אז מדוע התנועה החרדית אינה - כטענת מנהיגיה - המשך של המסורת היהודית אלא היפוך גמור שלה, ומה בכל זאת אפשר לעשות חוץ מלקדם פוליטיקה רעה או פאניקה ציבורית?

 א. כמה הבהרות

נקדים ונבהיר - תנועה חרדית זה דבר אחד, ואדם חרדי זה דבר אחר. יש קשר בין אדם חרדי לתנועה חרדית, אבל דיון היסטורי לא עוסק באדם מסוים, ובוודאי שאין בו משום כוונה 'להסית' או להטיל דופי בציבור שלם, שממילא, כפי שנראה להלן, הוא אולי 'ציבור' אבל הוא בוודאי לא 'שלם'.

ועוד הקדמה - הדיון שלהלן מתייחס בעיקר לשורשי התנועה החרדית כפי שהחלה להתפתח בתחילת המאה ה-19, המאה השכוחה והחשובה ביותר בעת החדשה, עם כל הכבוד, ויש הרבה מאד כבוד, למאה ה-20, ועם מעט הכבוד, ויש מעט מאד כבוד, למאה ה-21.

ועוד אחת - במוקד הדיון תעמוד בעיקר שיטתו של החת"ם סופר, שנחשב על ידי החוקרים הרציניים בנושא כדמות המפתח להבנת התנועה החרדית. אין שום כוונה להקיף את כל הנושא. האיש חי כמעט 77 שנים, שאפילו בימינו זה הרבה זמן, קל וחומר לפני 200 שנה (הוא נולד ב-1762 בפרנקפורט, והלך לעולמו בפרשבורג, ברטיסלבה של ימינו, ב-1839).

ואחרונה - הואיל וברור שיש קשר בין תנועה לבין האנשים שמרכיבים אותה, והואיל ויש קשר בין היסטוריה רחוקה יחסית (200 שנה) לאקטואליה - אחרת לא הייתי מבזבז לא את הזמן שלי ועוד פחות מכך את של חמשת הקוראים של רשומה זו - חשוב להבהיר כבר כאן את אופי הקשר, כפי שאני מבין אותו, גם כהיסטוריון וגם כאזרח ישראלי חרד מהתשובות על השאלה לאן הולכת התנועה החרדית.

ב. אז לאן הולכת התנועה החרדית? התשובה בלתי אפשרית אם לא מבינים קודם מאין היא באה

ובכן, כפי שנגזר מהכותרת, התנועה החרדית היא שינוי דרמטי. היא לא המשך היהדות של פעם כפי ששוטים רבים מאמינים (רובם, אגב, חילונים גמורים!), אלא תמורה. התמורה הזו מתאפיינת בגישה השוללת עקרונית את המודרנה בכלל, ואת מימדיה הרעיוניים בפרט. הואיל ואי אפשר כמעט להמלט מהצד הטכני של המודרנה (חשמל, ביוב, תחבורה, קיצבאות ילדים, בטחון ומהפכה תעשייתית המאפשרת לייצר מזון אולטרא-כשר במחירים נמוכים), הדגש של התנועה החרדית הוא על שלילת המימד הרוחני של המודרנה (המדע, הלאומיות הפוליטית, שוויון בפני החוק, כפיפותם של כל הארגונים האזרחיים - כמו כל בתי הכנסת וכל מה שסביבם - לשלטון החוק, והחמור מכל אלו: השוויון העקרוני בין כל בני האדם).

מתוך כך קל להבין מדוע ההבחנה בין 'התנועה החרדית' ל'אדם החרדי' מובנת מאליה או אמורה להיות כזו: הואיל וקשה מאד לסמן את הגבול בין שני המימדים הללו של המודרנה, הרי שלא פלא שבני אדם חרדים שונים מנהלים את חייהם הממשיים באופנים שונים. ולכן מצד אחד יש 'תנועה חרדית' שניתן לאפיינה מבחינה עקרונית, ואילו מצד שני, בפועל, יש התנהגויות שונות, לא פעם מנוגדות.

