8 בדצמבר, 'היום לפני' - או: מה הקשר בין ג'ון לנון לגבעה 69?

 

היום לפני... איזו הרגשה טובה יש בלפתוח שיחה במלים האלה. היום לפני... מלים שנותנות תחושה טובה שיש לך, כלומר לי, לומר משהו בעל ערך על משהו שהתרחש בעבר.

ב-8 בדצמבר 1943 עלו על הקרקע מייסדי קבוצת ניצנים חברי 'הנוער הציוני' באירופה, שעם השנים ואחרי המשבר המפורסם קיבלו חיזוק משמעותי מחברי 'הנוער הציוני' בדרום אמריקה, ביניהם הורי היקרים, שהפכו אותי לבן ניצנים ואני אותם להורים למשפחה מרובת ילדים (כי שניים זה פי 2 מאחד ואחר כך גם השניים הפכו ל-4).

ב-8 בדצמבר 1980 נרצח ג'ון לנון. מה הקשר? רק אצלי בראש. כבר שנים שאני מקפיד להגחיך את שירו האהוב ביותר, אימג'ן, לאו דווקא על רקע כשלונו המוחלט ליישם אישית את השורה המדברת על 'אין רכוש' (מה שלא מסתדר עם דירה במנהטן על הסנטרל פארק), אלא דווקא לאור הפיכת ההבל אודות 'אחדותה של האנושות' שתנאי לה הוא 'לדמיין שאין עמים' (כן, באנגלית זה נשמע יותר טוב, ואם זה לא ברור הביטלז, או 'חיפושיות הקצב' כפי שכונו בימים בהם הכרתי את הרביעיה, ימים בהם עדיין חיכינו לאלבום חדש שלהם אם לא כלהקה אז לפחות כיוצרים עצמאיים, היא הלהקה האהובה ביותר עלי, גם עלי, והנה משהו שאני ממש לא יוצא דופן לגביו).

ואיך זה קשור לניצנים. קבוצת ניצנים א' להתיישבות עלתה על הקרקע על חולות חממה, אזור כפרי בו חיו כמה אלפי ערבים ברצף התיישבותי ברור שכלל גם כפר דייגים כמו איסדוד ועיירה מנומנמת כמו מג'דל. עובדות אלו הביאו את 11 המופלאים שניסחו את דו"ח אונסקו"פ ששימש כבסיס להצעת החלטה 181 שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947 ושידועה בציבור בכינוי 'החלטת החלוקה' או 'הכף-טית בנובמבר', להותיר את ניצנים במדינה הערבית.

אף פעם לא מאוחר ולא מיותר להזכיר שעל פי החלטת עצרת האו"ם 181 שתי מדינות, יהודית (כך) וערבית (כך) אמורות היו לקום על שטח המנדט (הידוע בציבור בשם פלשתינה-א"י, ושמסיבות פוליטיות אני מקפיד לכנותו תמיד רק ואך ורק בשמו העברי 'ארץ ישראל', ואם יש לי זמן אני מקפיד לדבר ביגאלאלונית עממית ולהוסיף 'המערבית', ללמדנו שארץ ישראל, ולא 'רק' בעיני 'הדוסים' או ז'בוטינסקי היא ארץ שלמה שנהר הירדן עובר באמצעיתה ולא בגבולה המזרחי).

במדינה היהודית קבעה ההחלטה, אמורים היו להתגורר זה לצד זה, בשלום, על פי כל כללי העולם הנאור, רוב יהודי ומיעוט ערבי. במדינה הערבית קבעה ההחלטה, אמורים היו להתגורר זה לצד זה, בשלום, על פי כל כללי העולם הנאור, רוב ערבי ומיעוט יהודי.

חברי ניצנים למשל.

ותיקי הקבוצה תמיד סיפרו לנו הילדים על השמחה העצומה שאחזה (גם) בהם כפי שאחזה בקרב הציבור היהודי כולו (ולא 'רק' בארץ) עם סיום סשן הדיבור מהאף שהתלווה להצבעה אי שם בניו יורק, שם שכן אותו זמן ארגון האומות המאוחדות.

