עוד הערה קטנה על מדיניות כלכלית גדולה - בהשראת דברים של הגדול מכולם (אשכול) על כלכלת ישראל בעשור הראשון

 חובבי הז'אנר, אנשים מיטיבי דעת בתחום הזה, מכירים לא רע את הויכוח בשאלה מה המדיניות הכלכלית הנכונה לישראל?

בזמנו כתבתי מאמר ארוך בנושא, א-פרופו הספר שכתבתי על אלון, מאמר שסורב-עלייה בכתב עת מוביל בתחום העיון בתולדות ישראל, מסיבות פוליטיות במובן הרע של המלה. למה הכוונה? יבין מי שיבין מי שיקרא את העזת פני כנגד גבירים ומלכים במאמר (ואני די גאה לומר שהוא זכה עד היום ל-771 כניסות, מן הסתם פי 100 ויותר ממה שהיה זוכה המאמר לו זכה לפרסום בכתב העת המהולל).

בכל אופן, הויכוח בנושא ממשיך עד היום כמובן, ודי אם נזכיר את דברי הבלע של עלוב הנפש המהווה את עונשו האולטימטיבי של ראש הממשלה הנצחי שלנו, הגיבור שחי על חשבון משלם המסים הישראלי במוצב מיאמי שבחזית, לפיהם עד שאבא שלו הגיע כל מה שהיה כאן זה תפוזים וחולירע (או משהו כזה, למי שזה חשוב שיחפש את הציטוט המדוייק בעצמו).

אילו ההבלים של גיבור ישראל בחזית מיאמי היו עניין שלו ושלו בלבד, לא היה צורך להידרש לנושא, אבל מה לעשות שהם מייצגים הבלים הנאמרים ומוצגים על ידי 'כלכלנים' דגולים ומכובדים, חנוטים בעניבות ובחליפות ובעיקר בהדרת פנים ובנפיחות של חשיבות עצמית כי הם יודעים לאיית במכה אחת מלים כמו 'איין ראנד', 'מילטון פרידמן' ובשנה האחרונה 'חאבייר מיליי'.

ובכן, כפי שתוכלו לראות - אם יש לכם כוח להעלות את מספר המבקרים במאמר ההוא מ-771 ל-775 (כי ככל הנראה רק ארבע יהיה מספרם של אלו שיקראו את הרשומה הזו) - השימוש בהיסטוריה לצרכים אידיאולוגיים, שמור לא 'רק' לעלובי נפש במוצב מיאמי, ולא רק לעניבות הנבובות של 'פורום קהלת', אלא גם לאבירי 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי', אלו שממשיכים להסביר הכל במונחי 'הפרטה' כן או לא.

אבל יש אנשים מוזרים כמוני שאיכשהוא ממשיכים לתת להיסטוריה כבוד, ואיכשהוא ממשיכים לחשוב שיש דבר כזה 'היסטוריה', וכי על שאלות הקשורות בעבר (שקפא ומת ובכך יתרונו) אפשר לתת תשובה מוסמכת.

וברשומה הזו, בהמשך לכותרת המשונה, השאלה היא מה היתה אמורה להיות המדיניות הכלכלית הנכונה לישראל בעשור הראשון שלה.

ובכן, מצד מוצב-מיאמי פינת 'פורום קהלת' התשובה ברורה: שוק חופשי, המסור של חאבייר מיליי, וכן הלאה, וההוכחה היא כמובן, אחרי המלה הדרמטית "עובדה" - הנה תראו איפה היתה ישראל של 1955 (תפוזים וחולירע וכמובן סלאח שבתי ומעברות וילדי תימן, הפעילות הכלכלית הראשית של מפא"י כידוע) ואיפה היא היום, 'סטרטאפ-ניישון'.

ומצד 'המחנה הסוציאל-דמוקרטי' מי לא אמר שבעים פעם לפני ארוחת בוקר הפרטה הפרטה הפרטה הפרטה, אותו הדבר אבל הפוך: אצל החברים של איין מיליי וחאבייר פרידמן הבעיה של שנות ה-50 היתה יותר מדי סוציאליזם. אצל יריביהם הדוגמאטיים מהצד השני ההסבר הוא פחות מדי סוציאליזם.

