יהודי רוסיה בימי המהפכה הרוסית הראשונה כמשל ליהודי ארץ ישראל בימי המהפכה הפלסטינית העכשווית - מסע היסטורי קצר בעיקבות אליהו פלדמן, היסטוריון

 

הספר התורן שאני זוכה לקרוא בו עכשיו גם הוא יושב אצלי על המדף כבר לפחות עשר שנים מאז שרכשתי אותו במבצע כזה או אחר, "יהודי רוסיה בימי המהפכה הראשונה והפוגרומים" שמו, וכתב אותו פרופ' אליהו פלדמן מאונ' תל אביב, די מזמן יש לומר, אבל מה זה חשוב.

'המהפכה הרוסית הראשונה' למי ששכח או לא ידע, היא אותה מהפכה שהתרחשה בשלהי שנת 1905 מיד לאחר מלחמת רוסיה-יפן שבהקשר הממש-מקומי שלה היא הזירה בה טרומפלדור שלנו איבד את ידו.

היתה זו 'מהפכה', כי ברוסיה לא התהפך כלום ב-300 השנים האחרונות, אלא אם 'מהפכה' הוא שמו של הטיראן ששולט באוכלוסייה הרוסית שהיא ברובה מבוהלת, ובצדק, מאותו טיראן, לא משנה אם שמו יקטרינה והיא צארינה, או שמו פוטין והוא פוטין.

כך או אחרת, כחלק ממאמצי השלטון של הצאר התורן, ניקולאי אם אני זוכר טוב, ושל תומכיו החשוכים, למנוע מהפכה ללא מרכאות, הותקפו היהודים בהמוניהם בסדרה מזוויעה במיוחד של פוגרומים. בעיתונות היהודית של אותה תקופה דובר על כ-8000 יהודים שנרצחו במהלכן של כשנתיים (1907-1905), ומאוחר יותר טענו היסטוריונים שמדובר רק, כלומר "רק", ב-3000. רק כדי לסבר את האוזן המורגלת כבר לזוועות מסוג זה, בפוגרום הראשון בשלהי אוקטובר 1905 ובתחילת נובמבר, נרצחו במהלכם של עשרה ימים 800 יהודים.

וכל זה לא כדי שחלילה נרחם על עצמנו ונחזור אל העבר כדי להזכיר לנו עד כמה היינו - ואולי עדיין - כולנו מסכנים ונרדפים, ולא שאין ממש בטענות האלו לפחות לגבי 'הנרדפים' אם לא 'המסכנים', אלא כדי לשתף את הקורא המשועמם בתקבולת מרתקת בין הפוליטיקה סביב ארועי 'המהפכה' הנזכרת, לבין הסכסוך היהודי-פלסטיני, שאני שוב מזמין את מי שרוצה לקבל תמורת 30 שקל הסבר מנומק (145 עמודים) מדוע נכון לכנותו כ'סכסוך הפלסטיני'.

התקבולת מרתקת בכל אופן. ראש ממשלת רוסיה, שמעמדו ביחס לצאר היה נחות כמובן, וזה עוד לפני שהוא צריך היה לתת דין וחשבון לדומא, שזה הפרלמנט הרוסי, ניסה לקדם את מדינתו אל עבר חוף מבטחים (לשיטתו) של יותר שוויון אזרחי ופחות פיגור כלכלי, ולשם כך הוא הבין שיש לשנות מיסודו את מעמדם של חמישה מליון יהודי האימפריה.

אלא שכוונותיו הנשגבות - וסטוליפין, זה שמו - של סטוליפין נתקלו בחומה בצורה של התנגדות שמרנית מצידם של גורמים שונים ומשונים שהרכיבו את החברה הרוסית. הטיעון שחזר על עצמו כלל שני מרכיבים: האחד - שהיהודים הם זרים ברוסיה ולכן אין מקום לדבר על שוויון ביחס אליהם. השני - שאילו תקודם מדיניות משוויינת (כלומר לאו דווקא שוויון זכויות מלא, על זה אפילו סטוליפין לא חשב ברצינות, אלא צעדים של פחות-אפלייה שעל דרך החיוב הם יותר-שוויון) ההמונים יגיבו באלימות.

