י

י

יום רביעי, 16 בינואר 2013

לאן נעלמו 3000 לירות?



אם יש הוכחה מוחצת לזחיחותם של ביבי-שטייניץ לקראת הבחירות בשבוע הבא, הרי שזו עולה מעצם הפרסום אודות 'הבור בתקציב'. הדעת נותנת הרי שממשלה מכהנת לא תמהר לחשוף 'מחדל' בסדר גודל של מיליארדים. שהרי מעטים האנשים שלא ישימו לב להעלמותו המסתורית של שטר של 100 שקל. ולכן כיצד מאבדת לכאורה הממשלה 20 מיליארד?
התשובה היא שהם לא נעלמים, מהסיבה שהם לא קיימים באותו מובן ששטר הכסף הפרטי שלנו קיים בארנק. את החוכמה הזו אמורים היינו לדעת לאור המערכון האלמותי של הגשש, בשיאו המשפט הידוע, 'לאן נעלמו 3000 לירות'...אכן כן, ניהול המאקרו-כלכלה היא בעיקר מניפולציות על מספרים. מעטים האזרחים  שיודעים למשל שכמות הכסף המזומן במחזור העיסקי של ישראל (ושל כל מדינה מתועשת אחרת) עומד על אחוזים בודדים.
כ-740 מיליארד מתוך 800 מיליארד השקלים המהווים את התל"ג שלנו, הם לא יותר מסימנים מגנטיים והתחייבויות חוזיות. תקציב המדינה הוא בערך 40% מהתל"ג. במלים אחרות, לפחות 250 מיליארד ש"ח, הם סימנים דיגיטליים וסעיפים תקציביים. וכשרוצים "להעלים" 20 מיליארד ש"ח, הרי שזו משימה פשוטה ביותר. אין להבין מכך שניהול המאקרו-כלכלה הוא פיקציה, אבל בהחלט הוא גם מניפולציה.
ומכאן לשאלה האמיתית: מה מטרת המניפולציה התורנית הזו. על מנת להשיב עליה, יש לשאול עוד שתי שאלות קטנות: מי ומתי. אם נזכור מי גילה לנו על 'הבור' התקציבי (הממשלה עצמה) ונזכור מתי (שבועיים לפני הבחירות), נוכל אולי לענות על השאלה החשובה באמת: מה רוצים להשיג קברניטי המשק. התשובה כנראה היא זו: 'הגילוי' אמור לשמש כ'אליבי' לקראת 'הגזירות' שיבואו מיד עם הקמת הממשלה החדשה.
נתניהו, המניח שהוא זה שירכיב אותה, יודע גם שהמבנה שלה יהיה בעייתי כמו של זו היוצאת. מהצד המדיני היעד שלו ברור: גם בארבע השנים הבאות הוא ירצה להוביל ממשלת ימין-מרכז ולא ממשלת ימין-ימין קיצוני. כפתור ופרח. ומה לגבי הכלכלה? בהנתן הזכרון הטרי (גם אם הנשחק) של 'המחאה החברתית' בקייץ 2011, לנתניהו יש חשש שדווקא מרכיב מרכזי רצוי ואפשרי בממשלה – מפלגת 'העבודה' – תבוא בדרישות קואליציוניות מחמירות מנקודת מבטו הכלכלית. ולכן האליבי.
והזחיחות מנין? מרוח הגב שמקבל נתניהו ממקורות לא צפויים כביכול. שוב מתגברת המתקפה על 'הועדים הגדולים' ועל עופר עיני (שהרי לציבור יש זכרון קצר והישגיו בתחום יחסי העבודה כבר נשכחו); נתניהו בוודאי שמח ללמוד על ההתפעלות הגוברת בציבור מאלדד יניב, שיחד עם הצמחונות גילה את נבכי הפוליטיקה והוא 'חושף' אותם ב"אומץ", כשלמעשה, בין אם יעבור או לא יעבור את אחוז החסימה, תמיכה בו היא תמיכה בימין הקיצוני (המדיני והכלכלי גם יחד). נתניהו בוודאי מתבשם מעיתוי שידור סדרת הטלוויזיה "פורצת הדרך" כביכול (כשלמעשה היא מופת לשרלטנות שטחית) אודות ההיסטוריה של השמאל בישראל: הקולנוען שהפך להיסטוריון מספר לנו בנחרצות שאף פעם לא היה כאן שמאל. המסקנה אמורה להיות ברורה: לא היה, לא הווה ולא יהיה.
ובכן, היה. ובכן, הווה. אולי לא לתפארה אבל הווה. ויהיה? עדיין לא מאוחר. ואולי הזחיחות הזו תפעל על נתניהו כבומרנג. אולי ברגע האחרון יתעשתו מאות האלפים שייצגו מליונים ויזכרו את הציווי של ספטמבר 2011: ממחאה לפוליטיקה. ופוליטיקה לא עושים באמצעות סרטים פסיבדו-דוקומנטריים מלאים בריקנותם, וגם לא בהפגנת 'אומץ' קיקיונית בסתמיותה, אלא דרך מסדרונות הכוח. כדי ששמאל כלכלי ראוי לשמו יקדם את הישראלים למקום הגון יותר, הוא זקוק לתמיכתם בקלפי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה