כוחו של הספר המופלא הזה, שהוא מעגן בהיסטוריה מוחשית את רעיונותיו המוסריים ולא 'הדתיים'. ומדוע חשוב לחדד? כי הראייה לפיה 'יהדות' זה 'דת' מביאה למדידת היהדות בשאלות 'חשובות' כמו כמה שעות יש להמתין בין שוקו לשניצל.
התנ"כ עוסק במוסר ואילו 'הדת' היא כלי עזר למוסר, ובכל מקרה ראוי לזכור כי המלה 'דת' לא מופיעה בתנ"כ אלא פעם אחת ומשמעותה 'חוק', ובכלל, יהודים החלו לעשות שימוש במונח 'דת' רק במאה ה19, ובהוראה מהופכת לזו המופיעה במגילת אסתר: במובן של אמונה ולא במובן של מעשה.
אבל ההיסטוריה המוחשית שהתנ"כ נשען עליה, חלקית, פשטנית, במקרים רבים מוטעית לחלוטין (על יבשת אמריקה התנ"כ בוודאי לא שמע, שלא לדבר על אוסטרליה וכמובן לא על הקטבים הדרומי והצפוני וכן הלאה).
אין בכך לפגוע בעוצמתו הרעיונית-מוסרית, וכך יש להבינו. הטעות שאנשים רבים עושים היא זו:
צד אחד מניח שאם המוסר של התנ"כ נכון (ולדעתי הוא יותר מנכון), אז כל מה שכתוב בו נכון (ולא, לא כל מה שכתוב בו נכון).
צד שני מניח את ההפך: אם התנ"כ טועה במדע ובהיסטוריה (והוא טועה במדע ובהיסטוריה) אז הוא בוודאי טועה גם במוסר (ולא, הוא לא טועה במוסר).
על דבר אחד כותבי התנ"כ לא חשבו: על האפשרות שרוב האנשים יעשו במקרה הטוב שימוש מעוות בשכל שיש להם, ובשפע, ובמקרה השכיח לא יעשו בו שימוש בכלל. אלו החיים.
תענוג לקרוא, כמו תמיד. למרות שהיית צריך לצרף אזהרת קריאה לחולי ברונכיטיס כיוון שכמעט נחנקתי כשצחקתי מהקטע של השוקו והשניצל.
השבמחקאבל חז"ל אמרו שצחוק יפה לבריאות ולפחות בעניין הזה הם צדקו ועוד איך, אז מצפוני שקט
מחק