במלים אחרות, מתנגדי המדיניות החדשה כלפי היהודים - שהיתה כאמור ואם זה לא הובן אז האחריות עלי והנה זה שוב: חלק ממאמץ לנרמל את רוסיה ולקדם אותה מעלה סולם הנאורות - הצדיקו את התנגדותם ברצונם להגן על בני החסות היהודים מאלימותו המוצדקת של ההמון הרוסי, במקרה שמעמדם של היהודים ישתנה.

אכן היו לסיפור הקשרים רחבים יותר, כמו למשל תהליך ההתקרבות בין רוסיה לבריטניה שב-1904 חתמה על 'ההסכם הלבבי' עם צרפת שמצידה התקרבה לרוסיה כך שנוצר המשולש הגיאו-אסטרטגי הזה (בריטניה-צרפת-רוסיה) שיככב בשתי מלחמות עולם. חשיבות התהליך הזה בא לידי ביטוי בכך שהצמרת הבריטית, הגם שבחלקה לקתה גם היא באנטישמיות שכיחה (אבל רק בחלקה, היו בבריטניה גם פילושמים ידועים, כמו ראש הממשלה בחלק מאותו הזמן בלפור), הקפידה שלא לבוא בטענות לגבי הפוגרומים הרצחניים (בעיירה אחת בפולין ירה הצבא בתותחים על בתים של יהודים בטענה - שיתכן שהיתה נכונה - שמחלונותיהם נורו יריות לעבר פורעים), על בסיס העמדה המוכרת לפיה מדובר 'בעניין פנימי של רוסיה'.

לעומת זאת, הקפידו אותם דיפלומטים בריטיים להציג באופן מנומס ומוקפד (כלומר בריטי) את הנזק לתדמיתה של רוסיה בעיני דעת הקהל הבריטית, כלומר הבעיה הרוסית מנקודת מבטה של האימפריה הבריטית היתה פגיעה אפשרית במעמדה של האימפריה הרוסית בעיני דעת הקהל. לא חלילה 80 יהודים שנרצחו ביום אחד בביאליסטוק, תינוקות שראשם רוצץ על ידי חיילי ושוטרי הצאר, לא חוברת הסברה שהודפסה במטה הכללי של המשטרה בפטרבורג ובו הוסבר מדוע יש לרצוח יהודים כדי להגן על המשטר. לא. רק דימוייה של רוסיה בעיני דעת הקהל הבריטית.

בקטנה. והיה עוד הקשר חשוב לסיפור: מצבה הכלכלי של רוסיה חייב אותה לחפש הלוואות במערב, ו'הלוואות במערב' זה בגימטריה 'בית רוטשילד', נסו ותיווכחו, ומכיוון שבית רוטשילד הקפיד על כבודם של יהודים ולא מסיבות אימפריאליות, הרי שסטוליפין הבין שאין לו ברירה אלא לדבר על צעדי שוויון ליהודים כדי להוריד את ההתנגדות מצידם של עשירי המערב היהודים למיניהם. אבל לדבר, לא חלילה לעשות, רק לדבר. המהלך לא הצליח כידוע ונעבור הלאה, לתקבולת.

כשקראתי את הדברים לא יכולתי שלא לחשוב על תולדות הסכסוך. כמעט בדיוק אותם מרכיבים: האחד - המון ערבי המקפיד לומר שהיהודים זרים כאן בתחום המושב הערבי בכלל ובפלסטין השלמה בפרט.

