י

י

יום ראשון, 5 ביולי 2009

על ההשלכות השונות של טענת התלות

קודם כל חשוב להבהיר.
המלה 'תלות' סובלת מיחסי ציבור גרועים, ובצדק. מי מאתנו רוצה להיות 'תלוי' במישהו אחר? מי מאתנו רואה במלה 'תלותי' מחמאה גדולה?
ולכן חשוב להבהיר למה הכוונה.
הכוונה היא 'מטריאלית' לחלוטין. כלומר ברמת התשתיות של החיים. כלומר בעובדה. העובדה היא שכל מה שעשיתי אתמול, כל מה שעשיתי עד עכשיו וכל מה שאעשה ביתרת חיי, לא יכול היה להתקיים מחוץ למערכת אותה מפעילים אנשים שהם לא אני [הזולת].
הייתי אומר שזה כולל את המחשבות אבל זה כמובן מוגזם ומיותר לנסות להוכיח. אם כי ברור שאם המחשבות מבוטאות באמצעות מלים ושפה, הרי ברור שללא קיומה של שפה מוסכמת על הזולת לא יכול הייתי לבטא את היחודיות שבי.
אבל אני בכוונה 'בורח' מהזירה הזו, של המחשבות והרגשות, ולו מהטעם הפשוט שכל אחד יסכים אתי שיש פער ידוע ובלתי ניתן לגישור בין הרגשות והמחשבות 'ההיוליות', לבין ביטוין במלים, בשפה, בכל שפה. ולכן ברור כי במובן מסויים יש בי ייחודיות שאיננה תלויה ואיננה קשורה בהכרח לזולת, אלא היא ענין מהותי-פנימי בלתי ניתן לתאור. אלא דרך התווך של השפה, וחזרנו לנקודת המוצא.
אבל מהזירה המטריאלית אי אפשר לברוח. ומיותר לדון בשאלה מה חשוב ומה פחות חשוב. אין צורך לשלוף את מאסלו בכל הזדמנות, לא כי הוא אמר דברים לא-סבירים אודות פירמידת הצרכים, אלא פשוט כי אפשר לנהל ויכוח על עצם התפיסה הפירמידלית-הלינארית שלו: קודם לחם, אחר כך יוגורט, אחר כך טישרט, אחר כך מברשת שיניים ואז מילון אבן שושן ובסוף אתרים-לא עלינו באינטרנט.
אני בכוונה לא מדביק הפנייה לתיאורית מאסלו כי עד כדי כך אני משוכנע שכולם שמעו עליה ואם לא אז בוודאי הבינו אותה מהדיון הקצר במשפט הקודם.
אם לסכם את הטיעון עד כאן, ולמעשה אני עדין בשלב המבוא שלו, אומר כי במושג 'תלות' אין כוונתי אלא לתאור מצב. לא שיפוטיות יש כאן, ולא עמדה ערכית, ולא הקדמה לטענה חסרת שחר לפיה עלינו 'להשתחרר' מהתלות הזו, או לטענה פוליטית סבירה-לכאורה לפיה לא מדובר ב'סתם' תלות, אלא בתלות ממש קונקרטית בתאגידים למיניהם, בין אם מדובר בתעשיית התקשורת, ובין אם מדובר במדינה.
לא. לא כי לא יכול להיות ממש בטענות הפוליטיות הללו, אלא כי לא עליהן אני מדבר ולא אליהן אני רומז.
הדיון שלי הוא במובן מסויים מופשט לחלוטין. קצת מוזר אולי כשזה בא מצידו של היסטוריון, כלומר מצד מי שמקצועו מחייב אותו לעסוק במוחשי, בקונקרטי, בחד פעמי.
הכל נכון - לגבי עבודת ההיסטוריון - אבל אני מנסה ללכת אל מעבר להיסטוריה, אל מעבר למקצוע, אל מעבר לתביעה לדון בדברים קונקרטיים בהקשרם הרלבנטי, ובמלה אחת אני 'מתפלסף'. מתפלסף - או אם לנקוט במונח המקצועי: אני לש אפשרויות היסטוריוסופיות. אפשרויות היוצאות מההבנה ההיסטורית שהתגבשה אצלי בשנים שאני עוסק במקצוע, הן כחוקר ועוד יותר כמורה, אבל חותרות לתובנות בסיסיות על מצבו של האדם.
ועל טיב מצבו של האדם בימינו כבר אמרתי מה שאמרתי ברשומה הקודמת, וזה חוזר על עצמו ויחזור על עצמו לאורך כל הדרך: החיים הטובים.
ואת זה צריך להסביר בקצת יותר מלים, אבל לא ביותר מדי. מלים, ארבע במספר, שיכולות - ואכן שימשו - מוקד להתייחסות למחקרים היסטוריים מקצועיים, אבל שכאן מובאות כנקודות ייחוס לדיון באפשרויות ההיסטוריוסופיות.
ארבע המלים הן: כאב, פחד, מחסור, מוות.
קל לראות עד כמה המלים הללו, כל אחת לחוד והקומבינציות שלהן, מהוות ישויות היסטוריות ברורות.
כאב= מלחמות.
פחד=פוגרומים.
מחסור=עידן הקרח הקטן.
מוות=הדבר השחור.
שוב אני חוסך לעצמי קפיצות לויקיפדיה בה יקבל הקורא חומר קריאה אינסופי בכמותו על כל אחת מהדוגמאות ההיסטוריות הללו. והקורא בוודאי יודע שאלו רק דוגמאות. כי כאב אפשר לחוש גם משפעת. פחד מזאבים. מחסור מבצורת או מאניה שלא הגיעה בזמן או לא הגיעה בכלל בגלל סערה או טעות בניווט, ומוות תודה לאל יש בשפע בכל הצורות ובכל הצבעים.
וכל אחת מהדוגמאות תוביל לדוגמאות אחרות שכל כולן ללא יוצא מהכלל ניתנות לדיון היסטוריוגרפי מוקפד, מבוסס על מקורות כאלו ואחרים, דיון היוצר קורפוס של מחקרים כתובים, ספרים, מאמרים ומה שביניהם, ואלו יכולים להפוך לתרבות פופולרית יותר, ממאמרים מדעיים בעיתונות, עבור ברומנים היסטוריים וגמור בסרטים.
את כל זה עושים ברגע זה עשרות או אולי מאות אלפי אנשים. אני אחד מהם. גאה להיות אחד מהם.
אבל כאן אני מדלג אל מעבר למלאכה האינסופית והמרתקת הזו, של חקר וסיפור תולדות הכאב, הפחד המחסור והמוות, כדי להשתמש ברביעיה הזו כבסיס מוצק להסביר מה זה 'החיים הטובים'.
ובכן, לא יפתיע אותי אם הקורא הסביר כבר הבין לבד. החיים הטובים הם חיים נטולי כאב, פחד, מחסור ו....מוות.
כן, גם על הדבר הרביעי עובדים ממש ברגעים אלו, וזה שאני לא מחזיק מהמאמץ הזה, על שני צדדיו [תכף אסביר] לא משנה את העובדה הזו, כלומר את משמעותה. המאמץ [הלא-מוצלח ואולי מיותר] לבטל את המוות הוא פועל יוצא ישיר והגיוני של המאמץ [המאד מוצלח] לבטל את הכאב, הפחד והמחסור.
שתי הערות על פרויקט ביטול המוות: א. ככל הנראה הוא לא אפשרי. ב. לדעתי הוא מיותר ואולי אף מסוכן. הוא לא אפשרי כי סופו של כל אורגניזם טבעי למות. הוא מיותר כי אולי לחיות לנצח זה מתיש, הוא מסוכן כי אם ברור שהיותו של גוף האדם אורגניזם טבעי הוא הוא המכשול העומד בפני חיי הנצח, הרי שההתמקדות במאמץ לברוח מהמוות תייצר בהכרח את המחשבה ואת הטכנולוגיה הנגזרת ממנה, שיש לבטל עד כמה שניתן את המימדים האורגניים-טבעיים של האדם. ומכאן למפלצות טכנוביולוגיות המרחק קצר. ואני דוחה על הסף את הטענה שעולה למשל ב'שם הורד' לפיה גם משקפיים [טכנולוגיה] הם התערבות באורגניזם הביולוגי [העין] ולפיכך אדם המרכיב משקפיים הוא ישות 'טכנוביולוגית'. אסתפק בלומר דבר פשוט ודבר פילוסופי כנגד הטענה הזו. הדבר הפשוט: השכל הישר יודע להבדיל בין איש ממושקף לרובוט בעל רקמות אנושיות. הדבר הפילוסופי: יש נקודה בה השינוי הכמותי הופך לשינוי איכותי. אני בעד לשמור על הגבול הזה. לא אכפת לי אם ירחיבו לי את הזכרון באופן מלאכותי. מאד אכפת לי אם אנשים יתחילו להנדס טכנוביולוגית את הילדים שלהם שעדיין לא נולדו. וכן, אני בעד שהמחקר הגנטי יתרום למניעת מחלות כמו אלצהיימר או טייזקס. כפי שאמרתי, יש גבול ואם הגבול לא ברור יש לדון בו. ציבורית.
עד כאן בעניני המוות.
