתם. "בואו נצביע על זה. הרוב קובע". לא. לא הרוב קובע אלא מי שאחראי על הקורס קובע, הוא ולא אחר. ולא, הוא לא דיקטטור, כי את תפקידו כמנהל הקורס הוא קיבל באופן דמוקרטי משלוחה אחרת שלה, דרך למשל מנכ"ל משרדו שנבחר על ידי השר שהוא חלק מממשלה שקיבלה את אמון הכנסת שנציגיה נבחרו באופן דמוקרטי. מסובך? חכו, זו רק ההתחלה.

דוגמא חשוב בהרבה: 97 אחוז מהמדענים, כך יספרו לכם 99 אחוז מהאנשים שמדקלמים את טענת 97 אחוז המדענים, משוכנעים מעל לכל ספק שהאדם אחראי להתחממות הגלובלית ושאם בלה בלה בלה וכן הלאה, 'חלון ההזדמנויות' בלה בלה וכן הלאה, אל גור והילדה ההיא מאיפה שהוא באירופה, וכן הלאה.

ובכן, מדע לא נשען על דמוקרטיה אלא על עובדות ועל הקשרן ועל הפרשנות הסבירה ביותר לשילוב בין עובדות להקשרן ועל התייחסות עניינית של מי שלא השתכנע מהפרשנות הנשענת על העובדות ועל הקשרן ועל נימוקי הפרשנות ומציע בהתאם פרשנות אחרת המנומקת טוב יותר ומסבירה את העובדות ואת הקשרן באופן מנומק היטב ואז בא שלב ההפרכה או האישוש.

לשאלה כמה-כמה אין שום תפקיד בעניין הזה. בקישור הזה הרצאתו של פרופ' ניר שביב, "אחד מה-3 אחוז" כפי שהוא מדבר באירוניה מרירה על היחס לו הוא זוכה ממה שמכונה 'קהילת המדענים' כשמדובר או אמור היה להיות מדובר לא ב'קהילה' - מושג דביק ומיותר בהקשר הזה - אלא ב'שותפיו למעשה המדעי'. אלו שאין להם זמן מוזמנים לזנק ישירות לדקות ה24, 54 ו64.

אבל אלו שאפילו את זה אין להם זמן לעשות מוזמנים לרשום לפניהם את עיקרי הויכוח בין ה-97 לבין ה-3: א. עד כמה רגיש האקלים שלנו לשינויים? ב. האם יש גורמים נוספים חוץ מפעילות האדם להתחממות הגלובלית.

הנה התשובות, ממש בקיצור, התשובות המדעיות אם זה לא ברור, אני לא בתחום, אני רק מנסה להקפיד להבין מה זה מדע ומה זה לא.

התשובה על שאלה א': 1.5-2 מעלות לכל היותר ולא 1.5-4.5 כפי שקבעה ועדה (ועדה!!!!) פדרלית בשנת 1979. ועדה - ועדה!!!!! - קובעת עקרון מדעי. ועדה. ומאז כל ה97 מדקלמים את ההבל הזה ומייצרים משהו שלא הכרתי אבל נשמע נהדר ומדוייק ומתאים לאינספור מחקרים, כלומר ''''מחקרים'''' באקדמיה: GIGO, גרבג' אין גרבג' אאוט. כלומר מייצרים אלגוריתמים שנקודת המוצא שלהם היא שקר ומזינים את האלגוריתם בנתונים והתוצאה היא שקר. או בנימוסית: מזינים אותם בזבל (גרבג') ומקבלים זבל (גרבג').

את התשובה השנונה אם כי המתבקשת על שאלה ב', ניסח באופן שנון ניר שביב: ברור כשמש שיש גורם נוסף המשפיע על ההתחממות הגלובלית: השמש. אמנם באופן עקיף (רוח השמש משנה את עוצמתה ומסיטה מאזור כדור הארץ חלקיקים קוסמיים הדרושים להתעבות הדרושה לעננות המשפיעה על התחממות כדור הארץ, חלקיקים קוסמיים שמקורם בסופר-נובות, כוכבי על מתפוצצים).

כל אחד מה-97 (וברור שלא מדובר ב-97) שאיננו מתייחס ישירות לכל מה שהמדען הראוי לשמו ניר שביב מביא כהוכחות וכן הלאה כחלק מהתהליך המדעי לגבי סעיפים א' ו-ב' הוא או בור, או שקרן או טיפש. אין שום אפשרות אחרת. והחטא הגדול ביותר בהקשר הזה הוא ביטול טיעוניו של ניר שביב באמצעות הטיעון המוטעה לחלוטין בהקשר הזה: מיליון פלייז קאנט בי וורונג - איט שיט.

מה שמעביר אותנו - ותודה שאתם עדיין כאן - לנושא הבא: החיסונים. הנה לנו כאן מקרה הפוך בו ה-3 אחוז הם מתנגדי החיסונים אבל הם טועים לעומת 97 תומכי חיסונים שהם צודקים. אבל ה-97 לא צודקים כי הם 97 אלא כי הם צודקים. הם צודקים כי הם מבינים - או לפחות ככה הייתי רוצה לחשוב על 0.97 אחוז מה-97 - מה זה חיסון בכלל, ומה זה רפואה מודרנית, ואיך מגיעים להחלטה שאפשר לחסן גיל כזה ואחר, ומדוע חיסון שלישי יכול להועיל, ומדוע רק אם כולם יתחסנו (או לפחות 97 אחוז), המגיפה המעיקה הזו תגיעה לקיצה (עד המגיפה הבאה שבהכרח תגיע כי ככה פועל הטבע וגם את זה למדנו מהמדע).

דוגמא אחרונה וחזל"ש. אדם רז, היסטוריון מעולה במיוחד אבל לא כזה שהשקפותיו האישיות לא משפיעות על שיקול דעתו, ואוי ואבוי אם זה היה אחרת, אפילו שלדון מהמפץ הגדול מדי פעם מגלה סימני חיים, ומדובר הרי בדמות בדיונית, פרסם בסופ"ש האחרון מאמר ארוך אודות האופן המתוחכם בו נתניהו למעשה מקדם את היעד המקורי של אדריכלי הגרעין הישראלי (בן גוריון, משה דיין ושמעון פרס), והוא להפוך את ישראל למעצמה גרעינית גלויה.

תקציר הפרקים הקודמים: 1. על פי מקורות זרים יש בידי ישראל יכולות גרעיניות צבאיות משוכללות הכוללות יכולת שיגור נשק גרעיני מטילים, מטוסים וצוללות. 2. מאז ה-10 במרץ 1965 מדיניותה הרשמית של ישראל בעניין - מדיניות שנחתמה מול האמריקנים בהסכם סודי ביותר שלפני כמה שנים הפך לנחלת הציבור ופורסם במלואו על ידי גנזך המדינה (משפט זה מיועד לאותו בחור היסטרי במל"מ התוהה כרגע האם עליו לשלוח חוליית חיסול לביתי שהרי אני מגלה בציבור סודות מדינה. לך שתה עוד קפה חבריקו, נשבע לך גנזך המדינה פרסם את המסמך, יש לי אותו אם אתה רוצה עותק דיגיטלי) - נקראת 'עמימות'. על פי עקרון זה ישראל לא תהיה המדינה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי (וכמובן לא תעשה עוד צעדים מבטלי עמימות כמו פיצוץ גרעיני רשמי, הכרזה על הנשק הגרעיני כחלק מהמערך האסטרטגי הבטחוני ועוד משהו שאני לא זוכר).

במאמרו בהשארץ בסופ"ש האחרון, כתב אדם רז על האופן המתוחכם בו ניסה נתניהו לקדם את מה שנכשלו בו קודמיו - בן גוריון, דיין ופרס - כלומר לבטל את העמימות הגרעינית. מאמרו מעורר התנגדות ועל פי מקורות זרים גם גיחוך או לעומת זאת פיהוק.

למה פיהוק? כי הוא ארוך ומורכב ומלא טיעונים פרשניים מורכבים ביותר שהמוטיב המרכזי שלהם הוא 'הפוך על הפוך'. לדוגמא: כשנתניהו רץ לקונגרס לספר לחבר'ה שיש מדינה בשם איראן שרוצה לפתח נשק גרעיני, הוא למעשה עוזר בכך לאיראנים לפתח נשק גרעיני. למה? מסובך ואולי מעלה פיהוק. דוגמא אחרת: זוכרים את נתניהו עם ארון המסמכים מספר לחבר'ה - הפעם בעברית - על הגילוי המדהים (באמת) של המוסד? סיים-סיים. עד כאן למה פיהוק.

למה גיחוך? אורי הייטנר למשל משלב את הטענה של אדם רז במסכת רחבה יותר שמוכרת בשם 'תורת המחנות' לפיה - כך מתאר זאת הייטנר - העולם בנוי ממאבק תמידי בין כוחות האור (ההון היצרני) לכוחות השחור (ההון הפיננסי) וכל המנהיגים וכל הכוחות וכל הגורמים מסודרים בזוגות מניכאיים אלו מול אלו. ועוד טוענת התיאוריה, ועל כך יסכימו גם מפתחיה, בוודאי אדם רז, שלשאלת הגרעין תפקיד חשוב. אז למה גיחוך? כי זה באמת נשמע מגוחך ובוודאי באופן בו הייטנר מציג את התיאוריה הפרשנית הזו לגבי מקרים כמו הרצל מול רוטשילד או חמור מכך, היטלר כשותף בפועל של בן גוריון, צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין. אכן מגוחך.

שעל כך יסכימו מן הסתם 97 אחוז אם לא יותר, כי מילא על בן גוריון אפשר לומר הכל, ומי זוכר את הרצל וכולם הרי רוצים להיות רוטשילד, אבל ששימון פרס יצא מלוכלך מההיסטוריה כשמדובר באיש ספר שרמנטי כוכב העל של הסוציאלדמוקרטיה העולמית מי שהציל את כלכלת ישראל ב1985 הוציא אותנו מלבנון והשלים ברגע האחרון עם רבין בדרך לפרס נובל לשלום שהיה באמת באמת פרוייקט חייו וזו מורשתו לנו ולכל מבקרי מרכז פרס לשלום מהדוגמנית נעמי קמפבל ועד לכדורגלן ליאו מסי? באמת מגוחך. עם שימון נמצאים 101 אחוז מהציבור (שהרי אני לא חלק ממנו).

אז זהו, שלא 97 אחוז הם טיעון רלבנטי גם כאן, וגם לא היכולת להגחיך טיעון היסטורי כזה או אחר, ובוודאי שלא שמו הגדול של מי שרקח את 'תורת המחנות' הוא הטיעון וגם לא תנאי הכניסה לדיונים אצל מי שרקח את 'תורת המחנות' - קריאת 150 ספרים ועמידה בסף מבחן בקיאות לגבי כל פרט בהם שאחרת מראש מוכח שאין למי שלא עמד בכך זכות דיבור אלא חובת הקשבה הנמשכת שעתיים ושלוש וארבע וגם חמש שעות רצוף.

הטיעון הרלבנטי לבחינת מאמרו של אדם רז הוא בדיוק אותו טיעון הרלבנטי למקרים האחרים שנזכרו כאן, חיסונים והתחממות גלובלית. במקרה הזה השאלות הן אלו: A. האם התקיים ויכוח על מדיניות העמימות של ישראל. B. האם הויכוח הזה שהתקיים בעבר סביר שממשיך גם היום. C. האם מדינאים נוקטים כחלק מעבודתם במניפולציות או אפילו בשקרים מובהקים מכיוון שמטרתם היא להשפיע על המציאות באופן כזה ולא אחר. D. האם על נתניהו חלה ההגדרה 'מדינאי'.

ולהלן התשובות לאחר ספירת קולות הימאים: A. כן. B. כן. C. כן. D. כן.

התשובה לשאלה C מתחברת ישירות לענייני ההתחממות כמובן. מדינאים כמו אל גור ממשיכים לשקר באופן שיטתי ומרהיב (מצגות מדהימות) לצורך קידום היעד המדיני שלהם. ובולסונרו, הליצן מברזיל, עושה זאת בענייני החיסונים. אז הנה הרשומה הזו מחברת הכל, איזה יופי.

אם לחזור למאמר של אדם רז: אחת משתיים - או שמקבלים את תשתית הדיון המדעי (זה המסומן באותיות ABCD), או שלא. אורי הייטנר פשוט מוזמן, למשל, לפתוח ספר קלאסי שמקובל על 107 אחוז מהציבור, 'מצוקות באוטופיה' מאת שני חתני פרס ישראל אם אני זוכר בוודאות, ליסק והורוביץ, עמ' 266, שם יקבל תשובה רשמית מוסמכת וברורה וחד משמעית לגבי התשובה על שאלה A. משם הוא מוזמן להמשיך לענות לעצמו על שאר השאלות, להפסיק לגחך ולהגחיך, ולעשות את מה שעושה מי שרוצה באמת לברר משהו חשוב הקשור לעתידנו הציבורי, כמו למשל ההתחממות הגלובלית, החיסונים והעמימות הגרעינית של ישראל.