ואמנם, כפי שכולנו מכירים מהמציאות הישראלית (ומדוגמאות נוספות ברחבי העולם, כלומר בכל המקומות בהם חיים חרדים), יש חרדים שמזדהים מכל בחינה - כולל שירות צבאי - עם הישראליות; יש חרדים שבפועל מתנהגים כישראלים גם אם לא ממהרים להכריז על כך ברבים; יש חרדים שבלית ברירה משתלבים יותר ויותר בישראליות כי כך נגזר מהמציאות הכלכלית בעיקר; ויש חרדים שככל שעולה שיעור החרדים משלושת הסוגים הראשונים (כלומר אלו שעוברים ישראליזציה למעשה ולהלכה ברמות כאלו או אחרות) כך הם מהדקים שורות, מגבירים קנאות, מסתגרים עוד יותר, עוטפים ילדות בנות 6 בשקים שחורים, וכן הלאה.

מדובר בתהליך. כמו כל תהליך היסטורי, אין שום דרך לדעת בוודאות לאן יגיע "בסופו", גם מהסיבה הפשוטה שאין דבר כזה "סוף". כמו תל-אביב ופוליטיקה, גם המציאות החרדית היא 'ללא הפסקה', יש בה רק פסיקים, לא נקודות.

ג. אז מה אפשר לעשות גם בידיעה שאי אפשר לחזות את העתיד?

העובדה המצערת שאין באפשרותנו לחזות את העתיד, אין פירושה שאין מה לעשות בהווה. ומה עושים בהווה? בגדול יש שתי אפשרויות: 

האפשרות האחת - לעשות כל מה שרק אפשר על מנת לשמור על הדימוי של התנועה החרדית כאילו מדובר על מקשה אחת, תוך כדי שימת דגש על ילדות הטליבאן והתפעלות מכל שטות שאומר נציג חרדי בכנסת ישראל (החוכמה האחרונה ששמעתי היא על אותו חבר כנסת גאון, ששיתף אותנו בגדולתו הנשענת על העובדה שהוא לא מתחנך על ברכי נועה קירל, ושאם הדבר היה תלוי בו הוא היה מעניק לה בגדים). זו בדיוק דרכם של רוב אזרחי ישראל, אלו שנציגיהם יושבים בקואליציה ואלו שנציגיהם מאיישים את ספסלי האופוזיציה ואת הכיכרות ואת הגשרים ואת מדורי המאמרים ואם הייתי בפייסבוק לא הייתי מתפלא לראות שאת רוב רשומות הפייסבוק. 

לפני שנעבור לאפשרות השנייה, המומלצת בעיני כותב שורות אלו, ראוי לשים לב לתופעה המרתקת הזו: שיתוף הפעולה בין רוב האופוזיציה לרוב הקואליציה, שיתוף פעולה במרכזו בחירה מודעת (אלא אם מדובר בטיפשות, במאה ה-21 זו אפשרות סבירה לחלוטין, אצל כמה אנשים מדובר בערך מקודש) להביט רק על חלק מהתמונה, כל צד מסיבות מנוגדות:

קואליציית נתניהו חייבת את החרדים כגורם אחיד ומגובש, שמשקלו האלקטוראלי מצדיק כל ויתור וכל סעיף בתקציב המדינה

אופוזיציית נתניהו חייבת את החרדים כגורם אחיד ומגובש, כדי להעמיק את הפאניקה, כדי להדק את השורות, כדי שהגעוואלד ישמע חזק וצלול מקפלן ועד מרכז חורב ובחזרה.

ככה לא בונים חומה כבר אמר מי שאמר? אז הנה זה שוב: ככה לא בונים חומה

האפשרות השנייה - להפעיל את המדינה כדי לחזק את החרדים העוברים ישראליזציה ולהחליש את אלו המתנגדים לה עקרונית. ועד שהמדינה תופקד בידיים של אזרחים שמבינים את החכמה הקטנה והמובנת מאליה הזו - ובלבד שמפעילים את השכל הישר, זורקים את הציניות של נתניהו ואת הפאניקה-המעושה-המאוסה של אהוד ברק - הנה מה שיכול לעשות כל אזרח הרואה באפשרות השנייה את האפשרות היחידה: א. להפסיק את הפאניקה. ב. להפעיל את השכל. ג. לקרוא לדברים בשמם: ואת הקסם הזה - לקרוא לדברים בשמם - אפשר לעשות רק ואך ורק על בסיס הבנה היסטורית של התנועה החרדית ושל יחסיה עם המודרנה בכלל ועם הייצוג היהודי שלה - התנועה הציונית ומדינתה ישראל - בפרט.

ד. תקציר ההיסטוריה של התנועה החרדית - רשות הדיבור לחת"ם סופר 

נתחיל בשני המשפטים המוכרים לכל מי שעוסק בנושא, וגם לרבים מאלו ש'סתם' יצא להם לשמוע את המפורסם מבין השניים:

"חדש אסור מן התורה" קבע חת"ם סופר, ועוד לפני שניגש לברר למה הכוונה ומה ההקשר (ובלי הקשר אי אפשר להבין כוונה), נגיד את הדבר החשוב ביותר: התורה לא קובעת שום דבר לגבי איסור על חדש. אם בכלל, כפי שמלמד הפסוק מספר ויקרא "וישן מפני חדש תוציאו", אז התורה אומרת שחדש עדיף על הישן.

האם החת"ם סופר לא יודע את זה? בוודאי שכן. אבל זו בדיוק הנקודה. המייסד הלא רשמי של התנועה החרדית עושה בתורה כבשלו, באופן מהופך במקרה הזה, במודעות שלמה ומתוך כוונה חברתית-פוליטית, וזה הרי בדיוק מה שהופך את התנועה החרדית להיפוך גמור של המסורת היהודית, בניגוד גמור לטענת מנהיגיה, ובניגוד גמור למה שחושבים עליה די הרבה חילונים שנישבו בבורות.

המשפט השני פחות מוכר אבל עוצמתי פי כמה: "השומע ישמע והחודל יחדל". מדובר בצירוף מלים המופיע בספר יחזקאל, אבל כוונתו נובעת מהקשרו - וזה הזמן להסביר מה זה אותו 'חדש' שמככב במשפט המפורסם. ובכן, התשובה כבר נאמרה קודם לכן במאמר זה: חדש=מודרנה. במלים אחרות, הח"ם סופר אומר לנו את דעתו האישית ואת דעתו האישית בלבד, לפיה התורה אוסרת על המודרנה. וזו תמצית התנועה החרדית אם זה לא ברור, ואין בכך שום המשך למסורת היהודית אם זה לא ברור.

וכיצד העניין הזה מסביר לנו את המשפט השני? בפשטות: החת"ם סופר בעצם אומר שמי ש"ישמע" כלומר יבין את "המשמעות" של הציווי הכאילו-תורני "חדש אסור מן התורה", לא-יחדל להיות יהודי, ולהפך: מי שאיננו שומע שחדש אסור מן התורה, יחדל להיות יהודי.

והנה לנו העמדה החרדית העקרונית מאז הופעתה על במת ההיסטוריה כתופעה חדשה חסרת תקדים: יהודי הוא רק מי שהולך בדרכם של הרבנים והארגונים שהלכו בדרכו של חת"ם סופר. נקודה.

ה. ביקור קצר במקסיקו

מנהל בית ספר חרדי במקסיקו לא התבייש לומר לא מזמן לקבוצת מחנכים יהודים מקומיים את המשפט הבא: "מי שאיננו מחנך את ילדיו באופן בו אנו מחנכים בבית הספר הזה למעשה עוסק בג'נוסייד". נקודה. וכל מלה נוספת מיותרת, להוציא את כל שאר המלים שמתקיימות סביב המלים הללו, כמו למשל העובדה שאת הדברים הללו שמעתי ממנהל בית ספר חרדי אחר במקסיקו, שלדעתו העמדה הזו של עמיתו החרדי היא חסרת בסיס, מקוממת וראויה לכל גנאי.

מה שמחזיר אותנו לפרק השני במאמר זה. הנה מסתבר שלא צריך להרחיק לירושלים או להפליג עד בני ברק. אפילו במקסיקו הקרובה מכמה בחינות פי כמה ממאה שערים או מאלעד, מתקיים הנס הגלוי הזה: הנה לנו שני חרדים מבחינה סוציולוגית (מעיל שחור בשיא החום כביטוי לקפדנות הלכתית). אבל החיים זה לא רק, או בעיקר לא סוציולוגיה, אלא שילוב של תרבות ופוליטיקה. ובהתאם:

החרד האחד מתייחס בביטול מזלזל בלשון המעטה לכל מי שלא "שומע" כמוהו את ציוויו הסובייקטיבי והחדש של החת"ם סופר אודות האיסור חסר השחר מבחינה תורנית על החדש.

והחרד השני מתייחס בזעזוע לעמיתו לסוציולוגיה (ולפרקטיקה: שניהם מחנכים, שניהם בתפקיד ניהולי בכיר) ורואה בכל יהודי באשר הוא יהודי, שותף גם אם בר-פלוגתא.

ו. ובחזרה לפרשבורג, 1807

הימים ימי 'המלחמות הנפוליאוניות' שמבחינה רעיונית השאלה המרכזית שעמדה מעליהן היתה מה תפקידה, עתידה והשלכותיה של המהפכה הצרפתית על היבשת כולה, ובעצם על העולם כולו, כולל היהודים כמובן.

על רקע עניינים אלו עלתה באופן חריף שאלת הזהות היהודית. שליטים כמו נפוליאון ניסו לברר למי נתונה נאמנותם של יהודי צרפת, ליהודים או לצרפת. היהודים שהיו רגילים בשאלות מסוג זה, הסבירו בקלות שאין שום סתירה.

על השאלה האם נפוליאון השתכנע, לא נענה כרגע. כך או אחרת, מ-1815 הפך האיש המעניין הזה לעוד פרק בהיסטוריה. שאלת הנאמנות האזרחית לעומת זאת נותרה בעינה, והיא מעסיקה כמובן גם את הישראלים. כי מה לעשות ושאלת הנאמנות האזרחית היא שאלה חדשה חסרת תקדים, מה שמסביר מדוע ראו תומכי הרעיונות של המהפכה הצרפתית בחינוך את הגורם המרכזי שיבטיח, אם בכלל, תשובה סבירה לקונפליקט הנאמנות (המאפיין כל אזרח שנאמנותו הטבעית היא לבני משפחתו והנה הוא נדרש לתרום ל'כלל' מופשט שמורכב בין השאר מאוהדי בית"ר ומצביעי הרשימה הלא-משותפת, כמו גם מיטורללות ועוד ועוד).

ומכאן למעמדה העליון של מערכת החינוך בכל המדינות הדמוקרטיות, ומכאן ההבטחה (המקויימת בחלקה בכל מקום, לא רק בישראל), שהיא חייבת להיות חובה ולכן חינם.

ומכאן קצרה הדרך ללב העניין החינוכי: לימודי הליבה, לב החינוך. ומכאן קצרה הדרך להבין מדוע קל לאפיין את התנועה החרדית סביב השאלה הזו. כשנדרש החת"ם סופר לאופן בו התמודדו חכמי צרפת עם השאלות המקשות של נפוליאון ב-1807 (שאלת הנאמנות כאמור), הוא שיבח מצד אחד את האופן בו החכמים הללו התמודדו עם האתגר, אבל במכתב פרטי לאחד מהם, שהציג עמדה לפיה מן הראוי שיהודים ילמדו לימודים כלליים, כתב החת"ם סופר דברים ברורים והפוכים, לאמור:

"אם ילמדו בתחילת גדלם פשט המקראות וחוכמת החיצונים שהם חוץ לתורה, אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק הדרושים ותורה שבע"פ שהיא העיקר, כבר בחרו בהפקרא וכפרו בה' ותורתו". במלים אחרות, לחת"ם סופר היה ברור כי חינוך לפי שיטת המשכילים - קודם לימודי ליבה ואחר כך תורה - "יפרקו עול לגמרי".

והנה מכלל הלאו של חת"ם סופר מתבהרת במלוא עוצמתה תשובתו הנכונה של כל מי שחרד לעתיד מעמד החרדים בישראל ובכל מקום אחר: קודם פשט המקראות, במקביל חוכמת החיצונים, ובשעות הפנאי - או בכנסיית הבטלנות (במובן התלמודי), כלומר האוניברסיטה - הדרושים והתורה שבעל פה, שהיא לא העיקר, ממש לא.

כך או אחרת, "פריקת עול" לא תהיה כאן, כי אם יש משהו שלמדנו ב-200 השנים האחרונות, הוא ש"פריקת עול" באה תמיד מצד אלו, שכמו הרשע בהגדה של פסח, הוציא את עצמו מהכלל. 

ז. ולמה בכלל כל זה חשוב?

בעולם מתוקן, או בעולם בו רמת השיח היתה סבירה, לא היה צורך לשאול את השאלה הזו. ברור למה כל זה חשוב. כי כדי לדעת לאן הולכים יש לדעת מאין באנו, וליגאל אלון יש משפט יפה שכמעט כולם קצת טועים כשהם מצטטים אותו. אלון מציע שהעם 'יכיר' (ולא 'יזכור') את עברו, ומדובר בהבדל חשוב. כי הזכרון יכול להצמית, בעוד שהיכרות היא פשוט מה שהיא: היכרות.

כך או אחרת, בהנתן רמת השיח של המאה ה-21, אין ברירה אלא ללעוס עוד טיפה את העיסה הזו ולהסביר כי כל העניין הזה חשוב משתי סיבות מרכזיות, 1. פוליטית 2. תודעתית:

1. פוליטית: כי פוליטיקה היא בין השאר עניין של חלופות. 

חלופה א' מעדיפה לראות בחרדים גוש נוקשה אחד, בין אם לצרכי גיוס אלקטוראלי ובין אם לצרכי פאניקה והיסטריה הנחוצות לתחושת הצידוק העצמי שהוא מבוא לצדקנות שהוא בסיס לכלום ולשום דבר. 

חלופה ב' מעדיפה לראות בחרדים ציבור מורכב ומגוון, שכמו כל קבוצה חברתית, עובר תהליך רב-פנים, ומכאן שאפשר לנהוג כלפיו כך ואפשר אחרת. שום דבר לא סגור, שום דבר לא הוכרע.

2. תודעתית: כי היא המשענת המרכזית של הפוליטיקה, שהיא אחת הזירות של השיח הציבורי, וברגעים מסויימים הזירה החשובה ביותר (כי דרכה מתקבעת לפרק זמן חשוב, שנה לפחות, זהותו של מקבל ההכרעות הציבוריות). ולכן, שוב, כמו בפוליטיקה גם באמא שלה - התודעה - יש שתי חלופות: 

האחת: להמשיך ולראות בחרדים לא רק גוש נוקשה אחד, אלא להמשיך ולחשוב שלמרות כל הדברים המשונים שמתלווים לתנועה הזו (מעיל באוגוסט), יש להודות לעצם קיומה שהרי אנשיה שומרים על היהדות האמיתית, עניין חשוב בכלל ובמדינה יהודית בפרט.  

השניה: להבין סוף סוף שהחרדים הם חידוש בדיוק כמו התנועה הרפורמית, או הבונד, או אחדות העבודה, עם כל ההבדלים הנחוצים בהשוואות הללו. ולכן בדיוק כשם שלא 'השומר הצעיר' או 'בני עקיבא' הם המודל שאין בלתו לאופן בו אמורה להראות החברה היהודית החדשה במדינת הלאום שלה, כך גם לא החרדיות היא המודל. חרדיות כזו או אחרת יכולה להיות והיא אמנם חלק מויכוח מתמשך שימשיך וימשך על דמותה הרצויה של המדינה ושל החברה. שום דבר לא סגור, שום דבר לא הוכרע, אפשר כך ואפשר אחרת, ומנקודות מבט מסוימות (רפואת שיניים ציבורית חינם) יתכן מנהיג חרדי נאור יותר מהגדולה בפמיניסטיות הפרוגרסיביות (שסברה שאין זה עניינו של הציבור אפילו לא לשים פלואור במים, קל וחומר לעסוק בענייני רפואת שיניים).

ובעניין פעוט כמו עתידה של השן הטוחנת נסיים, כי החיים, מה לעשות, מורכבים גם מהזוטות הללו.