נשאיר את המוות מקדימה, ונחזור לשלישיה המגדירה את החיים הטובים.
בקיצור אומר, שהמצב ההיסטורי של 'התלות הקיומית המוחלטת של כל אחד מאיתנו בזולתו', משפט המפתח ברשומה הקודמת, נוצר בדיוק באותו הזמן ובאותן הנסיבות וכפועל יוצא של המאמץ האנושי להתגבר על הכאב, הפחד והמחסור.
לכאורה יכול הייתי לומר את כל זה בקיצור, באמצעות המושג הידוע 'המהפכה התעשייתית'. אלא שאני חושד שאנשים יבינו את המהפכה התעשייתית כהמשך של המאמץ האנושי המאד מאד ישן, בן מאות אלפי השנים, לעשות שימוש בשכל על מנת לשפר את מה שמארקס כינה 'תהליכי היצור'. הואיל ואני 'מודרניסט' בהשקפתי, כלומר מאלו הסבורים שהעת החדשה, או 'המודרנית', מבטאת שינוי דרמטי מהתקופות שקדמו לה, אינני לוקח את הסיכון בלנקוט מונחים שיש בהם מן ההמשכיות. ותעשייה - כך יטען הלא-מודרניסט [שהוא לאו דווקא פוסט או אנטי מודרניסט] - היא מכונות, ומכונות כמו בורג השאיבה של המצרים יש כבר אלפי שנים. והפירמידות. ולוח השנה. והמתמטיקה. והאסטרונומיה. שלא לדבר על השפה. כל אלו יצירות אדירות [ואכן הן אדירות] שקדמו לתקופתנו שהיא אולי 'חדשה' [מאתיים שנה בערך] אך היא פסיקון ביחס לתולדות האנושות [שני מליוני שנים בערך], קל וחומר ביחס לתולדות הבריאה כולה [20 מיליארדי שנים בערך].
לא.
עם כל הכבוד לאסטרונומים הקדמונים ועם כל ההערצה למערכת החוקים של חמורבי או למיתוסים השוויוניים ברוחם של המקרא העברי, אין בכל אלו אלא משום הישגים אנושיים כבירים שפועלים על יסוד התודעה שכאב, פחד ומחסור [ומוות כמובן] הן בבחינת מצב צבירה טבעי, בלתי ניתן לשינוי, שכל שנותר הוא למשמע אותו. מכאן המיתוסים, מכאן הדתות קטנות כגדולות.
במאתיים השנים האחרונות אנו עדים למשהו אחר לגמרי, והדברים ידועים. בחלקים הולכים וגדלים של האנושות האנשים אינם יודעים מחסור מהו, אינם סובלים כמעט מכאב, והפחד הגדול שלהם הוא מחייזרים, מטאוריטים שאולי יתנגשו בכדור הארץ או מגורמים פוליטיים שרוצים להרוס את העולם שלהם, או לכל הפחות מדברים כאילו זה מה שהם רוצים לעשות.
זהו מצב ללא תקדים.
והוא נוצר כאמור במקביל לתוצאה שלו, התלות ההיא של כל פרט בזולת. ובמקביל לעוד דברים חסרי תקדים: הדמוקרטיה ההמונית, הגלובליזציה [שלא התחילה כדעה רווחת חסרת שחר עם נפילת הגוש הקומוניסטי בדיוק לפני 20 שנה אלא ימיה כימי העת החדשה, קרי 300-200 שנה], האינדיבידואליזם, הסובלנות התרבותית [לפחות ברמת ההצהרה] וכן הלאה.
לפני הרבה שנים כתבתי מאמר שאני מאד אוהב. כותרתו היא בערך זו: 'מדוע חינוך לדמוקרטיה חייב להתבסס על מימד עומק היסטורי'. טענתי בו כי הן הדמוקרטיה המוכרת לנו היום [על כל הפרוצדורות והמרכיבים שלה: בחירות, חוקות וכו'], והן החקר ההיסטורי המוכר לנו היום [ההיסטוריוגרפי, המקצועי, מבוסס המקורות, השואף לאוביקטיביות והמסוגל להפיק נראטיב ביקורתי] נולדו באותן נסיבות, והשתיים - הדמוקרטיה וההיסטוריוגרפיה - זקוקות זו לזו, ולכן יש לשמור על שתיהן בקפדנות. הנה המאמר.
כל זה כדי לומר כי אנו אכן חיים למיטב הבנתי [שהיא כמובן לא רק הבנתי אלא הבנתם של גדולים וחכמים ממני] במציאות חיים חסרת תקדים. ואם אלו היו החדשות לא הייתי טורח לספר אודותיהן, אבל אני טורח כי למיטב הבנתי הבעיה הגדולה של תקופתנו, היא שאנו חיים אוביקטיבית במציאות אחת, ודנים בה סוביקטיביות בכלים ממציאות אחרת.
קראתי לדבר הזה פעם 'פרדוקס האדם המודרני', ובקיצור הוא נראה כך: בעוד שמבחינה אוביקטיבית כל אחד מאיתנו תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט - לא 'סתם' אלא כחלק מהמאמץ המאד מוצלח ל'חיים טובים' [כאמור: נטולי כאב, פחד ומחסור] - הנה מבחינה סוביקטיבית רבים מאתנו, שלא לומר כמעט כולנו, מתנהגים כאילו הם ואפסם עוד. כלומר הפרדוקס בנוי ממציאות מחוברתת לחלוטין הנשענת על תשתית רוחנית אגואיסטית לחלוטין.
וברור שלא היינו מגיעים לאן שהגענו - והגענו כאמור רחוק בפרויקט 'החיים הטובים' - אילו באמת 'הלחלוטין' הזה היה עד כדי כך.
ואולי הוא באמת כך, אבל מספיק שפרומיל אחד או אפילו פחות מזה, יבינו את המציאות המורכבת הזו כדי לנהל אותה בהתאם, ואילו האחרים ימשיכו לחשוב על עצמם ועל סביבתם במונחים מהעת העתיקה או מימי הביניים. אבל אז המחיר יהיה - והוא הווה! - שאת 'ההמונים המרוצים' הללו [המושג לקוח מהגותו של חוזה אורטגה אי גאסט ואף פעם אי אפשר להגזים בקריאה ללכת ולקרוא את מרד ההמונים!!] יהיה צורך לנהל במניפולציות רדודות מהסוג המוכר כ'תרבות הרייטינג'.
תרשו לי רגע להתעכב על מהותן של המניפולציות הרדודות, ועוד רגע אני מסיים את הרשומה הזו: שימו לב למאפיינים של תוכניות כמו 'מי רוצה להיות מליונר', 'הישרדות', 'הבלוק', 'האח הגדול' וכו'. ניחשתם נכונה. הן מנסות להחזיר אותנו למצב הטרום-מודרני, של, הפלא ופלא, כאב, פחד ומחסור. הכל וירטואלי גם כשזה אמיתי [כי החבר'ה בהישרדות באמת מזיעים שם בקריביים והחבר'ה באח הגדול באמת סגורים בחדר, והמליונר החדש באמת מקבל מליון שקל שמטרתו לבטל את המחסור].
אני מקווה שדברי ברורים גם אם לא בהכרח מוסכמים.
ובכל מקרה לא דברי אודות 'האדם המרוצה' והדרך לנהל או 'להכיל' אותו היה המוקד בפיסקאות האחרונות, אלא 'פרדוקס האדם המודרני'.
'הפרדוקס' לא מענין לכשעצמו כמצב מוזר [כמו בפרדוקס השקרנים או אכילס והצב או זנון והחץ וכל פרדוקס פילוסופי אחר שנועד ליצור חומר מרתק למחשבה], אלא כתאור תמציתי של האיום האסטרטגי הגדול ביותר על פרויקט החיים הטובים.
ברשותכם אסכם את האיום הזה: ככל שיהיו - וישנם! - יותר ויותר אנשים אשר נהנים מחיים-טובים, יתכן מצב ובו יותר ויותר אנשים לוקחים את חייהם הטובים כמובנים מאליהם, ואז הם הולכים ומתרחקים הן מהבנת הכלים והמערכות [הציבוריות בהכרח] שאיפשרו להם את החיים הטובים, והן מההגנה על המערכות הללו, תחזוקתן ושיפורן.
במלים אחרות, האיום האסטרטגי הוא כזה: ככל שפרויקט החיים הטובים מצליח יותר - והוא לא מפסיק לעשות כן - כך הולכים ומתקצרים ימיו, הולך עתידו ועומד בסכנה גדלה ומתגברת.
הפתרון?
כבר כתבתי את זה במניפסט, ואשוב על הדברים במלים אחרות [או זהות, אני לא בודק]: על מנת להמשיך ולקיים את חייו הטובים של כל פרט, על כל פרט לעשות מאמץ שיטתי מחוייב ומלומד ומורכב להגן על המערכות הציבוריות.
פעם קראו לזה סוציאליזם אבל מסכן הסוציאליזם עבר התעללות המסכן, מימין, משמאל, מלמטה, מלמעלה, התעללות חומה, התעללות שחורה, התעללות לבנה וגרוע מכולן: ההתעללות האדומה.
עד כאן להפעם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה