"וכיתתו חרבותם לאמת" - מכתב גלוי לנשיא המדינה בחתימת ד"ר חנן שי ועבדכם הנאמן

מיד עם תחילת המלחמה, פנה הנשיא הרצוג ליהודי העולם בהסבירו כי "ישראל אולי נלחמת על האדמה, אבל היא נלחמת בקרב של העולם המתורבת כולו", וכי ישראל והעם היהודי "נחושים לעמוד בפני הרשע הזה". 

חלפו כמה חודשים, ומה שהכיר היטב כבר אבי-אביו של הנשיא הרצוג – הפניית העורף של אותו "עולם מתורבת" לעם היהודי, קיבל פנים חדשות-ישנות, מצמררות מאי פעם. מלחמתה הצודקת של ישראל – צודקת לכל הפחות בעיניה ובעיני כמה צדיקים בסדום-גלובלית – עלתה לדיון במוסד הידוע בציבור בשם "בית הדין של האג". 

בתגובה אמר הנשיא הרצוג, כי עצם הדיון בבית הדין בהאג, בערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, על השאלה האם מדינת ישראל, הדמוקרטית, המוסרית, האחראית, שקמה מאפר השואה מבצעת רצח עם - הוא בגדר עלילת דם שמהווה חתירה תחת הערכים אשר על בסיסם בדיוק הוקם בית הדין בהאג. [...] יש משהו מטלטל בלראות איך תופעת ה'פוסט-אמת' חלחלה למוסדות החשובים ביותר".  בהמשך ביטא הרצוג "שאט נפש" לנוכח "עיוות" דבריו שלו.

את שאט הנפש, הזעזוע, הטלטלה והכאב, יש להפוך למקור כוח לשלב הבא, השכוח, המוזנח, של המלחמה הזו, שאיננה אלא המשך למלחמת שמד שאסרו אויבי העם היהודי עליו, כבר לפני דורות. את מהותה של המלחמה הזו סיכם לא אחר מאשר היטלר, אשר הסביר כי את היהודים יש להשמיד מכיוון שהם אחראים להמצאת המצפון. עוד לפני מעשה ההשמדה השיטתי שניהלו היטלר ועוזריו, כבר עמד על המצב היהודי לא אחר מאשר ברל כצנלסון, שעליו – תחי האירוניה, קרוי קבוץ בארי  - שעם פרוץ מאורעות 1936, תהה: "היודע עַם מן העמים נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?" 

יורשיו של היטלר אמנם נמצאים במנהרות הנפץ, הרשע והטרור מתחת לאדמת רצועת עזה, ובמסדרונות הכוח בטהראן, אבל למרבה התדהמה – תדהמה שהתעכבות או התרפקות עליה היא משום מותרות – יורשי היטלר מקבלים היום גיבוי מוסרי מהניצולים האירופים של הרשע הנאצי. עולם הפוך: משקמי חורבות אירופה ב-1945, 'האירופים-החדשים', אלו שבנו עולם חדש על ברכי המוסר היהודי הישן, על אדמת אמריקה, מאמצים היום את אותה התורה ההרסנית שאותה הצליחו למגר.

קריסת גדר ההפרדה בעזה ב-7 באוקטובר, ועמה כל 'ההסכמות' שבאו אחרי כל הסבבים הקודמים, היא הביטוי המוחשי לקריסתן של  הנחות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית האירופית, שחילחלה עמוק אל תוך המרקם הישראלי והיהודי בעולם הרחב, לפיה האדם הוא טוב מנעוריו, בעת גידולו, בבגרותו ובזקנתו. היטלר, סטלין והשלטון הנוכחי באיראן ובעם הפלסטיני מוכיחים את ההפך הגמור.

התעלמותו של הציבור הרחב בעולם "המתורבת" כהגדרת הנשיא מההיבט המוסרי מובנת. המחשבה שמאחורי מעשי זוועה עומדת תפיסת עולם קרת רוח, מנומקת, הנשענת על פרשנות מסויימת מאד של כל רעיונות היסוד של המונותיאיזם – בריאת עולם, בריאת אדם בצלם, תיקון עולם וכן הלאה – קשה מנשוא.

היא עומדת בדרכה של השגרה הברוכה, הנשענת קודם כל על זרימה חופשית של רעיונות ומוצרים, אנשים וחומרים, הון ותרבות. אלא שהמלחמה הזו ובעיקר הקואליציה המשונה שהתאגדה לתמיכה במחוללי הזוועות ובאלו שיצרו מציאות של 'משבר הומניטרי' שאין לו שום פתרון חלק חוץ מאשר התאבדותם הקולקטיבית של היהודים כולם, מחייבת את המסקנה הנזכרת לעיל בכותרת: עת למלחמת חורמה במישור התרבותי.

כשם שמלחמה נגד בטון דורשת הבנת מהותו של הבטון ומה נחוץ לו לצבא המתכוון לפצח בטון על מנת לעשות זאת, כך מלחמה תרבותית מחייבת הבנת מהותה של הבעיה. המוסר היהודי איננו עניין פרטיקולרי, בבחינת 'טעם וריח' מסויימים, הטובים – או רעים – כמו כל טעם וריח אחרים, כי כידוע "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח".

לא. לא בכדי רשם בן-גוריון ערב הקמת המדינה ביומנו: "ואשר לדמוקרטיה...המערבית לא מספיקה...מוסרית ואתית...יש לנו תוכן מוסרי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם". את דבריו השעין בן-גוריון על  המוסר היהודי המופיע בתנ"כ בשלל צורות ודרכים – אמירות, סיפורים, פסוקים, דברים והיפוכם לכאורה, משלי חכמים ושירת משוררים – מוסר המכוון לעניין אחד ולעניין אחד בלבד: לחולל מהפכת נאורות ראויה לשמה, הנשענת על הבנה בת 4000 שנה, לפיה האדם איננו טוב מנעוריו, וכי למרות יכולתו להיות טוב, הוא יכול להיות רע, רע מאד, כי בניגוד לבעלי החיים האחרים האדם נברא בלתי מאוזן: ללא חסמים מולדים להגבלת הרצייה, היצר והיצירה שלו וככזה הוא היצור המסוכן ביותר בטבע.

מהפכת הנאורות העברית כוונה לשחרר האדם משלושה שעבודים: השעבוד לחשיבת הכזב הסובייקטיבית שהולידה את האלילות, במקומה מציע התנ"כ לאדם לאמץ חשיבה רציונלית אובייקטיבית; השעבוד לעריצות שלטונית הנובעת מהסדר חברתי בו החלש מכפיף עצמו – עד כדי מסירת "גוויתו" -  לחזק ולמוכשר ולבר המזל ממנו; השעבוד לדחפים ולסיפוקים באמצעות מערכת מוסר שנועד לרסן את האדם ולמתנו, מבלי להפכו לנזיר או 'מלאך', וגם לא להתעלם ממהותו החומרית כפי שמקובל בתרבויות במזרח הרחוק. כל אלו קיבלו צורה במערכת מצוות מעשית, שתפקידה לתרגל את האדם לחיים של איזון. מקור ערכי המוסר העברי הם חוקי האמת האובייקטיבית של הטבע. מכאן ברור מדוע מדובר במוסר אוניברסלי שכל בן אנוש אמור ויכול לאמצו.

אלא אם מדובר באדם המתקומם כנגד תרבות-מוסר זו, ועל בסיס התנגדותו יוצא למלחמת חורמה כנגד מי שנשא את התרבות הזו במשך דורות. לפני כמה דורות היטלר, והיום 'ציר הרשע' שמנוהל מטהראן. חמאס אבל הוסיף על עיוות המוסר האנטי-מוסרי, מרכיב שאפילו בגסטאפו וב-SS לא הכירו: ויתור מרצון על יצר הקיום היסודי ביותר – ההגנה על החיים הפרטיים של כל אחד, קל וחומר של הציבור במסגרתו הוא פועל. זה היה בסיס הפעולה, היסוד התרבותי-מוסרי של 'טרור המתאבדים'. זהו בדיוק מנגנון ההשמדה העצמית היעיל שמפעיל חמאס כנגד עצמו וכנגד עמו, מתוך ידיעה ברורה שכוחות רבים, רבים מדי, במערב, שכחו את לקח 1940, וכי הם ידאגו לסייע לחמאס על ידי כבילת ידיו של הכוח היחיד שמוכן – כפי שניסח זאת הנשיא הרצוג – להלחם את מלחמתו של "העולם המתורבת כולו".

כיצד הגיעה אירופה לאן שהגיעה? האם מדובר רק בקידוש השגרה הברוכה, שהוא אולי הסבר העומק החשוב ביותר לכשלון של ישראל כאומה למודת מלחמה ב-7 באוקטובר? לא. מדובר בעניין עמוק בהרבה. היטלר היה תוצאתו ולא סיבתו. הסיבה היתה אופיה של המהפכה הליברלית האירופית, שהותירה את האובייקטיביות למדעים השימושיים, והפקירה את כל שאר תחומי ההוויה האנושית – התחומים החשובים באמת, המוסר והתרבות – לסובייקטיביזם הדוניסטי חסר גבולות.

במקום הנצרות שתלתה את שעבוד האדם וסבלו ב'חטא הקדמון', המהפכה הליברלית ההומניסטית האירופית העלתה טענה סובייקטיבית אחרת לפיה האדם הוא טוב והסיבה לשעבודו היא גזילה היסטורית שיטתית של זכויות 'הפרא האצילי', אותו רעיון משונה לפיו בעבר הקדם-ציוויליזטורי, האדם חי לו בשקט ובשלווה, ללא צורך במוסר, ומכאן למסקנה שעולם מתוקן הוא עולם הבנוי על ניתוק חברתי, מימוש חסר הגבלה של דחפיו וסיפוקיו ו'זכויות הפרט' בלתי מוגבלות.  

מכאן מובן מדוע חשוב היה להכריז על מות האלוהים, אותו החליפה סגידה לחופש הליברלי, שעומד בבסיס האירוניה ההיסטורית המצמררת: החלפת השעבוד למוסר הנוצרי הנוקשה שמדד בני אדם בסרגל של מלאכים (ולכן דרש מהם סגפנות בלתי אפשרית), בשעבוד חדש-ישן – שיעבוד לדחפיו וסיפוקיו חסרי הגבולות של האדם, כבמצב הטבע הטרום תרבותי. אורטגה אי-גאסט שלנגד עיניו הלך והתחזק הפשיזם ברחבי אירופה, כינה את המצב הזה לפני מאה שנה במלים "ברבריות חדשה".

בשלב הבא איבד האדם את חרותו הפוליטית. כניסתה של גרמניה הליברלית לעול העריצות הנאצית בתהליך דמוקרטי, היא תוצאת תורפתה הגדולה של הדמוקרטיה הליברלית האירופית: היותה חסרת מוסר ליברלי סדור אינהרנטי לשיפוט ערכי של ההתנהלות הדמוקרטית. דברים דומים התרחשו ברוסיה של סטלין. שתי האויבות הגדולות הסכימו ביניהן על דבר מהותי אחד שאיפשר את כל הזוועות שלהן: מות האלוהים, מות המוסר היהודי-אוניברסלי.   

ההכרזה באו"ם ב-1947 על זכויות האדם, בלי לכלול בה את חובותיו המוסריות שבגלל ביטולן חברה דמוקרטית ליברלית מערבית התגייסה כאיש אחד ליישם את תורת הגזע הנאצית, הייתה הוכחה לכך שאירופה והמערב לא השכילו לרדת לשורש גורמי זוועות המאה העשרים. כך הפך האו"ם מהר מאד ממוסד שאמר להביא לעולם כללים שיבטיחו מערכת דמוקרטית ומשגשגת (ע"ע החלטה 181 שהערבים הבטיחו – וניסו לקיים – להטביעה בדם), למוסד הפועל כהגדרת הנשיא הרצוג על בסיס של "פוסט-אמת".

התגובה לזוועות תשפ"ד איננה יכולה להיעצר בתחום הצבאי שבו נדרש לטהר את הדרום ממחבלים ולאיין את הרצועה מיכולת להמשיך ולאיים על ישראל. המבצע הגדול יותר שישראל אמורה להוציא לפועל לאלתר, הוא שחרורה של רוח המערב, כולל בישראל, אך קודם כל באירופה, מעיוותי הסובייקטיביזם שמרוב שהוא מקדש את "המשימות החשובות" ביותר כפי שהגדירה זאת השופטת ברון – "הגנה על חירויות וזכויות אדם חוקתיות", לא רק שהוא מחמיץ את חשיבות הדיבור על חובות האזרח, אלא שחמור מכך – הוא עיוור לאפשרות שאדם יפעל – על בסיס רעיוני ומנומק – כאנטי-אדם.

אם יש מישהו שיכול להסביר לאירופים (ולסוכניהם בדמוקרטיות האנגלוסקסיות ובישראל) שהמוסר הנדרש היום הוא כזה המבוסס על אמיתות התנ"כ העברי, היונק מהטבע את תובנותיו היסודיות באשר למגבלות האדם כפי שהוא, הרי שזה מי שבא ממשפחה של מנהיגים מרחיקי ראות ומעמיקי תבונה, שידעו להישיר מבט ולתבוע את עלבונה של האמת.