ואילו האמת ההיסטורית פשוטה ולא מפתיעה ועולה בקנה אחד עם המצב האנושי בכלל, ובשיבתו של המצב האנושי כיהודי, יהודים רבים אם לדייק, כמעט 800 אלף עולים תוך 8 שנים על אוכלוסיית יסוד של 650 אלף שמהם לפחות חצי עולים חדשים בעצמם ולא נגיד מלה לא על בריטים ולא על נאצים ולא חלילה על ערבים, כי למה לקלקל את מצב הרוח, ובכן האמת ההיסטורית הפשוטה והלא מפתיעה היא שהמדיניות שעמדה לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות ולוקחי האחריות ועושי המעשים וקולטי העליה ומפתחי השממה ופונטציאל המים אלו שבין השאר הקימו תוך 8 שנים 450 ישובים וסללו אלפי קילומטר כבישים והשיגו כמיליארד דולר (של שנות ה50!!!) השקעות מכל מיני סוגים בין השאר שילומים אבל לא רק אלא גם השקעות פרטיות של יזמים יהודים ולא יהודים, רשימה חלקית, ובכן המדיניות הזו נוסחה במלים הבאות על ידי מי שהוביל אותה, לוי אשכול (ושימו לב לכותרת הספר... בחבלי התנחלות לא עלינו!! התנחלות!!!):

בדור זה, דור הקמת המדינה וקיבוּץ הגלוּיות, אמרנו: נעשה את המלאכה על יסוד איתן של יזמה ציבוּרית והון ציבוּרי, לא שנאנוּ הון פרטי, אך לא רצינוּ להשלות את  עצמנוּ ולשבת בחיבוּק־ידים ולצפות להון הפרטי עד אשר יבוא ויבנה את המדינה. כאשר לא בא אמרנוּ:  היזמה הפרטית, כשיבוא ההון הפרטי נקל עליו ככל האפשר. אבל הערכתנוּ היסודית היתה והנה, כי את מלאכת הבנין של הדור הזה, מלאכת־הבנין היסודית, קליטת העליה, הקמת מאות כפרים ויישוב עשרות אלפי מתישבים, סלילת דרכים, בנין רכבות ונמלים, קביעת דרכי־אוויר וכן פיתוּח התעשיה והמלאכה – ייעשוּ על־ידי ההון הלאוּמי. עברוּ שבע שנים – וההנחה התאמתה והוסיפה (לוי אשכול, בחבלי התנחלות). 

ובכן, כמו בכל תחום אחר - מלחמה במתועבי חמאס ומשמרות המהפכה, פיתוח המשק הישראלי, הרחבת ההתיישבות, הורדת מחירי הדיור, הגדלת הבטחון האישי בכבישים וכן הלאה, כולל אפילו כיצד לנהל עיונים בתקומת ישראל - יש שתי דרכים ושתי דרכים בלבד: עניינית, ואנטי-עניינית.

הדרך האנטי-עניינית סימנה הוא רתימת העובדות לעגלת ההטייה, שזו צורה מסורבלת לומר ש.ק.ר

הדרך העניינית סימנה הוא רתימת התבונה האנושית לאתגרי המציאות. שזו צורה מסורבלת לומר א.מ.ת

והנה תוספת מרתקת ורלוונטית מאין כמותה, קטע ממאמר של סוקולוב על הרצל - ושוב תודה לפרוייקט בן יהודה - המסכם את כל האמור לעיל, הציונים של הפרטההפרטההפרטההפרטה מול הציונים של לסהפרלסהפרלסהפרחאביירמיליי:

בנוגע להשאלה הסוציאלית מזייפים את אמתת מהות תכונתו של המנהיג הגדול משתי קצוות. מצד אחד מתאמצים מן הצד הסוציאליסטי לעשות רושם, כאילו הרצל היה מתלמידיו של מרקס, וציוני על תנאי שתורתו של זה תגוּשם בארץ-ישראל. אומר אני “לעשות רושם כאילו” – מפני שאין אומרים זאת במלים ברורות, אבל – “אם לא בפירוש איתמר מכללא איתמר”, העובדה גרידא, שדוגלים בהתפעלות יתרה בשמו של הרצל, לא תמלט מלעשות את הרושם, שחושבים אותו כמין תנא דמסייע לשיטתם הסוציאלית; בעוד אשר מן הצד השני, אלה שאינם רוצים בשום סידור ושינוי, בעלי ה“שב ואל תעשה”, תלמידי האסכולה המנשסטרית, הליברלים של “חופש משחק והתחרות הכחות הכלכליים”, בעלי ה- “laissez faire” מסתייעים בהרצל כבנושא דגל הרכושנים והאורתודוקסים לגבי דיני שלי ושלך – לגבי שאלת הקנין הפרטי והקנין הכללי.