לעולם לא היה לי מספיק ידע שכל ואומץ, לשאול אותם את השאלה מה הם חשבו יעלה בגורלם אם וכאשר תוקם מדינה ערבית והם ימשיכו את חייהם במסגרתה בדיוק כפי שנניח תושבי פוריידיס, כמעט בדיוק 100 ק"מ צפונה משם, במרחק דומה מהים התיכון, אמורים היו להמשיך את חייהם במסגרת המדינה היהודית.

אולי הם קראו מספיק עיתונים כדי להבין שלערבים יש כוונה אחת וכוונה אחת בלבד לגבי תכנית החלוקה על כל דמיונותיה ההרמוניים (אמנם לא מרחיקי לכת כמו של ג'ון לנון, כי האומות המאוחדות עוד לפני שהיו מאוחדות היו אומות ועל עובדת היותן אומות אף אחד לא ערער אלא אם מדובר היה באומה היהודית ואתה ערבי ואז כמובן שאין דבר כזה עם יהודי והוא כל כולו המצאה ציונית, ואת החוכמה הזו לא רקח עבור הערבים ב-1947 פרופ' סלמן רמלה מאונ' שייח מוניס, גם כי אז הוא היה רק בן שנה וחודשיים, וגם כי הם חשבו על הרעיון הזה ממש לבד ובעצמם).

מי יודע. כך או כך, מאז ה-8 בדצמבר 1943 חלפו עברו 78 שנים, רובן טובות, ניצנים פשטה לבשה החליפה וחזרה והחליפה צורות וצבעים ודרכים, והיום מדובר בישוב פורח ומשגשג, אחד מרבים הממלאים את הארץ הטובה הזו כהמשך ישיר למשהו נוסף שקרה כמעט היום לפני 143 שנה, תחילתה של הציונות המעשית בפתח תקווה (דצמבר 1878).

גם מאז ה-8 בדצמבר 1980 חלפו עברו שנים רבות. 41 שנים בהן למרבה הצער ג'ון לנון לא איתנו, ומה שחמור לא פחות היא העובדה שהאיש נרצח אך השטות הגדולה ההיא שכתב הלחין עיבד תיזמר שר הקליט והפיץ, 'אימג'ן דערז נו פיפלז', חיה נושמת וממשיכה להשפיע על דורות של בעלי דמיון תלוש מהמציאות, שמילא לא רואים מה מתרחש מתחת אפם שלהם ממש, אלא מתעלמים מיסוד היסודות של החוויה האנושית: גיוונה העצום.

סיפור ניצנים הוא תמצית סיפור הציונות שהיא תמצית הדרך היחידה שעל האנושות לבחור ולצעוד בה: העולם שייך למיעוטים. כולם, גם הערבים וגם הסינים וגם ההודים, כל אחד ביחס למסגרת גדולה ממנו, הוא מיעוט. הדרך היחידה בה יכולים מיעוטים לחיות בשלווה לצד עמיתיהם המיעוטים, הוא בקבלה הדדית.

שורש הסכסוך, זה ש-33 מחברי ומגיני ניצנים מסרו עליו את חייהם על לא עוול בכפם, רק כי הם בחרו להקים בית בשכונה בעייתית, נובע מסירובם של הערבים, ככלל, לקבל את העיקרון הפשוט הזה. (ולמען הסר ספק: בכל ציבור יש יוצאים מהכלל, אבל כדאי לזכור את גורלו של יוצא מהכלל אחד כזה, חסן שוכרי, יקיר חיפה, שניסה לעמוד על עקרון ההדדיות הערבי-יהודי).

לנון הציע לנו לדמיין עולם בלי זהויות. הציונים (ולא רק הם) הציעו וממשיכים להציע לדמיין עולם בו בעלי הזהויות השונות מכבדים זה את זה. על השאלה איזה דמיון סביר יותר מנקודת מבט אנושית דווקא, משיבה ההיסטוריה (האנושית ולא רק האנושית) תשובה חדה, צלולה וחד משמעית: אחדותה של האנושות בגיוונה (והאנושות למי שלא זוכר, מורכבת מכ-8000 קבוצות זהות 'אתניות' [מלה ביוונית שפירושה 'עם' במובן של 'לאום'] העושים שימוש לצרכי שירה, כתיבה, תקשורת, שירה והחלטות בכ-7400 שפות).

דמיינו? בוודאי דמיינו. אבל את הדמיון יש לתדלק באבני מציאות ולא בהבלים יהיו נשגבים כלומר 'נשגבים' ככל שיהיו.