השני - שלטון ציני המאמץ את איום ה'תחזיקו אותי' הפאסיב-אגרסיב שתוך שנייה (1920, 1921, 1929, 1936, 1938, 1939, 1947, שלשום בירושלים) הופך לאגרסיב-אגרסיב, איום הנשען על הטענה שמקובלת על נאורים במערב, לפיה מתן זכויות או אפילו דיבורים על הכרה בזכויות היהודים לחיים בטוחים, מסכנת את בטחון היהודים כי דיבורים כאלו יחוללו בהמון 'הילידי' חמת זעם, ומכאן שהדיבורים על הכרה בזכויות היהודים הם הם הסיבה לאלימות המוצדקת כנגדם.

מעניין לעניין באותו עניין: ידידי אורי הייטנר העלה אתמול מאמר חשוב המציין 40 שנה למהלך המבריק של מנחם בגין - 'חוק הגולן' - במסגרתו הוא מביא בין השאר עדות לפיה חבר בית השיטה ניבא "מלחמה נוראית" עם סוריה בעיקבות מהלך החלת הריבונות הישראלית על חבל ארץ יהודי ותיק זה, ואילו הדחליל הידוע בציבור בשם 'הקהילייה הבינלאומית' גם היא צווחה וקירקרה כדרכה על 'משבר' ו'אסון' אבל מאז חלפו עברו 40 שנה והיום בבוקר החלה הספירה ל-40 השנים הבאות שאחריהן יבואו עוד 40 שנות חיים יהודיים בגולן ואחריהן עוד 40 ועוד.

והיתה עוד תקבולת מעניינת אחת: למודי נסיון מר מפוגרומים שהתרחשו בקנה מידה קטן בהרבה (קישינב 1903, 'רק' 49 נרצחים) התארגנו היהודים ל'הגנה עצמית', שמנקודת מבטו של השלטון עצם קיומה היה תירוץ ליד הקשה שנקטה המשטרה והצבא, אבל שמנקודת מבט יהודית היתה צעד משמעותי נוסף בהבנה שבלעדיה לא יכולה היתה להצליח התנועה הציונית: ההבנה שגורלם הבטחוני של היהודים בידיהם ובידיהם בלבד (ומבחינה זו לא היה הבדל בין הציונים במזרח אירופה לבין יריביהם הבונדיסטים וזו כמובן כבר פרשה אחרת).

תקבולת אחרונה ודי: באותו הזמן ובאותן נסיבות, הפכו 'הפרוטוקולים של זקני ציון' לאותו מסמך סודי שהצדיק - בדיוק כמו עיוות מהותה של 'ההגנה העצמית' - את הצעדים האלימים כנגד היהודים. לא זה המקום לחזור על תולדות התועבה הזו, משתי סיבות: האחת - המאמר הזה כבר ארוך מספיק. השנייה - לתועבת הפרוטוקולים הצטרפה בימינו תועבת ה-BDS על כל שלוחותיה המקומיות, ברחוב שוקן, במה שידוע בציבור בשם 'אקדמיה', בארגונים שנאה-עצמית למיניהם.

כל אלו, בלי יודעין אולי, ממשיכים את מפעלם של מחברי 'הפרוטוקולים' המתבססים על הגיון ידוע: 'חזור על שקר שלוש פעמים ויש סיכוי שיהפוך - באזני אידיוטים שימושיים ללא ספק - לאמת'. ו'שקר' מוצלח באמת, הוא כזה שיש בו גרעין של אמת, אותו גרעין שמאפשר למתועבים שבשונאי אדם (יהודים למשל, שנאת יהודים מוכרת בשם 'אנטישמיות') לרחוץ בצדקנות אין-קץ.

ב-1905 צידוק ההתנגדות להכרה בזכויות יהודים ברוסיה הוא הגנה על שלום הציבור הרוסי. ב-2022 צידוק ההתנגדות להכרה בזכותם של יהודים להגדרה עצמית ולו בחלק של ארץ ישראל הוא 'שלום עולמי' שתנאי לו כמובן הוא "פרוגרסיביות" א-לה-ג'ון לנון, אימג'ן דערז נו (ג'ואיש) פיפל.