י

י

יום שישי, 17 ביולי 2009

על הפוליטיקה

הרשומה הקודמת הסתיימה בהבטחה לעסוק "ביחסים בין האידיאולוגיה לפוליטיקה או בין הכוונות לתוצאות", כפי שהיחסים הללו מושפעים או אף מוכתבים משתי הדרכים המוסריות המוכרות יותר במושגים 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם'.

ובכן, מנקודת מבט של הסדר הטוב, צריך הייתי לדון בשאלה הזו מאוחר יותר. יש עוד המון דברים להסביר אודות עולמנו המודרני, כמו למשל כיצד נולד הכסף, מדוע דמוקרטיה היא השיטה הרווחת לפחות ברמת ההצהרה, מה תפקיד התקשורת, מדוע התפתחה כפי שהתפתחה בלי קשר לתמורות בטכנולוגיה של הפצת מידע – טכנולוגיה שגם היא לאו דווקא באה לעולם 'יש מאין' אלא מתוך אותם הקשרים היסטוריים – איך המצאת האסלה תרמה את חלקה למהותה של המציאות החברתית בימינו, ועוד ועוד.

אבל הבטחתי ולכן אקיים כבר כאן כבר עכשיו את הדיון הפוליטי המסובך. לפני הכל חשוב לי להבהיר דבר והיפוכו: 'הדבר' – שפוליטיקה היא תחום העיסוק האנושי המורכב ביותר. אין שום דבר שאני מעלה על דעתי שהוא מסובך יותר. לא אמנות ולא מטוסים ולא מחקר הסרטן ולא רוק פרוגרסיבי, כל אלו דוגמאות לגאונות האנושית בתפארתה. 'היפוכו' – שככל שהפוליטיקה הולכת ומעצבת את מציאות חיינו, וככל שהיא צוברת נסיון היסטורי, וכמו מטוסים, קרבורטורים ו-CPU ואפילו איי-פון, היא הולכת ומשתכללת, כך הולך וגדל הפער בין המורכבות המעמיקה הזו לבין היכולת – והרצון! – האנושיים להבינה.

אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור: הפוליטיקה היא יצירה אנושית; הפוליטיקה מעצבת את המציאות האנושית של כל האנשים; רוב האנשים אינם רוצים לנסות ולהבינה.

את הפרדוקס העולה מהסיכום הקצר הזה קל מאד להסביר: תעשיית הסטירה הפוליטית, כפי שבאה לידי ביטוי בכל סוגי תרבות ההמונים – עיתון, טלוויזיה, ספרות, תיאטרון, קולנוע וכו' – היא המפלט של רוב האנשים מהמאמץ הקשה להבין מה היא פוליטיקה; להבין שהיא הכלי המרכזי שמעצב את חייהם; להסיק מכך שהם חייבים לעסוק בה כדי לעצב את חייהם.

אסכם את הפיסקה הקודמת בקיצור, באמצעות בדיחה ישנה מאד: 'שאלה: מה המקום הקר ביותר בכדור הארץ? תשובה: הכנסת. שאלה: למה? תשובה: 120 מתחת לאפס'.

לא. אין להבין מדברי עד כאן שבכנסת ישראל יושבים רק הגאונים שמבינים מה היא פוליטיקה. אדרבא, חלק גדול מטענת הבורות לגבי מהותה של הפוליטיקה תקפה גם לגבי חלקם הגדול. 'בתוך עמם הם יושבים' והדברים ידועים. הרצל כתב כבר לפני יותר ממאה שנים ביומנו, שהשיטה הדמוקרטית מביאה בהכרח את האנשים הבינוניים ביותר לפרלמנטים. וזה עוד לפני עידן הפריימריז. באותה תקופה בערך כתב מקס וובר הגדול את ספרו קטן המידות ועמוק המשמעות, 'הפוליטיקה בתורת מקצוע', בו קרא לתלמידיו הנבחרים ביותר להבין שהפוליטיקה היא מקצוע ושיש לבחור בו ולהתיחס אליו בהתאם.

עד כאן פרק ראשון, שלצורך הענין נכתירו במלים: 'בזכות הפוליטיקה'.

הפרק השני יעסוק כמובטח ברשומה הקודמת במגבלות הפוליטיקה כפי ששורטטו בין הגבולות המוסריים שלה – 'חטוף' קפיטליסטי לעומת 'סולידריות' סוציאליסטית - וגבולות האפשר הסגורים בין הכוונות לבין התוצאות.

ניישר קו בענין המוסרי. מדיניות 'החטוף' נשענת כאמור על ההבנה, שכל יחיד תלוי לקיומו בזולת, אלא שהזולת הוא ענין מופשט, ולכן אין לי בעיה מוסרית לחטוף, כי אני לא חוטף ממישהו קונקרטי ואין קשר ברור וישיר בין התנהגותי בשוק המניות [ספקולציות על שערי מטבע למשל] לבין ההשלכות שלה על התמוטטות של מפעלים מהצד השני של האוקיינוס. מכאן ברור מדוע התפיסה הזו נשענת על מושג 'האדם האגואיסטי' המיוחס לאדם סמית [לא כל כך בצדק, או למעשה מחוץ להקשר של המאה ה-18, תקופה של ראשית מוגבלת מאד של גלובליזציה], ומדוע 'האינדיבידואליזם' הוא ספינת הדגל שלה ומדוע היא מתנגדת לכל נסיון של סוציאליזציה פוליטית של המעשה הכלכלי [כמו למשל הסדרים של מדינת רווחה] ומדוע היא מתייחסת בעוינות לגביית מסים ומדוע לפיכך היא נוקטת פוליטיקה של הפחתת מסים. שהרי מיסוי הוא הצעד הרווח והבסיסי ביותר לסוציאליזציה פוליטית של הכלכלה. קולקטיביזם העומד בניגוד לאינדיבידואליזם האגואיסטי הקדוש.

המדיניות הסולידרית מבוססת על ההפך הגמור. אין צורך לכתוב כל כך הרבה כי כל מה שצריך זה להפוך את כל הפיסקה הקודמת על הראש: מה אצל הקפיטליסט מיסוי הוא הצעד האחרון של הקולקטיביזם שגם אותו – את המיסוי – יש להפחית עד למינימום ואולי אף לבטלו לחלוטין, הנה אצל הסוציאליסט מיסוי הוא רק צעד ראשון לקולקטיביזם כלכלי שיש לנהל אותו באופן פרוגרסיבי [מדרגות מס וכו']. אין להבין מכך שקולקטיביזם כלכלי זה מנוגד לאינדיבידואליזם. ההפך הגמור. 'מכל אחד לפי יכולתו לכל אחד לפי צרכיו' הוא הביטוי האולטימטיבי לתובנה שהעולם מורכב מיחידים, שהם שונים הן כיצרנים והן כצרכנים, ושלכן המשימה היא לארגן את העולם כך שאכן כל יחיד יוכל להפיק מעצמו ולהפיק לעצמו את המיטב. ומי שלא זוכר, את המשפט הזה אפשר למצוא במניפסט הקומוניסטי של מארקס ואנגלס, 1848.

נסכם בקיצור את שתי הפסקאות הקודמות: הפוליטיקה תהיה מוגבלת מצד ימין בנטייה להפחית את מעורבותה יוצרת השוויון או בנטייה הזהה להגביר את מעורבותה כדי להפחית את השוויון, ומצד שמאל הפוליטיקה תהיה מוגבלת בנטייה להגביר את מעורבותה כדי להגביר את השוויון או בנטייה זהה להגביל את אי השוויון.

כפי שניתן להבין מהפיסקה הקודמת, הפוליטיקה מתאפיינת בהכרח בדינמיות. היא כל הזמן מגיבה למצב נתון. במקום בו יש אי-שוויון גדול, נגיד בברזיל, פוליטיקה שמאלית חזקה תהיה עסוקה קודם כל בלבלום את הגידול באי השוויון ורק אחר כך תוכל לעבור למתקפה של הגדלת שוויון. היפוכו של דבר יכול להתקיים במדינה שוויונית למדי, למשל שבדיה, שהאזרחים – מחוסר הבנתם את הפוליטיקה או מתמורה משמעותית שהתרחשה בתחום הערכי-מוסרי – החליטו להציב בראש המדינה כוח ימני חזק. כוח כזה יהיה עסוק קודם כל בבלימת הגידול בשווויון ורק אחר כך בהגדלת אי-השוויון על ידי הפחתת מסים והקטנת יכולותיה של מדינת הרווחה וכד'.

את הדינמיות הזו, סיכם מאו במכתם מפורסם:

'כשהאויב מתקרב, אנחנו נסוגים
האויב נעצר, אנחנו מתקדמים
האויב מתעייף, אנחנו תוקפים
האויב נסוג, אנחנו רודפים'
['המסע הארוך', האריסון סולסברי, ספרית מעריב, 1987, עמ' 136]

אינני בטוח ש-16 מלים אלו תלויות בחדריהם הממוזגים של פקידי האוצר, אבל ללא ספק הם עובדים על פיהן, בדיוק כפי שעובדים על פיהן סוציאלדמוקרטים ברחבי העולם, ולהבדיל אנשי שיווק, ולהבדיל החבורה המזוקנת של בן-לאדן, ולהבדיל מפתחי האופציה הגרעינית של איראן, ולהבדיל מנהלי בית"ר ירושלים לנוכח בגידתו של הנדיב הידוע, ולהבדיל התנועה הפמיניסטית, ולהבדיל מפתחי הקוד הפתוח.

ואחרי שהבנו את חשיבות הדינמיות להבנת כל, אבל כל ביטוי של ההוויה האנושית, כולל או בעיקר זו הפוליטית, שכאמור היא המסובכת ורבת ההשפעה ביותר, ניגש לדון בגבולות של הדינמיות הזו, הגבולות הנוצרים כאמור מהמתח הבלתי פוסק בין כוונות לתוצאות ובין דיבורים למעשים ובין אידיאולגיה לפרקטיקה.

לא מיותר בכלל לציין, שגם כאשר אכתוב ספר שלם בנושא – וכתבו ספרים רבים בנושא, חלקם ממש ממש חשובים וטובים [כגון 'מרד ההמונים' לחוסה אורטגה אי-גאסט, 'גבולות הפוליטיקה' של יגאל וגנר והספר הנזכר ההוא של וובר, רשימה מאד חלקית, ובעצם הספרות הפוליטית הטובה ביותר היא הספרות ההיסטוריוגרפית העוסקת בפוליטיקה (כתב העת 'עיונים' למשל), אני מעריך את חלקה בכתיבה ההיסטורית בכרבע, ובהפחתת המשקל של האי-מחקר הפוסט-מודרניסטי עדיין מדובר בקורפוס ספרותי מכובד ביותר: קריאת מאמרים או ספרים המציגים מציאות פוליטית היא המתכון הבדוק ביותר לשיפור הבנת מהותה של הפוליטיקה, באשר מחקר היסטוריוגרפי ראוי לשמו, כלומר לא-פוסט-מודרניסטי, מחוייב לשני הצדדים של המטבע הפוליטי: הדיבורים והמעשים] – לא אצליח למצות ולו חלק מהאפשרויות הנובעות מהמתח האמור. כאן אנסה להדגים כמה מהן, ואת השאר נותר לנו להמשיך לחפש – ואם יש צורך, ובדרך כלל יש צורך ולו למטרות לימוד עיון וחינוך – להגדיר ולנסח.

אפשרות אחת: דיבורים נלהבים על שוויון המבוססים על שלילה מוחלטת של 'השיטה' והצגתה במונחים של 'עבדות מודרנית', כאשר אלו לא מבוססים על כוח פוליטי של ממש המסוגל להפחית מהעבדות המודרנית [כביכול או שלא-כביכול, ויש ללא ספק לפחות איים של עבדות מודרנית ממש ברגעים אלו], הרי שהתוצאה של הפער הזה בין דיבורים מרחיקי לכת לחוסר-מעש, היא של הנצחת המצב ואף של העמקתו. ומדוע? כי ביחס לדיבורים הנשגבים, כל דיבור חלקי ניתן להצגה כאילו הוא 'אישושה של השיטה' וקבלת ההגיון הפנימי שלה. זאת ועוד: מבחינה חינוכית גרידא – וחינוך הוא כנראה ענין חשוב מאד בסגירת הפער בין מורכבות הפוליטיקה לבין הפניית הגב כלפיה – עצם השימוש במושג 'השיטה', הוא משום הפחתת היכולת הזו להבין, באשר 'השיטה' היא לא רציונליזציה של המציאות אלא מיתולוגיזציה שלה. 'רציונליזציה' כלומר פירוק לגורמים, הבחנה בין עיקר לתפל, בין מהותי לחולף, בין הכרחי למקרי וכן הלאה. 'מיתולוגיזציה' כלומר השטחת הדיון וביסוסו על מימד רגשי. תחשבו 'ירושלים' באופן רציונלי [העיר שכבר חולקה לה יחדיו בדור האחרון] לעומת 'ירושלים' באופן מיתולוגי ['בירתנו הנצחית שחוברה לה יחדיו'] ותבינו מה ההבדל בין שתי צורות החשיבה הזו.

לסיכום הפסקה הקודמת: דיבור אולטרא-שמאלי [כוונות] יכול לתרום [ובדרך כלל אכן תורם] להעמקת או הנצחת או לפחות הקפאת או שימור המציאות הימנית [תוצאות].

אפשרות שניה: אידיאולוגיה מוצהרת של הגנה על מגזר חברתי רחב [למשל עובדים, או למשל נשים או למשל מיעוטים] מיושמת על ידי חבירה לכוחות פוליטיים בעלי אידיאולוגיה הפוכה אך הנהנים מכוח פוליטי של ממש ומסיבות כאלו ואחרות מוכנים לשיתוף הפעולה הזה. במצב כזה ניתן לומר כי ההישגים הריאליים שהשיגו המגינים האמורים [אירגון עובדים יציג, תנועה פמיניסטית, 'ועדת מעקב' וכד'], חשובים יותר מהעובדה שהם עשו זאת במחיצת גורמים פוליטיים האוחזים בעמדות מוצהרות מנוגדות. המשענת העקרונית כאן היא הטענה הידועה [ והנכונה] בדבר 'הפוליטיקה כאמנות האפשר'.

אפשרות שלישית: להציג את האפשרות השניה במהופך, זאת על ידי התייחסות לכל הישג כאל 'נזיד עדשים' שהושג בתמורה למכירת הבכורה [הפוליטית].

אפשרות רביעית: אידיאולוגיה של בדלנות במציאות שאין לה גבולות. דוגמא קונקרטית-מפורשת עשויה להקל על הבנת הענין. נטורי קרתא למשל. הללו חיים בתוך המציאות הישראלית המודרנית [וכאמור ברשומה הראשונה גם עליהם חל עקרון התלות ההדדית המוחלטת לצורך הקיום] תוך שהם מפנים כלפיה את הגב עד כדי חיבוקים נרגשים עם הגרועים שבאויבי 'הישות הציונית'. כיצד זה מסתדר? או מה המשמעות של זה לעניננו: הבנת הפוליטיקה?

אז נכון שאפשר לטעון כלפיהם שנטורי קרתא, בהיותם יהודים מאמינים, הרי הם אוחזים בין השאר במרכיב האידיאולוגי המדבר במפורש על 'כל ישראל ערבין זה לזה', ואז לטעון כלפיהם 'הכיצד'? או 'בשם מה הבדלנות'? אבל זו סתירה שקל מאד לפתור, זאת באמצעות שימוש במרכיב אידיאולוגי-חרדי אחר, פרי הגותו של החת"ם סופר לפני כמאתיים שנה: 'השומע ישמע והחודל יחדל'. משמעות מכתם זה היא שמי שמבין מדוע העמדה החרדית הכרחית במציאות של פריצות (מודרנה) ימשיך להיות יהודי [כלומר חרדי, כי כל אופציה אחרת היא 'בלוף'] ואילו כל מי שאיננו מבין זאת פשוט 'יחדל' להיות יהודי גם אם הוא יהודי על פי ההלכה.

כאמור, לא הנתיב הזה מענין אותי כרגע אלא הנתיב שבעיני הוא מהותי יותר: עצם החיים המשותפים עם כל שאר היהודים והלא יהודים בעולם הממשי. כי זה מה שקורה לנטורי קרתא כפי שזה קורה לכל אנרכיסט בדרום תל אביב או למתבודד במדבר או לבעל חווה פרטית בגליל. אבל אצמד לדוגמא של נטורי קרתא כי מאירת עיניים.

האופן הממשי בו התופעה הזו מתרחשת מבוסס במלה אחת על סמליות. בין אם מדובר במישור הרטורי, המוצהר ובים אם מדובר במעשים שבמהותם גם הם סמליים. דוגמאות לרטוריקה סמלית יש למכביר. ובכל מקרה תמיד אפשר לומר כי גם אם המלים קשות, בסך הכל מדובר במלים. ואני לא מאלו שסבור ש'מלים הורגות'. כי למיטב הבנתי הרפואית רק זעזוע אלים וקשה לגוף [חדירת להב סכין, כדור, פגז, חום גדול בצורת TNT או אורניום מועשר שעובר תהליך של שחרור מהיר של אנרגיה, וכד'] גורמים למוות. לא?

בכל אופן, הסמליות המטרידה והרלבנטית למקרים אחרים היא זו המעשית. למשל, השימוש שעושים נטורי קרתא בגנרטורים כדי לא להשתמש בחשמל הציוני. והגנרטור, איך הגיע לירושלים? לא דרך הנמל הציוני באשדוד ודרך הכביש הציוני לירושלים באמצעות משאית שנוהג בה ציוני והמונעת בדלק שהציונים דאגו לקנות בשוק, דלק שהגיע באניות של מחללי שבת אוכלי טריפה וכו'? אני בטוח שיש גם לזה רציונליזציה הלכתית, מ'דינא דמלכותא' ועד 'פיקוח נפש' ושאר תעלולי-גלגול-עיניים מעוררי השתאות על יכולת הג'יגלול האנושית. ובכל זאת. המעשים הלכאורה אמיצים הללו, המבטאים את נאמנותו של בעל האידיאולוגיה לעצמו, ולהליכתו 'חסרת הפשרות' כנגד המציאות, תוך שהוא מקפיד על פער קטן בין דיבורים למעשים, הם לא יותר מאשר הונאה עצמית מתמשכת.

ההונאה העצמית הזו מתאפשרת במקרה של נטורי קרתא או בשל כך שהם זוכים משום מה להערצה מצד יהודים שמרגישים לא בנוח עם יהדותם 'המחופפת' וששמחים בשל כך ש'יש מישהו השומר על היהדות', או בשל כך שאנשים אחרים מתייחסים אליהם באופן ליברלי, כלומר בסובלנות פלורליסטית ואפילו רב-תרבותית במסגרתה יש מקום לכל תופעה ולכל 'מוטציה'. מה גם שנטורי קרתא [בדרך כלל] לא מזיקים. יתכן וכל זה נכון, לפחות החלק השני [שהם לא מזיקים] – ובאשר לחלק הראשון ['הם יהודים אמיתיים'] עוד נקדיש לו דיון רציני ונפרד [מה היא יהדות זמננו] – אבל לא זה הענין. הענין הוא המקום של המעשים הללו בפוליטיקה. והמעשים הללו הם כאמור הונאה עצמית. ואם זה היה 'רק' נטורי קרתא, מילא. אבל המציאות האנושית מלאה בדוגמאות כאלו. מההקפדה על תדלוק ב'תחנת דלק שומרת שבת' ועד לחרם צרכנים על נסטלה או להבדיל על סחורות המיוצרות 'מעבר לקו הירוק'. או הטענה שאני ממשיך לשמוע עד היום [!!]: 'קיבוצניק עם כסף??'. ועוד.

לסיכום, העמדה של נטורי קרתא היא הביטוי המובהק ביותר של מה שמכונה 'פוליטיקה של זהות', שהיא בעיני העלובה והנחותה והמסוכנת שבאופני הפעולה הפוליטיים. ומדוע? כי היא מדגישה מימד [חשוב] אחד של הפעולה האנושית: המימד הרגשי. וכאשר המימד הרגשי הופך לחזות הכל, הוא משבש לא רק את היכולת האנושית המוכחת לביקורת בכלל ולביקורת פוליטית בתוך כך, אלא היא עומדת כמכשול בפני האפשרות המגונה ביותר מנקודת מבטה של 'פוליטיקת הזהויות' לגווניה: הפשרה, ההתקדמות ההדרגתית, ההבחנה בין דרגות של רוע ואימוצן של הדרגות הנמוכות יותר והחתירה לפיתוחן של דרגות של טוב, באופן חלקי, יחסי, מתון, מדוד, או במלה אחת: אנושי.

כי הפוליטיקה היא תחום עיסוק המאפיין אך ורק אנשים. ורק אנשים תלויים לקיומם בפוליטיקה שהם מייצרים לעצמם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה