יום ראשון, 15 בספטמבר 2024

מדוע הכינוי 'ציר הרשע' למדינות כמו רוסיה, סין ואיראן? האם יש להן אידיאולוגיה משותפת? (שאלה מאתר 'קוורה' ותשובתי המנומקת עליה - כן ולא, אבל... ובקיצור: כן)

 


האם יש להן אידיאולוגיה משותפת? לא כלפי פנים, אלא כלפי חוץ. שלושתן מתנגדות לאפשרות של סוג של סדר עולמי שמבוסס על הדדיות, על הסכמים, על תחרות שכלליה מוסכמים וברורים יחסית, כולל האפשרויות לשינוי הכללים.

במלה אחת: דמוקרטיה. כלומר המשותף לשלושת אלו הוא התנגדות עקרונית לדמוקרטיה על הבסיס החשוב והמוחשי ביותר שלה - קדושת חיי אדם ושגשוגם.

מסיבות כאלו ואחרות, מוטעות בחלקן ובכל אופן מזיקות, במקום לכנות את השיטה כנגדן הן יוצאות בשמה המפורש (דמוקרטיה של קדושת חיי אדם יעד המחייב יציבות ושגשוג), הן בוחרות להשתמש בשם קוד 'מערב'. והרי זו גישה המקובלת בחלקים נרחבים של העולם כולו, כולל כמובן במדינות הללו עצמן, אחרת הן לא היו מנהיגות טרור פנימי כנגד אזרחיהן.

אבל בשאר חלקי העולם, בעיקר בארצות הברית, עושים את אותה טעות, בכך שלצורך הקיצור מכנים את המדינות הללו בשם קוד 'ציר הרשע', במקום לעשות מאמץ ולומר שני דברים מעט מורכבים, אבל לא עד כדי כך:

א. רשע או לא רשע, מדובר בתפיסות עולם ימי-ביניימיות, במרכזה הרעיון שרוב האנשים אמורים להיות נתינים שיש לחלוב את זיעתם ודמם לטובת אליטות מושחתות (איפיון מדוייק של המשטרים בסין, איראן ורוסיה אם זה לא ברור).

ב. בכל אחת מהמדינות הללו רוב האזרחים מעוניינים בסדר העולמי 'המערבי', וההוכחה לכך כאמור היא שכל המשטרים הללו מפעילים עריצות אלימה, לפעמים מאד, כנגד אזרחיהן, דבר המוכיח יותר מכל דבר אחר את היותו של המשטר הזה מאוס ("מרושע" בלשון הקודים) קודם כל בעיני רוב אזרחיהן.

אז כן, יש מן המשותף בין המשטרים הללו, אבל מדובר בשותפות על דרך השלילה, ואחרי שהבנו את כל זה אפשר לחזור לשימוש בלשון הקודים: המערב נגד ציר הרשע.


ולאלו שממהרים להצביע על נכלוליותם של גורמים ב'מערב', ועל קיומן של מניפולציות אנטי-אזרחיות 'אפילו' במדינות כמו דנמרק, קל וחומר ארצות הברית, שלא לדבר על ארגנטינה, אז הנה ההבדל הגואל: בכל המדינות הללו אכן ישנם מניפולטורים השואפים לשמר את הסדר הימי-ביניימי (דם כחול>דם אדום), אבל:


א. במדינות הללו הם תמיד מיעוט (חזק, יעיל, אבל מיעוט).

ב. במדינות הללו יש את הכלים היעילים והיציבים (יחסית) להתמודדות עם הכוחות הללו. 


עובדה, זה מה שמתרחש בעניין זה כבר כ-200 שנה, וזו תמצית ההיסטוריה של העת החדשה: המאבקים הפנימיים הללו בין תומכי דמוקרטיה משגשגת לכל לבין מתנגדיה.


וההיסטוריה הזו מלאה בדוגמאות של בריתות משונות בין אולטרא-דמוקרטיסטים - שהם הגרועים שבאויביה - לבין כוחות אולטרא-שמרנים (כמו למשל אצלנו הברית בין עיתון 'הארץ' והאחים המוסלמים, או בקאקאדמיה בארצות הברית בין הארווארד לאשפה האיסלאמיסטית).


כי כידוע [??] האויב הגדול ביותר של הטוב הוא המצויין.

4 תגובות:

  1. "בכל אחת מהמדינות הללו רוב האזרחים מעוניינים בסדר העולמי 'המערבי'." בבחירות שלאחר מוברק, רוב האזרחים הצביעו עבור האחרים המוסלמים. האביב הערבי נמוג תוך זמן קצר. האם זו התרבות? החינוך? שמונעים מהם בחירה אוביקטיבית? או חוסר הגיון כמו השמאל שלנו.

    השבמחק
    תשובות
    1. זו הבעיה בשימוש בסמלים מילוליים. בחינה מדוייקת יותר תעלה הבדל גדול מאד בין תפיסת 'סדר עולמי מערבי' של משכיל מצרי בקהיר, לבין, נגיד, נהג משאית תושב סח'נין. אבל הבדלים כאלו קל מאד למצוא גם בין טקסאני המגדל בקר לבין איש מחשבים מהסיליקון ואליי. כלומר יש להזהר מאד מהפיכת התרבות לאיזו שהיא קטגוריה חד משמעית כמו המרחק לשמש או נקודת הרתיחה של המים בגובה פני הים. מצד שני, אין ברירה אלא לעשות הכללות אחרת אי אפשר לומר שום דבר בעל משמעות עקרונית מוסרית ומעשית. ואחרי ההסתייגות הזו, אומר מה יכול או אמור להתקיים ולא פעם - בוודאי בישראל למרות מה שכתוב בטמקא בהארץ ובערוץ12 - אכן מתקיים כתנאי הכרחי לאותו 'סדר מערבי': קבלה, אפילו דה-פקטו, אפילו בחריקת שיניים ובעיקום אף, את כללי המשחק המוכרים בשם המאד כללי כשלעצמו 'דמוקרטיה'. שוב, סביר מאד להניח שטקסאני יעקם את האף לשמע המושג הזה בדיוק כמו כפרי במצרים-עלית, אבל המבחן הוא לא רק ביחס הרגשי, אלא קודם כל בהתנהגות בפועל. מה שמכונה 'סובלנות' במובן המקורי של המושג, טולראנס, שכידוע נכנס כמושג-תיאורטי-מעשי בעיקבות מלחמות הדת ובדיוק מתוך רצון להמנע מהמשמעות המעשית של 'הליכה עד הסוף': מרחץ דמים בלתי פוסק. מן הבחינה הזו ברור מה ההבדל (התהומי) בין רוב תושבי קהיר (להערכתי חסרת הבסיס המחקרי, אבל גם ההערכה המנוגדת סובלת מאותה בעיה, אבל הסטטיסטיקה ללא ספק לטובת ההערכה שלי) לאנשים הנשענים על העקרונות של משמרות המהפכה, חמאס וכדומה. עבור האחרונים, שלילה עקרונית מוסרית ומעשית של אותם כללי משחק מכווני סובלנות, היא היא לב ליבה של העשייה שלהם, והדברים ידועים. מעניין יהיה לראות עולם בו אין חמאס ואין משמרות ואין חיזבאללה אלא כולם מקבלים מראש את רעיון הסובלנות, אבל מבלי שהדבר בא על חשבון תפיסת העולם החיובית שלהם, כי טולראנס, בשונה מסובלנות, היא על דרך השלילה ולכן כנראה היא הצליחה. וממשיכה להצליח, ותוכיח ארצות הברית ומדינות דומות אחרות, ישראל למשל שהתחזיות על פירוקה 'מחר' "עכשיו" כי "אי אפשר לסבול יותר את המחלוקת הפנימית" ימיהן כימי המדינה (האם שוב יש צורך להזכיר את אלטלנה ולפני זה את ימי 'הסכם השלום' בין ז'בוטינסקי לבן גוריון??). אבל אנחנו לא שם, כי כוחם של שוללי השיטה מוטת- הסובלנות עדיין עוצמתיים למדי. ועכשיו אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו, אפשר לגשת ישירות לשאלה החשובה שלך, ולנסות להשיב במלה אחת, "כן". כן, האביב הערבי נמוג תוך זמן קצר כי קודם כל זו תרבות וחינוך. הבחירה היא אובייקטיבית לחלוטין, כלומר במצרים אכן רצון העם היה לקבל את האחים המוסלמים, כי לשיטת הרוב במצרים האחים מבטאים את ערכי התרבות שהם דוגלים בה, וכמו במקומות אחרים - יפה הצבעת על המקבילה הישראלית ולא רק הישראלית: השמאל - הם לא מתעכבים לעשות את חשבון כללי המשחק כי הם שמים את הדגש קודם על הסמלים ועל הזהות ועל הערכים, ורק אחר כך על השלכות. מקס וובר הבחין כידוע בין מוסר הכוונה למוסר האחריות, ובהנחה שאין צורך להסביר למה היתה ועדיין היא הכוונה, ברור לחלוטין שרוב תומכי האחים המוסלמים במצרים כמו רוב השמאל בישראל ובמקומות אחרים, מכוון מוסר-כוונה ולא מוסר-אחריות. כדי שהדבר הזה ישתנה יש צורך בחינוך היסטורי-פוליטי, וכמובן במנהיגים שעסוקים פחות ב'בייס' ויותר באחריות הציבורית, שכן מכוונות ל'בייס' היא עוד ביטוי למוסר-כוונה הגם שאותם פוליטיקאים שבזכות הצלחתם בקלפי על בסיס מוסר-כוונה, אין להם ברירה אלא לנקוט מוסר-אחריות (נתניהו הוא הדוגמא הנוכחית של העניין). יש בזה נחמה לא קטנה (בעיני זה ההסבר היסודי ל'סוד' הצלחתה היחסית של ישראל, למרות כל התחזיות ההרסניות מבפנים ומבחוץ מיום הקמתה ועוד קודם לכן), אבל זה כמובן לא מספיק. איך יוצאים מזה? אני לא באמת יודע... אם בכלל הפוסטים שלי שווים משהו, שלי ושל אחרים, הם מכוונים בדיוק לנקודה הזו: לגרום לאנשים להבין עד כמה המציאות האנושית בכלל והמודרנית על אחת כמה וכמה, מחייבת גישה מאד מאד צנועה, מאופקת, מחושבת, שקולה, עניינית, או בקיצור כל מה שעולה מערכי הסובלנות דה-פאקטו ('הטולראנס' הנזכר שבימים אלו בערך חוגג 500, או 400 שנה, תלוי איך בדיוק סופרים וזה לא מאד משנה), או כל מה שמהופך לטרללת 'הזהותית' של 'תמות נפשי עם פלשתים' של תומכי האחים המוסלמים במצרים, של מסיבת התה או של הפסיכופטיות של המיטו בארה"ב, ושל חלקים גדולים מדי של 'השמאל' בישראל, שאכן סוף סוף מתקיימת בו נבואת נתניהו: הוא שכח מה זה להיות יהודי. אבל הוא מזהה תהליכים מבוקר עד ערב.

      מחק