נצחון התמונה?? מדוע למרות עוצמתו ואיכותו הקולנועית של סרט כמו 'תמונת הנצחון' אסור לוותר על המאבק על מקומה של 'סתם' היסטוריה (מלים, טיעונים, הקשרים ושכל ישר))

א.      גילוי נאות

לא היתה לי שום כוונה לצפות בסרט 'תמונת הנצחון'. מדוע? כי ראיתי מספיק יצירות קולנועיות ישראליות וקראתי מספיק מאמרים שנכתבו על ידי מי שמשייכים עצמם ל'מחנה השלום' ופגשתי כבר הרבה מאד אנשים המהדהדים את התיזות של 'מחנה השלום' כך שיכולתי לנחש מראש מה יש בסרט הזה ששוב יקומם אותי כפי שעשו זאת יצירות אחרות.

בשתי מלים: סימטריה מזוייפת. בעוד שתי מלים: די למלחמות. בעוד שתים: אשמנו חטאנו.

ומסתבר, אחרי שנסיבות החיים הביאו אותי לראות את הסרט, שהדעה המוקדמת שלי היתה דלה במרכיביה, כי הסרט הזה הוא אולי השיא של כל המתואר לעיל, ביטוי מקומם במיוחד למה שהעיתונאי בן-דרור ימיני כינה באופן קולע בספר שפירסם לפני כבר שבע שנים: תעשיית השקרים.

ב. האמת בשירות השקר

שקרים אפשר להפיק בשתי דרכים ראשיות: האחת – לשקר במצח נחושה. 'כן הייתי' במקום ובשעה מסויימים למרות שלא, שקר שעשוי להתגלות כמועיל, והדברים ידועים. השנייה – לבסס טיעון על חצאי אמיתות.

אבל יש עוד דרך: לייצר שקר גם על בסיס חצאי אמיתות וגם על בסיס אמיתות שלמות. וזו הדרך בה הלך הסרט 'תמונת הנצחון'.

עוד לפני שמופיעה התמונה הראשונה על המסך, מקפיד היוצר לכתוב: 'מבוסס על ארועים אמיתיים'.

אכן כן, כמות האמת שיש בסרט הזה מרשימה מאד: היֹה הָיְתָה ארץ, היֹה היה קיבוץ ניצנים, היֹה היו  ערבים כפריים, היֹה היה מלך ושמו פארוק, היֹה הָיְתָה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, היֹה הָיְתָה מלחמה על הדרכים והיֹה הָיְתָה נסיעה בשיירות, היֹה היה נאום הכרזת המדינה של בן גוריון, היֹה הָיְתָה עלייה של יהודים צעירים מאירופה ומדרום אמריקה, היֹה הָיְתָה פרה בקיבוץ ניצנים, היֹה היה מבצע תינוק, היֹה הָיְתָה חטיבת גבעתי, היֹה היה אבא קובנר, ועוד ועוד ועוד ארועים אמיתיים הנזכרים ומופיעים בסרט. 

או בקיצור: הנה מוטלות עובדותינו שורה ארוכה ארוכה, מעיני העובדות עולה תמונת נצחון, המבוססת על 'ארועים אמיתיים'... האמנם??

ג. אז על מה הויכוח? לא, על זכותו של היוצר ליצור סרט ולא על זכותו של הצופה לראות בו מה שהוא רוצה ולא על השאלה האם מבחינה קולנועית מדובר בסרט מצויין (כי מבחינה קולנועית הוא מצויין)

ולפני שיצוץ לו שוב טיעון טיעוני הטיעונים: 'חופש היצירה' וממש מאחוריו בפלוגה המסייעת טיעון 'חופש הפרשנות', כי ל'כל אחד הזכות לקרוא את הסרט ולראות את הספר על פי הבנתו', נסכים מראש ובדיעבד ובאופן גורף ולנצח: אכן זכותו של היוצר ליצור מה שהוא רוצה. אכן זכותו של הצופה לראות ביצירה כל מה שבא לו, בין אם מה שבא לו שם או לא שם.

אבל לא על זה הויכוח. בחברה חופשית מותר לאדם לאסוף ממון, לכתוב תסריט, לבצע תחקיר (במקרה הזה "תחקיר", אני יודע, הייתי חלק ממנו, התקשרה אלי מישהו מהצוות, שאלה שאלות מעמיקות במיוחד שגילו הבנה מרשימה ביותר של כלום ושום דבר), מותר לו ללהק שחקנים, לשלב ביצירתו פורנוגרפיה-לייט ופסיבדו-פמיניזם, לייצר סימטריות מכל הסוגים, להבעיר אש, לייצר פיצוצים ולשלב ביצירה וויצים בסגנון מערכוני פורים בכתה י"א ככל אשר עולה על רוחו.

