כמה מחשבות על צ'אט-GPT ואינטליגנציה של מכונות

 גילוי נאות מובן מאליו: אני היסטוריון ולא איש מחשבים. 

האם זה יתרון או חסרון? תלוי מה העניין. אם מבקשים ממני לומר משהו אינטליגנטי על מצב פיתוח ה-IA או ה-AI, אין לי יותר מדי מה לומר. אבל אם מבקשים ממני לומר משהו על המימד החברתי-אנושי של המכונות הללו, העובדה שאני לא מבין את שלדון ושלדון לא מבין אותי, היא דווקא יתרון.

מחשבה א: אין טעם ללעוג לצ'אט-GPT - כל הליצנים עוד יאכלו את הכובע שלהם כי כבר היינו שם

הלעג לצ'אט-GPT מזכיר לי את הלעג שאפילו אני הייתי חלק ממנו, לויקיפדיה. 

לעג דומה הביע נפוליאון כנגד הרעיון המשונה, שלא לומר ההזוי והמסוכן ובכל מקרה חסר השחר, להכניס תנור אל תוך בטן האניה, ולחבר אותו באמצעות כמה רצועות עור למדחף. במלים אחרות אם זה לא ברור, נפוליאון, איש לא טיפש בלשון המעטה, חשב שמנוע קיטור הוא גם בלתי אפשרי וגם מסוכן. 

לעג דומה השמיעו מדענים מלומדים ומכובדים כנגד רעיון הרכבת. הם הזהירו שנסיעה במהירות מטורפת של 40 קמ"ש תקרע את הפנים מעל לעצמות הגולגולת, וכי נשים הרות תפלנה את ולדיהן. 

אפילו אדיסון, ממציא מהולל, לעג לרעיון ההזוי של ניקולא טסלה, לפיו אפשר לייצר חשמל בזול ובעוצמה אדירה, שתאפשר לכולם להנות ממנו, ולא רק "כמה סנובים בטרקלינים שלהם" כפי שניסח זאת הרצל בקטע מפורסם ביומנו.

ולכן, מה שאנו חווים כרגע, מכונה שכותבת ברהיטות טונות של שטויות (לצד פי כמה טונות של דברי טעם), הוא עניין זמני. הצ'אט-GPT או איך שבחרו לכנותו ליצני העברית - ג'ט-פטפט - הוא לא רק כאן כדי להשאר, אלא שכל מה שמבטיחים לגביו, ועוד הרבה מאד דברים שאי אפשר לדמיין כרגע, יהיו חלק מעולמנו. נקודה. בדיוק כמו הקיטור, החשמל והויקיפדיה.

מחשבה ב: אז מה יהיה? נפסיק לחשוב?? געוואלד!! הילדים בבתי הספר כבר לא מסוגלים לכתוב חיבור!!! מה יהיה??

כן, הגיע הזמן לומר את הדברים שאחרים כבר מזמן ראו לנכון לומר כי הם הבינו שהגיע הזמן לומר: רוב האנשים בינוניים בביצועים שלהם. יתכן שגם ביכולת, סביר להניח שלא, אבל בפועל רוב האנשים מיישמים תכונה אנושית ישנה מאד ומובנת מאליה בטבע בכלל (תשאלו את החתולים, הכלבים והאריות): עצלנות, בטלנות, רשלנות.

בלי התכונה הזו אי אפשר למשל להסביר לא את מוסד העבדות שהיה חלק מהאנושות כולה, כולל באפריקה שם שחורים העבידו שחורים מה שחייב להביא לסופה את האגדה שיש קשר הכרחי בין עבדות לגזענות, ולא את המצאת החשמל.

איך קבעה סיסמה מקומית בשנות החמישים? "יותר חשמל פחות עמל".

ואחרי שהבנו שרוב האנשים נוטים לעצלנות, אין לנו מה לבוא בטענות לעובדה, וזו עובדה, שרוב תלמידי התיכון יעשו הכל כדי לא לעשות כלום או כדי לעשות את המינימום. ומבחינה זו הצ'אט-GPT הוא לא 'קפיצת מדרגה' אלא עוד מאותו הדבר.

מי שממשיך לחשוב שעבודות כתובות הן סימן לחוכמה, הבנה, תבונה וכדומה, חי באשליות. תפקיד בית הספר הוא סוציאליזציה וסוציאליזציה בלבד. היא כוללת כמובן לא רק מפגש חברתי שתפקידו ללמד כישורי חיים (כמו למשל ללמוד להקשיב ובעיקר לעמוד בתור ולתרגל ריסון עצמי בלעדיה לא תתכן דמוקרטיה, לכו תסבירו את זה לאהוד ברק), אלא גם תוכן כמו למשל אנגלית, חשבון וזהות.

אכן: הזהות קשורה למדעי הרוח (בישראל: תנך, היסטוריה, ספרות וכדומה), ומדעי הרוח דורשים רמה של עיון, ועיון נבחן ביכולת לכתוב עבודות, ועכשיו את העבודות יכתבו כמעט כולם בצ'אט-GPT, אבל זה לא משנה שום דבר, כי עד לצ'אט-GPT כמעט כולם העתיקו או קנו עבודות, ואם לא קנו ולא העתיקו, ואפילו עשו ממש בעצמם לבד, התוכן נכנס מאצבע אחת, עבר דרך המקלדת למדפסת, ומשם לדף ושם בערך הוא נשאר.

אבל אין מה לדאוג: כי את הזהות הממוצעת רוכשים דרך סמלים, דרך דרמות, דרך חוויות.

והדגשתי "רוב" ו"כמעט כולם" כי יחידי סגולה, כמו בכל תחום אחר (מוזיקה, ספורט, פוליטיקה, טיס, שלדונז, טיורינגס, אמנות, מחול וכן הלאה), יצוצו גם בתחום מדעי הרוח (ומפאת כבודם - ואי כבודם - של כאלו ואחרים לא אציין שמות של אנשים חיים, אלא רק אזכיר כאן כמה מתים: מקס ובר אצל הגויים, יעקב כץ אצל היהודים).

ומכאן למסקנה שאין טעם להתרגש מהעובדה שהצ'אט-GPT יפגע בסיכוי שכולנו נהיה מועמדים לפרס ישראל במדעי הרוח. סוד כמוס: מעולם לא היינו בקטגוריה הזו, גם לא כשכוווולם הלכו לספריה, ולא היתה אפילו 'מכונה חושבת' אחת, וכוווולם קראו את דוסטוייבסקי, את לרמונטוב ואת כל כתבי מאפו.

עוד סוד כמוס: למרות שכל בני האדם הם יצורים ממשמעים, ולמרות שאין שום משמעות למשמעות מחוץ לציר הזמן, לתודעת עבר, לזכרון קולקטיבי כזה או אחר, מה לעשות ולא כולנו היסטוריונים מלידה, בלשון המעטה.

עוד גילוי נאות או ליתר דיוק ממש יציאה דרמטית מהארון: גם אני שעוסק בתחום הזה באופן מקצועי כבר עשרות שנים, וקראתי לפחות 3000 ספרים, וכתבתי בערך 20 ועוד מאות מאמרים, לא רק שאני לא זוכר הכל ולא יודע הכל, אלא שאין סיכוי שאתקרב לדעת את כל מה שאני יודע שאני לא יודע. ולמרות זאת, אני מרגיש חלק מהקולקטיב הישראלי, כי קודם כל הסמלים, הדרמות, החוויות המשותפות.

כל אלו לא יפגעו על ידי הצ'אט-GPT גם אם לא ירוויחו ממנו כלום ושום דבר.

מחשבה ג: אז מה יהיה עם שוק העבודה? געוואלד!! 

אין תשובה קלה לשאלה הזו. אף פעם לא היתה לה. אולי בעתיד, כשהאדם יוותר על מעט מהאגואיזם הצרוף שלו, העולה בקנה אחד עם הבטלנות ואף מזין אותה, תהיה תשובה קלה. אבל אנחנו לא שם.

אז מה יש? נו, כרגיל, היסטוריה. תפקידה (גם) במקרה הזה לתת פרספקטיבה, פרופורציות. 

כבר היינו בסרט הזה מאות אם לא אלפי פעמים: המהפכה החקלאית ייתרה את יכולות הצייד; המלוכה ייתרה את מוסד ראש השבט; המונותיאיזם ייתר את הפגאניות; הדפוס ייתר את הנזירים המעתיקים ואת סופרי הסת"ם; התותח ייתר את המוסקט שייתר את הקשת שייתר את האביר; המצלמה ייתרה את הציירים המדייקים שאחדים מהם הצטיידו בחוות סוסים כדי ללמוד מקרוב את תנועת רגלי הסוס במאוצו (המצלמה פשוט מקפיאה את התנועה בשבריר שנייה); 

להמשיך? בבקשה: הדיגיטל ייתר את הצלולואיד; הדיסק את התקליט; הרכבת התחתית את אלפי הסוסים שחירבנו את ניו יורק לעייפה וכמובן את מפני הזבל ואת הסייסים; מטוס הסילון את הצפלין; ה-VAR את השופט; ועכשיו הצ'אט-GPT מייתר כמה פונקציות רווחות.

אומרים אבל שבשונה מהעבר היום זה "יותר מהר ויותר עוצמתי ואנו לא עומדים בקצב". 

אבל את זה בערך אמרו במאה ה-19 על כל ההמצאות (אחרת ממה היה מתפרנס ז'ול ורן ומה היה מצית את דמיונו של הרצל), ואת זה אמרו במאות שקדמו לה.

הנה למשל קטע נפלא שכתב לא אחר מאשר מרטין לותר שחי במאה ה-16, ולפי דבריו הוא כתב הרי על המאה ה-15!!

"בקראנו בכל קורות הימים, לא נמצא למן הולדת ישו דבר שאפשר להשוותו לדברים שקמו בקרבנו במאת השנים האחרונות. מעולם לא נראו בארץ מן הארצות בניינים כה רבים, אדמות מעובדות כה רבות! מעולם לא נראו משקאות רבים כל כך, כל כך הרבה מאכלים שופעים ומעודנים בהישג ידם של בני אדם כה רבים, הלבושים כה הדורים הם עד שאי אפשר להדר אותם יותר. מי שמע מימיו על מסחר כמסחר ימינו? הוא משתרע על פני תבל כולה, הוא מקיף את כל כדור הארץ. הציור, חריטת העץ, ושאר האמנויות התקדמו ומוסיפים להשתכלל. מלבד זאת יש בקרבנו בני אדם כה חכמים שרוחם חודרת לכל, עד שבימינו עלם בן עשרים יודע יותר משידעו עשרים מלומדים בזמנים אחרים"

הרעיון ברור. אחרי שהבנו שהגיע הזמן שנפנים ברצינות את הקלישאה (הנכונה כמעט כמו כל הקלישאות) לפיה "השינוי הוא הדבר הקבוע היחיד", ואחרי שויתרנו על הרעיון המופלא של הלודיטים, תנועה בפעלה באנגליה בתחילת המאה ה-19 נגד המכונות (כי הן מקור כל הצרה, נכון? אז זהו, שלא. תיכף נדבר על מקור הצרה: ההכרעות האנושיות הנשענות על דיון ציבורי כזה או בעיקר אחר), אז אחרי שהבנו את כל זה, אין ברירה אלא לחזור למציאות ולקבל החלטה ראשונית ועקרונית במונחים בינאריים: כן תכנון או לא תכנון.

מחשבה ד' : כן תכנון או לא תכנון- זו השאלה, ומי שכרגע אומר או חושב 'לא רוצים צפון קוריאה' הוא פשוט טיפש. 

קחו למשל את סעיף 230 בחוק התקשורת האמריקני מ-1996. הסעיף הזה משחרר מאחריות ספקי אינטרנט מהתוכן שמופיע באתרים. אין בו הגנה דומה למדיות ישנות (רדיו, טלוויזיה) ולאחרונה נאלץ בית המשפט האמריקני לבדוק האם ההגנה המקיפה הזו של סעיף 230 לא פוגעת בערכים אחרים כמו סחר בבני אדם או הסתה לרצח.

במלים אחרות: חופש הביטוי? בטח! התיקון הראשון וכל הג'ז הזה. אבל לא בלי גבולות ובלי ריסון. ואם הריסון איננו עצמי, אז יש 'רצון כללי' שמרסן - או אמור לרסן - אותו. 

זה נקרא תכנון. כי החוק מניח מראש (או בדיעבד לגבי העתיד), שיתכן מצב שיהיו אנשים שיבחרו שלא לרסן את עצמם ושאם יש להם מספיק כסף לקנות זמן שידור, הם יעשו שימוש מעוות בחופש הביטוי, למשל כדי לומר "שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב", הכותרת הכללית לגזענויות מכל הסוגים, כולל זו המגדר.ית.

אז זה, ולא צפון קוריאה, נקרא תכנון. ואחרי שהבנו שתכנון הוא תמיד נקודתי, ספציפי, תחומי, נושאי, ענייני, ברור לחלוטין שהדוגמא הזו של סעיף 230, היא אחת מאינספור אחרות, המפגישות כמה מפתיע את ההיבטים האנושיים הישנים והמוכרים כבר מאז היות הומו-סאפיינס: עצלנות מזה והחובה לעשות דברים מזה; האגואיזם מזה וההבנה שכולנו רקמה אנושית אחת, מזה.

מחשבה ה': עולם העבודה כמשל

כדי לחסוך זמן לדוגמאטים הפנאטים שחושבים ש"הזכות לעבודה" מקבילה במעמדה לחופש המצפון, הנה זה כבר כאן: עבודה היא לא "זכות" אלא הכרח, כי בטווח הנראה לעין האנושות תמשיך להיות תלויה בקיומה במאמץ קולקטיבי של ייצור כל המענים על הצרכים האנושיים, האמיתיים (בריאות למשל) והמדומיינים (חלקם קשורים או מתחזים לבריאות למשל) גם יחד.

והמאמץ הזה כרוך בעבודה. אבל מכאן ועד להכרזה על עבודה כעל "זכות חברתית" שיש לעגן בחוקה, המרחק לא רק עצום אלא פשוט בלתי עביר כי מדובר בשתי נקודות שנמצאות כל אחת ביקום לוגי מקביל.

מה כן? לא עבודה כי אם עיסוק. כי עיסוק הוא מה שמאפשר בדרך כלל לבני האדם לממש את יצר חיפוש המשמעות שלהם. אם זה העניין - וזה אמור להיות העניין - אז כן, נכון יהיה להכריז על "חופש העיסוק" כעל זכות חברתית שיש לעגן בחוקה.

עיסוק זה גם מה שאני עושה כרגע. ומה שאני עושה כרגע מעניין אותי מאד מאוד, ויש סיכוי שיחד אתי יש שישה מאזינים ואורח. ואולי לא. 

כך או אחרת, אם מבינים שכשם שיש מרחק בין משפחה לבין זוגיות (הגם שזוגיות היא בדרך כלל הבסיס למשפחה), וכפי שיש מרחק בין מיניות לרבייה (ואין צורך להסביר את המרחק כמו גם את הקשר בחלק גדול מהמקרים, אבל רק בחלק גדול ולא בכולם), כך יש מרחק בין עיסוק לבין עבודה.

ועל פי בדיוק אותו הגיון, המחשבה שאיגודי עובדים למשל הם מעל לטבע, עניין קדוש שאין לגעת בו, מגוחכת לא פחות מהמחשבה שכולנו היסטוריונים או שרק אם כוווולם כותבים עבודות 'ממש ממש בעצמם', אפשר להתרווח לאחור ולומר 'יש כאן חינוך ראוי לשמו!'

אלא אם איגודי העבודה הם עוד גורם -  או ליתר דיוק הגורם המרכזי ובכל אופן הראשון - שחלק מרכזי בסדר היום שלו תופסת שאלת תכנון עולם העבודה במציאות של צ'אט-GPT, חשמל, אוטומציה וכל כיו"ב מימדי מציאות שמשפיעים באופן דרמטי על עולם העבודה.

בטווח הרחוק מאד אין שום סיבה שלא לדמיין מציאות טכנולוגית שהוצגה בסדרות כמו 'סטארטרק', כשגיבוריה רוצים כוס תה ארל-גריי 'כמו בלונדון' הם פשוט אומרים לרפליקייטור לייצר להם את המשקה, והרפליקייטור עושה בדיוק מה שאיינשטיין ואחרים הסבירו יחסית מזמן, שחומר הוא חומר הוא חומר ושלכן אין הבדל עקרוני בין מולקולות המסודרות בצורה טבעית בדמות 'אבוקדו', לבין מולקולות העוברות מניפולציה בצ'אט-GPT-רפליקייטור ומופיעות בצורה של כוס תה ארל-גריי.

ולכן, מי שבאמת רוצה לדבר על עולם העבודה חייב לקחת בחשבון כל הזמן את התמורות הטכנולוגיות, כמו צ'אט-GPT ואחרות שקדמו לו.

אלא אם הוא מעריץ שוטה של איגודי עובדים לשם איגודיות העובדים, בלי קשר למה שקורה בשטח (הרי תאצ'ר הצליחה במסע הצלב שלה נגד האיגודים בין השאר כי היו איגודים ששמרו בקנאות על זכותו של כורה-פחם לקבל משכורת מאי-עבודה במכרה שכבר לא היה פעיל 10 שנים כי האיגוד מעל לכל, גם מעל למציאות, לא? אז זהו, שממש לא).

מחשבה ו' : העתיד כבר כאן - סיפורם המשונה של הפנסיונרים

אם מביטים על הפנסיונרים - עולם הולך ומתרחב - אין צורך בסדרות מדע בדיוני. הנה לנו כל הוויליאם שאטנרז, חטובים ומעוצבים, בריאים ומלאי מרץ, בביתם רפליקייטורז מלוא החופן (המיקרוגל, המקרר, המזווה ואפליקציית תן-ביס או וולט), והם עסוקים מבוקר עד ערב, אבל לא עובדים.

והפלא הזה שעד לפני שלושים שנה היה נחלתם של אחוזים בודדים ונדירים ('הסבא שלי נהג מונית כבר 80 שנה, מעשן ארבע קופסאות סיגריות ביום ולא יאומן הוא עולה מדרגות שתיים-שתיים', ואגדות אורבניות דומות אחרות), היום הוא מציאות הולכת וגדלה.

אז מה ההבדל העקרוני בין אדם בן 70 לאדם בן 40? כלום ושום דבר. 

ומכאן שבדיוק אותה מחשבה המיושמת - והיא מיושמת - בהצלחה הולכת וגדלה בעולם הפנסיונרים, נכונה וראויה לעולם גיל הטרום-פנסיה.

וזה -  ולא צפון קוריאה - נקרא תכנון.

ובמחשבה נוספת אם להקיש מהסיפור המשונה של הפנסיונרים: ההווה שלהם אמור להיות העתיד של כולנו - עולם עם קרוב ל'אפס' על גרף העבודה ועם קרוב ל'מאה' על גרף העיסוקים.

ואם כל זה נשמע כמו שילוב של החזון של הרצל - יום עבודה של שבע שעות (שבמכפלות של תרומת 'מכונות החשיבה' ומכונות אחרות הוא חצי מזה) - ושל מארקס (בבוקר קוראים ספר, אחר הצהריים הולכים לדוג בנהר), לא מדובר במקריות. 

כי שני האישים הללו, שלכאורה אין ביניהם שום קשר בשל תפיסותיהם המנוגדות את 'השאלה היהודית', הפעילו שיקול דעת דומה לגבי המציאות: 

הבנה היסטורית, אומץ חברתי, הסתייגות מאוטופיזם דוגמאטי, ראיית הפוליטיקה כשדה מרכזי לתיקון המציאות, והישענות על ההבטחה שבקידמה הטכנולוגית, ובלבד שבני האדם שולטים בה, ולא להיפך.