בני ברבש מציע "לא צו פיוס ולא פשרה - אלא להשיב מלחמה שערה": בבדיקה שעשיתי עם אהוד ברק הבוקר, הנה מערך הכוחות נכון לעכשיו

 לא, אינני מאלו המשוחחים עם הוד עזריאליותו מפרק השעונים והפסנתרן הדגול, האיש החכם ביותר שנולד לעם היהודי בדורות האחרונים.

אבל לא צריך להיות רכלן גדול כדי לדעת או לפחות לנחש ניחוש מושכל, שהרעיונות המופלאים של בני ברבש, קולנוען דגול שזה בגימטריא מדען מדינה, פילוסוף ופוליטולוג גם יחד, עולים בקנה אחד עם ההמרדה של ברק.

ברבש קובע שישראל היא דיקטטורה, וקורא "להשיב מלחמה" ובשום אופן לא לעשות פשרות ופיוסים.

הואיל ודיקטטורות של ממש כבר פעלו בהיסטוריה הריאלית, הפועלת מעט שונה מזו העולה במוחם הקודח של קולנוענים ישראלים (ע"ע 'תמונת הניצחון', עוד יצירה העונה לכללים הבלתי כתובים אך המובנים מאליהם של קולנוענינו בשיבתם כפרשנים 'אמנותיים' של הסכסוך הפלסטיני: היהודים אשמים מעצם היותם יהודים, וכל השאר פריימים ותמרות עשן, והדרך למועמדות לפרס חתול הזהב בצרפת או הזוי הכסף בקולינווד, קצרה ומובתחת), אין אלא להציץ להיסטוריה הזאת ולהקיש למקומותינו.

ארגנטינה למשל. אחרי הדחת הנשיא פרון, שאמנם רכב על הפיכה צבאית אך בשלב מאוחר יותר נבחר כדת וכדין כנגד קואליציה רחבה מאד שכללה אפילו את שגרירות ארה"ב, הוקמה בארגנטינה (לא בקולנוע, במציאות) דיקטטורה צבאית. בשלבים מסויימים נלחמו מרכיבי הצבא אלו באלו, כשלשיא מגיעים הקרבות בטבח של כ-300 אזרחים ארגנטינים שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון: מטוסי חיל האוויר הארגנטיני הפציצו את בית הנשיא, כשהאויב הוא חיל הים או חיל היבשה.

על פי ההגיון הזה, הבה נעשה רגע הערכת כוחות לקראת "המלחמה שערה" שמציע לנו הקולנוען ברבש. או במונחים של הבראנז'ה שלו: מה הסטינג.

חיל האוויר ברובו שלנו. אני בצד של ברבש כמובן. כי כמוהו אני סבור שישראל מצויה במשבר עמוק הכולל בין השאר חלוקה הזויה בנטל מצד המרכיב המרכזי בקואליציה של 'המחנה הלאומי'; איוש בלתי נתפס של משרות מרכזיות בממשלה על ידי אנשים שעל פי כל מבחן של שכל ישר אמורים היו לשבת בבית סוהר ובכל מקרה לא לייצג ציבור, שום ציבור; התרופפות המשילות הבאה לידי ביטוי באוזלת היד של הרשויות להתמודד עם הסתה גלויה (כולל של אהוד ברק אם כבר מציינים את התופעה); ועוד ועוד.

אלא שבניגוד לברבש אני סבור שיש רק דרך אחת להתמודד עם כל הבעיות הללו: לא במלחמה, אלא בפוליטיקה. והפוליטיקה בדמוקרטיה, או מה שעושה את הדמוקרטיה לדמוקרטיה, זה שהפוליטיקה שלה מבוססת על כללי משחק מוסכמים. בחירות, תוצאות, קואליציה, אופוזיציה, ויכוח, פשרות, ושוב בחירות וחוזר חלילה. לא מלחמה משום סוג.

אז חיל האוויר ברובו איתנו. חיל הים כנראה שגם כן. גולני שלהם. גבעתי גם. כפיר בלי ספק שלהם. תותחנים שלנו. אוגדה 36 שלנו. 35 שלהם. גם משמר הגבול. משטרת תל אביב וחיפה, שלנו. משטרת ירושלים שלהם. 8200 שלנו. חיל הלוגיסטיקה שלהם. חיל התיקשוב שלנו. המוסד שלנו. השב"כ חצי-חצי. משמר הכנסת חצי-חצי. נותר לברר מי שולט בכנף 2.

אלא אם לא הבנתי נכון את ברבש. כי אולי ב"מלחמה" הוא מתכוון למאבק אזרחי תקין. לא מרי אזרחי כפי שמטיף לו אהוד ברק ביודעו שרוב הציבור מתייחס לקריאה הזו בדיוק כפי שהוא מתייחס לכל שטות שיוצאת לו מהפה בעשור האחרון, עשור המעמיד בצל את האיש שהיה פעם, כלומר במשיכת כתפיים. כי ברק שמטיף למרי אזרחי יודע שלא יהיה מרי אזרחי אבל כשיגיע יום הבוחר, מספיק 50 אלף אידיוטים שימושיים שיחזירו אותו לגלגל הפוליטי. וזה הרי מה שהוא רוצה.

אם לחזור ל"מלחמה" שהציע ברבש: אז אם לא מדובר במלחמה בין זרועות הצבא כפי שהיה בארגנטינה בשנות ה-50' או כפי שהיה לפני שבועיים ברוסיה, ואם לא מדובר בעוד מבוא לתסריט קולנועי שגור אצל קולנוענינו, אלא מדובר במאבק אזרחי תקין, אז אין ברירה אלא לשאול את הקולנוען את השאלה המתבקשת: מה התסריט.

לא צו פיוס, כלומר אין מקום לשיחות בבית הנשיא. לא פשרה, כלומר אין מקום לשיחות עם הצד השני בכלל. אז מה כן? "מלחמה שערה" כאמור, ואז, וסליחה על החזרות, אם לא מדובר בקק"ש מול קמ"ק, עוז77 נגד טייסת109, אז מה התסריט?

נחסום את נתב"ג, נחסום את נתיבי איילון, נשכב על פסי הרכבת, נתלה דגלי הלאום על ראש מגדל עזריאלי, נפזר תמונות מגוחכות של אגרופים א-לה-מחאת השחורים במקסיקו68, נצרח דה-מוק-קרה-טיה עד שישרפו מיתרי הקול, נעמוד על כל הגשרים וננפנף בדגלים בעוצמה כזו שלפחות טובה אחת ברורה ומיידית תצמח מהמחאה: בריזה נאה מכיוון מערב, וסליחה שכאן נגמרה היצירתיות שלי, אחרי הכל אני לא קולנוען.

ואחרי שנעשה את כל זה שוב ושוב ושוב ושוב לא כל שבת אלא כל יום, כל היום, השאלה המעצבנת שקולנוענים פטורים ממנה כי אצלם המציאות (שהיא סרט, הם הרי חיים בסרט) נגמרת על פי כללי קורס התסריטאות אחרי בערך 100 דקות, אבל במציאות הממשית היא השאלה היחידה החשובה שממנה נגזר הכל, תישאר בעינה: ומה אז?

ומה אז? ונגיד שבמקום מספר הולך ודועך של מפגינים המספר ילך ויעלה ויגיע, הבה נפריזה, ל-2 מליון אזרחים ברחובות כל יום כל היום. ומה אז?

בדמוקרטיה יש על השאלה הזו תשובה אחת ותשובה אחת בלבד: הממשלה הקיימת תמשיך להתקיים ותמשיך להיות הגורם המוסמך לביצוע מדיניות כל עוד היא ממשיכה להיות ממשלה הנשענת על רוב בבית הנבחרים. נקודה.

ולכן, על השאלה "מה אז" יש רק תשובה אחת: בחירות. או במועדן, או שלא במועדן, הנה עוד סיבה למתוח ביקורת נוקבת על נתניהו שגרר את ישראל לחמש מערכות בחירות תוך שלוש שנים.

אבל אלו כללי המשחק, אלו ואין בלתם.

וחדשות ישנות שהן סוד גלוי שאפילו קולנוענים מסוגלים להבין: אחרי הבחירות הבאות, בין אם יתקיימו בעוד שלושה חודשים במקרה הטוב בו הממשלה תיפול היום, והממשלה לא תיפול היום ולא מחר ולכן הבחירות הבאות תתקיימנה כנראה במועדן או לכל המוקדם בעוד שנה, גם אז תוצאות הבחירות יהיו כאלו שהדבר המרכזי שהן תכתבנה הוא בדיוק מה שהקולנוען השנון שלנו מטיף נגדו: גם פיוס וגם פשרה.

כי אין, לא היתה ולא תהיה דמוקרטיה שרוב אזרחיה לא מבינים שהיא כל כולה מבוססת אם לא על פיוס, אז בוודאי על פשרה. בכל מקרה ובשום פנים ואופן, לא על מלחמה.

מכאן שאם דמוקרטיה זה פשרה, רצוי על בסיס פיוס, ודמוקרטיה היא פשרה עם או בלי פיוס, אין שום סיבה - אלא אם אתה אהוד ברק שמטיף למרי כדי לחזור לגלגל הפוליטי (או אז ברבש הוא אידיוט שימושי של ברק) - ליישם את עקרון העל הדמוקרטי הזה כבר עכשיו.