ובחברה חופשית מותר לאדם לשבת ולהתפעל מהתמונות על המסך, ומעבודת השחזור המדהימה (יש שם סצינה של פרימוס שנדלקת בו אש, ועוד אחת של B17 ופייפר של חיל האוויר!), הכוללת כלי רכב ונשק של פעם, ובגדים של פעם, ושקי חול של פעם, ודמויות המדברות בשלל מבטאים, ולהתפעל ולהתרגש ולצאת נפעם ולהמליץ לכל מי שלא ראה ש'ירוץ לראות', ולעבור לפרסומות.

גם אין ויכוח שסרט אחד תורם לעידוד התודעה ההיסטורית פי מאה או פי אלף או פי מאה-אלף מאשר כל ספר היסטוריה, כולל הספרים המקומיים כשלעצמם של הרינ"ה, רבנו יובל נח הררי.

אבל הויכוח קיים למרות כל ההסכמות הללו. כי הויכוח הוא על המסר של הסרט.

ד. אז מה המסר של הסרט – או: איך בכלל מבררים שאלה כזו?

לחיי הפרדקוסים: אם ליוצר מותר ליצור מה שהוא רוצה (ואין או לא אמור להיות ויכוח שליוצר מותר ליצור מה שהוא רוצה), ואם לצופה מותר לראות כל מה שהוא רוצה לראות (ואין או לא אמור להיות ויכוח שלצופה מותר לראות כל מה שהוא רוצה לראות), מאליה עולה השאלה האם בכלל אפשר לדבר על 'מסר של הסרט'?

כמו בכל מקרה אחר הקשור למציאות, המציאות מצילה אותנו גם מהפרדוקס הזה. ובמקרה הזה המציאות במובן מסוים מאד: היות האדם יצור מחפש ובורא משמעויות.

והואיל ומדובר בתכונה אנושית טבעית, המצטרפת לנטייה אנושית לנסות ולחיות חיים של צדק ושל מוסר (והרי לשם כך מחפשים ובוראים ויוצרים משמעות, כי בלעדיה אי אפשר לברור בין צדק לעוול, ובין סוגים שונים של מוסר), הרי שברור שאין ולא יכול להיות דבר כזה שלסרט, כל סרט, כולל מהיר ועצבני 23 (נכון לעכשיו אנו עומדים על 10 אבל סבלנות, גם ל-23 נגיע), לא יהיה מסר.

ולכן השאלה היא לא 'האם יש לסרט תמונת הנצחון מסר', אלא 'מה הוא המסר'.

וכן, ברור, יתכן לדבר על ריבוי מסרים. וכן, ברור, כל מסר ברשימת מרכיבי המסרים המרובים נתון לפרשנות. אבל שוב, על פי אותו עקרון אנושי-טבעי, גם על הפרשנות הזו אפשר וצריך להתווכח כפי שצריך לדון ולהתווכח על המסר של הסרט.

והויכוח יכול להתקיים בשתי דרכים: האחת – על בסיס מה שמרגיש לי לגבי הסרט. השניה – על בסיס מה שיש בו.

וכמובן שלרגש יש תפקיד, כי בייצור הרגש מבחנה של האמנות, כל אמנות.

וכמובן שבסרט יש הרבה מאד מרכיבים, אבל מה לעשות והאדם ניחן גם בתכונה חשובה מאד בלעדיה לא היינו מקיימים את הדיון הזה: היכולת להבחין בין עיקר לטפל.

וכמובן שמה שטפל בעיני מישהו, מרכזי בעיני מישהו אחר. תיק"ו משתק?? לאו דווקא.

כי גם  את העניין הזה אפשר לברר בשתי דרכים: האחת – לקדש את הדעה ולסגור אותה בפני ביקורת. השנייה – לנהל את הדיון באופן פתוח, כך שהויכוחים מתבררים, וגם כשלא מסכימים על עניין כזה או אחר, לפחות ניתן להגיע למסקנה על מה הויכוח.

ולסיכום: בהנחה שלסרט יש מסר, גם אם הוא בנוי משילוב של מרכיבים, ניתן לברר מה הוא המסר באמצעות התבוננות על מרכיבים מרכזיים בו, ואיסוף משמעויותיהם הספציפיות לכלל רעיון מרכזי אחד. וכשאין הסכמה על רשימת המרכיבים המרכזיים, מבררים מדוע אין הסכמה, מתוך כוונה להגיע להסכמה, כי כאמור הנחת היסוד היא שיש כאן מסר.

ה. יותר מסך כל מרכיביו – אז מה המסר של הסרט?

בקיצור:  הסוף למלחמות, מצעד האיוולת, מייק פיס נוט וואר וכן הלאה.

המסר הזה נבנה כאמור על שורה ארוכה של מרכיבים קטנים וגדולים, חזותיים וטקסטואלים, המסתכמים – מתוך חשש אולי שלצופה הלא-מספיק-רגיש ונבון הדברים לא היו ברורים – בשורה התחתונה המופיעה אחרי 'תמונת הנצחון': "מוקדש לכל הצעירים משני הצדדים שנפלו במלחמה". הציטוט מהזכרון אבל זה בערך המסר.

כמה דקות לפני כן, מופיע ציטוט לפיו "הפוליטיקה היא פוליטיקה, אבל החיים חשובים יותר".

מנקודת המבט הג'ון-לנונית הלעוסה-מאוסה-מעושה הזו, מסתברת כחיונית הפורנוגרפיה המביכה המלווה את הסרט לכל אורכו: מההקפדה שהשחקניות ילבשו מכנסונים קצרצרים ועד לסצינת הגרב על חוף הים וכמובן סצינת החליבה הבוטה במיוחד. לא פורנוגרפיה חלילה אלא שיר הלל לנעורים, ליופי, לאהבה.

על כל אלו יש להוסיף את הקבלת סיפור הרומן בין גיבורת הסרט למפקד הצבאי, לסיפור הרומן בין מתנדב האחים המוסלמים לבין הנערה הערביה החייכנית שמדי פעם עברה מהכא אל התם בדרכה מהבאר אל הכפר ובחזרה.

או נאומו של אחד החיילים – המוצגים משום מה כבוגרי בתי כלא וחבורות רחוב (והרי מדובר בלוחמי גבעתי שהחלו את שירותם עוד לפני הקמת המדינה וצה"ל, ולכן בהגדרה הם מתנדבים על כל המשתמע) – המדברר למעשה את המסר המעמיק והחדשני של הבמאי והתסריטאי: "למה להלחם אם אפשר לדבר".

איך לא חשבו על זה קודם – עד דצמבר 1947 -  הרצל וייצמן רופין מאגנס ארלוזורוב ברל ובן גוריון. 

חיילים אחרים, ניצולי שואה כמובן, מתנדבים לשמש כדוברי המסר של ישראל המיליטריסטית, זו שהסרט מנסה לחנך אותה באמצעות המסרים הנלבבים של ילדי הפרחים: "וכשיהודים והגרמנים היו באושוויץ הם אמורים היו לדבר? וניסית פעם לדבר עם ערבי?"

כדי שחלילה לא יוחמץ החיבור האמיץ בין שואה לתקומה, מדברים ביניהם הקשרית גיבורת הסרט ואחד החיילים – כדי שלא נחמיץ לרגע את עומק המסר מראה לנו המצלמה בנדיבות את המספר החקוק על זרועו – בגרמנית. 

וכמובן נאום השואה של הנמסיס "קובנר", הפוליטרוק (באספה מסבירה העולה החדשה בעלת המבטא הרוסי לידידתה העולה מארגנטינה, שמדובר בתפקיד צבאי הלקוח מהצבא האדום שמעמדו גבוה יותר משל כל מפקד אחר, שיא מופלא במיוחד של כתיבת נח בשבע שגיאות: המח"ט היה מעל לפוליטרוק, שהיה בסך הכל קצין חינוך, וכשסגנונו של קובנר נמאס על מפקד המרחב - יגאל אלון - הוא דאג להעבירו מתפקידו).

או ההמצאה שלא היתה ולא נבראה: הכפר הפלסטיני האומלל (המייצג את הפלסטינים האומללים כולם) שנושל מאדמתו על ידי חברי ניצנים (המייצגים את הציונות כולה). לא היה ולא נברא פעמיים: פעם אחת – כי ניצנים עמדה בבידוד לא-מזהיר: רק המחנה הבריטי הנטוש (הקמפ) מפריד בינה לבין כפרי חממה. פעם שניה – כי הציונות לא נישלה ולו ערבי אחד מאדמתו.

אבל הסימטריה המעושה מחייבת שקרים נפוצים חסרי בסיס, שמבחינת הידוע בציבור כ"מחנה השלום" אין אלא לשוב ולחזור ולחזור ולשוב עליהם כדי שיתקיים לגביהם מה שאמר – תחי האירוניה – גבלס, שר התעמולה הידוע.

וכמו כל סרט ראוי לשמו (ומבחינה קולנועית 'נטו' מדובר בסרט עשוי לעילא), הוא הולך וצובר תנועת קרשנדו: פיצוצים  ואש ועוד אש ותמרות עשן (המוסברות 'היסטורית' באופן מגוחך במיוחד: בקשה של פארוק מלך מצרים להשיג 'תמונת הנצחון' על 'הקולוניה' ניצנים לפני שהצבא המצרי חוזר הביתה – והרי הפלא הזה יתרחש כשבעה חודשים מאוחר יותר, ובין לבין יגיע צבא מצרי 'כידוע' לפאתי ירושלים).

ואז, כשהישוב מוכרע, והתגבורת לא מגיעה ("מסיבות פוליטיות" כמובן, שכמובן לא מסתדרות עם העובדה שרבע מ-17 הישובים שנפלו כמו ניצנים במלחמה הזו היו קיבוצים של 'השומר הצעיר'), והגופות נערמות בשוחות, מחליט סוף סוף אברהם המפקד להכנע.

בהיסטוריה כפי שקרתה (כן, יש דבר כזה), כניעת אברהם שוורצשטיין היתה בפני המפקד הצבא המצרי הסדיר. אבל העובדה הזו פוגעת באווירת הג'ומבייה של "מחנה השלום", כי עם קציני הצבא המצרי של 1948, ישבו קציני צה"ל 25 שנים מאוחר יותר בק"מ ה-101.

ולכן את שיאה של איוולת המלחמה אין לייצר מול קצין מצרי רשמי של צבא רשמי של מדינה שהיתה בין מקימי האו"ם, ארגון שנועד למנוע מלחמות ובמקומן לחפש פשרה דיפלומטית לשאלת ארץ-ישראל, בדיוק מה שהמצרים – כמו הערבים כולם – רצו למנוע בכל מחיר (כולל "הטבעת" החלוקה "בדם"), למרות שהם היו כאמור בין מקימי האו"ם. כל זה כמובן נסתר מעיניו הבוחנות של יוצר הסרט.

ולכן, במקום קצין מצרי סדיר הוא בוחר בלוחם האחים המוסלמים הפנאט, שכדי שלא נחמיץ את מהותו ומיהותו, הוא מצוייד בזקן עבות ובעיניים בורקות וחסרות סובלנות קודם כל כלפי הבמאי המצרי שנשלח "רק לתעד". אבל אפילו הוא הורג את המפקד אברהם בשוגג, כשהוא נכנס לרגע לפאניקה כי מישהו מאחור יורה כמה יריות.

סימטריה. המזוקנים שלהם מול הקובנרים שלנו. אם רק לא היו פנאטים 'משני הצדדים' יכלו כל האוהבים לממש את אהבתם.

תעמולה: כי מה פתאום קצין מצרי יבצע פשע מלחמה - רצח של מפקד שהרים דגל לבן (וכן, גם צה"ל ביצע פשעי מלחמה).

צילום התקריב הלפני-אחרון הוא על תמונותיהם של גיבורי מצרים המונחות על השידה בביתו של הגיבור החיצוני של הסרט, הבמאי המצרי המתבונן ומתפעל, המייצג כמובן את הבמאי והתסריטאי של 'תמונת הנצחון'. נאצר, קיסינג'ר, סאדאת. גיבורי השלום שמבחינה מהותית לא שינה מאומה בתפיסה הרווחת של המצרים כלפי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. 

מה שהיה ב-1942 (שלילת הציונות מיסודה בלי קשר לגודל השטח שביקשה לעצמה), נותר כפי שהוא 80 שנים מאוחר יותר. אין שום סימן שמשהו הולך להשתנות מבחינה זו – לא במצרים ובוודאי לא בקרב הפלסטינים משני צידי הירדן – בעתיד הנראה לעין.

הבמאי המצרי משמש כדוברו של הבמאי שלנו, גם כשהוא מעיד על עצמו שחידת הנערה המחייכת (וזו התמונה האחרונה של הסרט, 'תמונת הנצחון', נערה יפה מחייכת אל מול איוולת הלאומיות והפוליטיקה וכן הלאה), הביאה אותו ללמוד את הנושא ולחקור. כלומר "לחקור".

כי כפי שנכתב בתחילת הסרט, הוא "מבוסס על ארועים אמיתיים", השיטה היעילה ביותר כאמור, לייצר שקר חזק.

ו. היסטוריה גדולה, היסטוריות קטנות, תעמולה נבזית ושכל ישר

בשלב מוקדם מאד של הסרט, מנדב לנו הבמאי המצרי עוד תובנה מעמיקה ומקורית: ההיסטוריה הגדולה בנויה מהיסטוריות קטנות. אכן רעיון מקורי, חדשני, מעורר מחשבה ופורץ דרך.

או שאולי בעצם הסיפור פשוט בהרבה, לפחות במישור העקרוני: היסטוריה קטנה או גדולה היא קודם כל היסטוריה.

והיסטוריה היא פשוטו כמשמעו הסיפור המשוחזר עד כמה שניתן של עניין מסוים שהרתחש בעבר.

למשל מה עיקר סיפורה של  ניצנים בין דצמבר 1947 ליוני 1948 (או אפריל 1949 אם מוסיפים את חילופי השבויים בגבול).

וכדי להבין מה היה בניצנים בתקופה הזו - תקופת המאבק נגד הפלישה הערבית ובעד זכות הקיום של ישוב יהודי כחלק מבית לאומי יהודי על לפחות חלק מארץ ישראל - יש להגביה מבט, הרבה יותר ממה שמסוגלת לעשות מצלמת הרחף של במאי הקולנוע, ולקחת בחשבון כמה וכמה הקשרים ועניינים, ביניהם: 

המאבק הדיפלומטי של הנהגת הישוב בחודשים שקדמו להכרזת המדינה; מהותו של 'הקרב על הדרכים' שניהלו הערבים נגד הישוב היהודי והסיבה למאמץ הנגדי של היהודים לנהל נגד הערבים 'קרב על שטח'; יכולתו של כוח המגן לאסוף, להכין ולחלק נשק בתקופה שקדמה להכרזת המדינה, ומדוע מבחינה זו רק אחרי ההפוגה הראשונה (יולי 1948) החלו להשתנות מן היסוד כלי המלחמה שעמדו לרשות צה"ל; החסרונות הטקטיים של ניצנים ביחס לציר עזה-איסדוד; תפקידם של 'הדפים הקרביים' בנסיבות הקשות של המלחמה, לפחות עד אוקטובר 1948; המצב בחזיתות קרובות יותר ופחות (במקביל לחודשי המצור על ניצנים נהרג אחד מכל שני לוחמי 'הראל' בקרבות על הדרך לירושלים, הנה מוטלות 400 גופותינו שורה ארוכה ארוכה). 

רשימה חלקית בלעדיה לא תתכן היסטוריה. 

אבל כשהיסטוריה היא בסיס להטפת מוסר "שלומניקית" ריקה מתוכן, מבוססת על עיוותי עבר במקרה הטוב, שקרים בוטים במקרה השכיח, ובריאת סימטריה שלא היתה ולא נבראה משום בחינה, במקרה הרע אך המרכזי כל כך לסרט, הרי שלא מדובר לא בהיסטוריה גדולה, ולא בהיסטוריה קטנה, אלא בתעמולה נבזית.

והיא נבזית במיוחד כי כוונותיה טובות. כי מי נגד שלום? כולם בעד שלום. כולל היטלר שהניח שאחרי שיביס את הסובייטים ואת הבריטים יוכל להביא סוף סוף לשגשוגו של הרייך בן אלף השנים. בוודאי פארוק, להבדיל, היה בעד שלום, ובלבד שהוא לא יכלול קיומה של מדינה יהודית. וגם נאצר אחריו, בימים ההם קצין מצרי בצפון הנגב, שגם תמונתו כאמור על שולחן העבודה של הבמאי, ירצה לימים שלום וגם יבטיח שלום ושגשוג של סוציאליזם-ערבי, שניתן יהיה לבנות מיד אחרי השמדתה של ישראל.

והיא טפשית וריקה במיוחד מכיוון שהיא מעמידה את החיים מול הפוליטיקה. כאילו שפוליטיקה היא תוכן וכאילו שחיים הם תוכן. פוליטיקה יכולה להיות כמו זו שיישמו והפיצו האחים המוסלמים. וחיים יכולים להראות כמו אלו המאפיינים את המוני הכפריים במצרים באלפי השנים האחרונות.

אבל פוליטיקה יכולה להיות כמו זו שיישמו והפיצו אנשי התנועה הציונית דרך שלל ארגוניה, ביניהם תנועת הנוער הציוני, שתחת עקרון העל שלה שנוסח ב-1929 – "כל אחד בונה" – הגיעו צעירים מרחבי העולם היהודי, ועשו בדיוק את זה: כל אחד ואחת וכולם ביחד פשוט בנו חיים.

כדי להבין את כל זה, או קודם כל את זה, אין צורך להיות לא חכם גדול ולא ידען גדול. 

כל מה שצריך זה מנה סבירה של שכל ישר, וזוג עיניים שיביט על המציאות כפי שהיא, ולא דרך עדשות המצלמה.