י

י

יום חמישי, 9 ביולי 2009

על שתי הדרכים הראשיות הנגזרות מטענת התלות

לאחר שהסכמנו שאנו חיים בעולם בו כל פרט תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט, ולאחר שהבנו מעט יותר למה הכוונה במונח המטריד 'תלות', אפשר להתקדם הלאה לזירה הבעייתית של המוסר.
שתי אוטוסטרדות מוסריות נגזרות מטענת התלות. האחת: הואיל ואני תלוי לקיומי בזולת ובאופן מוחלט, והואיל ואין לי מושג מי הוא 'הזולת' הזה, כלומר הואיל והתלות הזו היא מופשטת במובן הפשוט שאינני יודע את הכתובת המדוייקת של אלו המאפשרים לי את קיומי, הרי שכל שנותר לי הוא לפעול במסגרת הזו בשיטת 'חטוף ככל יכולתך'.
דימוי אחד אפשרי של האוטוסטרדה הזו, הוא סולם אינסופי. על סולם זה ממוקמים כל האנשים, הכוללים אותי ואת 'הזולת', והמטרה של כולם היא להתקדם במעלה הסולם. ברור לגמרי שקרוב לוודאי שיש מישהו מעלי, אבל אל לעובדה זו להפריע לי לדרוך על אלו שמתחתי, ולהתקדם על גבם הלאה, למעלה, אל המטרה.
ולפני שנעבור לאוטוסטרדה השניה, נסביר מדוע דימוי 'האוטוסטרדה'. פשוט כי בכותרת כתוב 'דרכים', ו'דרכים' מתפצלות מאוטוסטרדה, או במלים אחרות: את ההכרעה המוסרית הזו - 'חטוף ככל יכולתך' - אפשר לבצע בכל מיני דרכים. למשל: תחרותיות פרועה בשדה הבורסה, על סף החוק ולעתים מעבר לו, או סחר בסמים, בנשים וכיו"ב מעשים המוגדרים חד משמעית כבלתי חוקיים ובלתי מוסריים אפילו [לפי אמות המוסר של האוטוסטרדה השניה, שתוסבר להלן]. דוגמא 'נמוכה' יותר מבחינת עוצמתה, אך נמוכה מספיק כדי להדגים את הדברים: כאשר סטודנט רץ לספריה לפני עמיתיו לקורס, ותולש דפים מתוך ספר שאמור לשמש לטובת בחינה מסויימת, הוא מבטיח שני דברים המסייעים למאמציו למקסם את מיקומו על הסולם: לא רק שהוא השיג את החומר, הוא מנע אותו ממתחריו.
תאור הגיונה של האוטוסטרדה השניה נשמע כמעט בדיוק כמו הראשונה, חוץ מהסוף: הואיל ואני תלוי לקיומי בזולת ובאופן מוחלט, והואיל ואין לי מושג מי הוא 'הזולת' הזה, כלומר הואיל והתלות הזו היא מופשטת במובן הפשוט שאינני יודע את הכתובת המדוייקת של אלו המאפשרים לי את קיומי, הרי שכל שנותר לי הוא לפעול במסגרת הזו בשיטת 'כבד את הזולת'.
דימוי לגישה הזו היא אותה סירה שכולנו נמצאים עליה, ומכיוון שאנו חיים במציאות עצומת מימדים, אפשר להחליף את הסירה בספינה. כך או אחרת, ובניגוד לספינות האמיתיות החוצות ברגע זה את האוקינוסים, ונושאות בבטנן את פרייה של חלוקת העבודה המתועשת והמשוכללת שמאפשרת את עולמנו הממשי, על פי הגישה הזו, של כבוד לזולת, אין בה היררכיה קשוחה וקבועה, אלא חלוקת העבודה מתבצעת תוך כדי דיאלוג מתמיד ודאגה לצרכיו של כל אחד. שנאמר במניפסט הקומוניסטי, "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".
ושוב, גם במקרה של אוטוסטרדת הסולידריות, הרי שזו מתאפשרת במגוון רחב מאד של דרכים, חלקן נוסו ועדיין פועלות בהצלחה – מחינוך ציבורי ועד קואופרטיבים – חלקן ידעו ימים טובים יותר – כמו הקבוץ הישראלי – חלקן אולי עתידן לפניהן – מדינת הרווחה מצד אחד ותנועת הקומונות העולמית המקיפה עשרות אלפי מקרים.
עוד דבר אחד משותף לשתי האוטוסטרדות הללו: בשני המקרים המתוארים מדובר באוטופיה. כלומר אין באמת מצב של 'חטוף ככל יכולתך' ללא שום רסן והגבלה. אפילו לא בין 1941 ל-1944. עוד פחות מכך מתקיים מצב מושלם בו מיושמת להלכה התורה ההיא על רגל אחת של מארקס [מכל אחד, לכל אחד].
אבל לא זו השאלה כרגע.
במסגרת הדיון הנוכחי, השאלה המשמעותית היחידה היא הגישה המוסרית הבסיסית הנגזרת ממצב התלות המאפיין את עולמנו המודרני שהוא כאמור ללא תקדים היסטורי.
הטענה בדבר חוסר התקדים ההיסטורי איננה לתפארת המליצה, מהסוג המשמש את העיתונאים למיניהם המפריחים את הביטוי הזה – 'חסר תקדים' – כדי לבטא התלהבות ממשהו או ליצור סביבו דרמה למטרות כאלו ואחרות, בלי שהם בכלל טורחים לבדוק האם אכן מדובר במצב 'ללא תקדים'.
במקרה הזה, אכן מדובר במציאות ללא תקדים. לא היה בתולדות האנושות מצב אובייקטיבי של שפע, הגנה מפני פחד ופתרונות לשורה ארוכה של מכאובים.
לא היה בתולדות האנושות מצב של תלות הדדית, גלובלית, מוחלטת ובלתי הפיכה [אלא אם תושמד הציויליזציה המודרנית, אם בידי כוחות טבע אדירים אם באמצעות נשק להשמדה מאד מאד המונית].
ומכאן שההתמודדות המוסרית עם המצב החדש הזה, היא אכן 'ללא תקדים'.
ומכאן שיש לקחת בחשבון – אם במישור החינוכי, אם בזה ההסברתי, אם בזה האידיאולוגי וכמובן בזה הפוליטי – את שתי הדרכים הראשיות הללו.
הערה אחרונה: לפחות ברמת ההצהרה, הן במישור האינטימי – משפחה, חמולה, קהילה – והן בזה האנונימי – חברה, מדינה, אזור, מערכת בינלאומית – ההכרעה נפלה זה מכבר לצד הנכון, קרי הסולידרי.
אבל כאן בדיוק הבעיה. שתחת הכסות של הצהרות תומכות-סולידריות, ניתן לממש צעדים הפוכים לחלוטין.
איזה הורה יגיד שאיננו אוהב את ילדו? ובכל זאת מקרי ההתעללות והניצול רבים למדי. אבל אף אחד לא יצדיק אותם במשפט הידוע 'חוסך שבטו שונא בנו'.
איזו מפלגה לא תגיד שהיא פועלת למען העם? ובכל זאת אין מפלגה פוליטית שלא פועלת גם, לעתים רק, לאור האינטרס הפרטי של ציבור בוחריה וחמור מכך: לאור האינטרס הפרטי של אנשיה בלבד.
איזו מדינה לא תגיד שהיא בעד הדמוקרטיה והחוק הבינלאומי? ובכל זאת קיימות מדינות המתנהגות באופן הפוך לחלוטין.
כל זה מביא אותנו לפתחו של דיון הכרחי נוסף: זה המתמקד ביחסים המורכבים בין הכוונה לבין התוצאה, או בין האידיאולוגיה והפוליטיקה. ברקע של הדיון המורכב הזה עומדת ומרחפת השאלה המוסרית.
המכפלה המתקבלת היא בערך כזו: הדיון ביחסים בין האידיאולוגיה לפוליטיקה או בין הכוונות לתוצאות, אמור להשען הן על האפשרות של מוסר 'החטוף' והן על האפשרות של מוסר הסולידריות.
על כל זה ננסה לתת דין וחשבון ברשומה הבאה. עד אז חומר למחשבה: בהנחה שהנטיה המוסרית היא כפי שנאמר קודם לטובת הצד הסולידרי; אך בידיעה שלא פעם תחת ההצהרה הסולידרית [כוונה] מתבצעת מדיניות הפוכה [תוצאה], האם אין זה סביר כי בודדים או קבוצות אנושיות יפעלו מלכתחילה באופן יותר אגואיסטי מאשר סולידרי, גם אם במישור האוטופי הם היו שואפים לראות את ההפך?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה