בספרו
אודות תנועת 'פתח' שראה אור ב-1970 הביא אהוד יערי סיפור מענין אודות יוזמת שלום
של מוסטפא אחמייס, אחד מראשוני המחבלים שפעלו נגד ישראל אחרי מלחמת ששת הימים.
חשיבותו היא בכך שעם כל ההסתייגויות המתבקשות, הוא מביא עמדה פלסטינית 'אותנטית
ולאומית' המבוססת על הכרה בישראל ופשרה עימה. אחמייס, בשיבתו בכלא הישראלי, ניסח
הצעה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, הציגה בפני הגורמים הישראליים, מתוך כוונה גם
לקדם הסכם אפשרי וגם לשפר את תנאי מאסרו. בסופו של דבר, להוציא מסמך היסטורי מרתק
המאפשר לקבל עוד מושג על רעיונות שהתרוצצו בקרב הפלסטינים, מאומה לא יצא מאומה
ממכתבו של אחמייס, והוא נשפט באוקטובר 1967 למאסר עולם. יערי העריך כי "כאשר
מוסטפא אחמייס הגיע למסקנה, כי יש לחתור הקמת מדינה פלשתינאית [כך] בסיוע ישראל,
כבר ניהלו ארגוני החבלה מסע תעמולה קוצף נגד פתרון זה. לא היה כל טעם לשחרר מנהיג
מחבלים בדרגתו כדי לשגרו בשליחות שנידונה מראש לכשלון... [ממילא] משקלה של 'חזית
השחרור הפלשתינאית' בתוך תנועת המחבלים לא היה גדול".[1]
מה הציע אחמייס? בשורה התחתונה לא הרבה. מכתבו התאפיין ברוח טובה וברצון טוב,
בהדגשת המכנים המשותפים ליהודים ולערבים, ולאמונה כי שלום בין העמים לא רק יתכן,
אלא שהוא אינטרס משותף גם להם וגם לעולם כולו. במישור המעשי ציין אחמייס שלושה
מרכיבים ברורים: האחד – הכרה הדדית בזכויות המשותפות של שני העמים על הארץ ולזכותם
לחיים של צדק, שוויון וחופש ללא אפליה. השני – זכות העם הפלסטיני להקים ממשלה משלו.
השלישי – השלטת ממשלה פלסטינית זו על הגדה המערבית. כיאה למסמכים
חזוניים-פוליטיים, גם זה של אחמייס נשען על פרספקטיבה היסטורית, עולמית, אזורית
ומקומית. דבריו נפתחו בטענה לפי "שני העמים, היהודי והערבי, הגישו בעבר –
וממשיכים להושיט בהווה – שירותים אנושיים ומדעיים גדולים לעולם כולו". המכתב
המשיך בציון התלאות שעברו היהודים מידיו של היטלר, והשווה אותן לאלו שסובלים כיום
"אנו" – כלומר הפלסטינים – "מידי אחינו (הערבים) ואחרים. אין אנו
מוכנים לשלם את מחיר פשעיו של היטלר, לא לממשלת ישראל ולא לאחינו הערביים. אנו
סובלים כיום מאותן רדיפות ובאותו גורל שהיו נחלתו של העם היהודי".[2]
השוואה מעניינת אחרת, וחסרת שחר פחות, ערך אחמייס בין העבר האפריקני הקרוב לעתיד
הפלסטיני. הוא העלה על נס את תרומתה של ישראל לפיתוחם של "עמי אפריקה הגרים
ביערות, אשר שמענו כי הם אוכלי אדם", שלמרות שכל מה שעמד לרשותם הוא
"החץ והקשת" הם הצליחו להשיג מהעולם "את עצמאותם ומקומם בין
העמים", ומישראל התפתחות "בתחומי הכלכלה והמדע" שכללה גם
"חינוך לרבים מבני אפריקה... עזרה כספית, מומחים ומהנדסים". ומכאן,
"על ישראל לעזור לנו, הפלשתינאים, אנו, בני ההיסטוריה האחת, המסורת והמנהגים
הזהים, כדי שנוכל לחיות כמעט בבית אחד".
אחמייס ציין את הצהרת בלפור, אך לא
באופן בו היא נזכרת בדרך כלל אצל הפלסטינים – כבסיס לגזילה המדינית הגדולה או
כסתירה להבטחות שקיבל חוסיין ממקמהון – אלא באופן הגון ומדוייק: הן המרכיב המבטיח
"בית לאומי ליהודים בפלשתינה", והן את זה המבטיח "זכויות...
וחירויות מלאות לתושבי פלשתינה הלא-יהודים". מההווה ומהעבר הקרוב עבר אחמייס
לעבר הרחוק, ועל בסיס הטענה כי מוצאם של שני העמים זהה, "חצי האי ערב",
וכי הם בנים ל"ישמעאל ויצחק", הוא תהה מהיכן השנאה ההדדית. תשובתו היתה
כי מקורה חברתי וחברתי בלבד – "בית הספר ובית הכנסת" – ושם גם פתרונה:
"עלינו לתקן את המעוות", זאת באמצעות "תכניות חינוך והשכלה בשירות
עמינו, כדי להצילם מהשנאה הארורה... בעוד מועד ובטרם נחמיץ את ההזדמנות".
אמחייס הזהיר כי אם לא יעלו העמים על מסלול של הכרה הדדית ושלום, הם ימצאו עצמם –
למרות התבוסה בצד הערבי – בהתנגשות אלימה מחודשת, שבפעם הבאה תהיה חמורה בהרבה.
"הפתרון הנכון אינו רחוק" הדגיש אחמייס, והוא כאמור מתן אפשרות
לפלסטינים להקים להם "ממשלה פלשתינאית". תוצאת הדבר תהיה ש"העם
הערבי יעמוד על כוונתה הטובה של ישראל, בכך שמילאה את חובתה האנושית והושיטה ידה
לעם הפלשתינאי שהוא בעל הזכות והבעיה בארץ ישראל".[3]
אחמייס צפה כי אם לא תוכר "ממשלה פלשתינאית" על ידי ישראל, תזכה זו ליחס
שלילי ביותר מצד דעת הקהל העולמית, "העם הערבי ושאר העמים המוסלמים".
אלו גם לא יהססו ללחוץ על המערב באמצעות חרם סחורות ונפט. לעומת זאת, אם ישמעו על
ההסכם הזה, "יחדלו העמים הערביים להיות צמאי מלחמה", זאת בזכות כך
שההסכם המיוחל "לא נכפה על איש, אלא בא מכוח המציאות, ההגיון
וההיסטוריה". חשוב מכך, צעד כזה יגרום ל"התנדפותה" של דעה רווחת
אצל הערבים "כי שאיפות ישראל וממשלתה משתרעות מהנילוס עד הפרת".
"מתן הזכויות לפלשתינאים" יהווה ראייה באשר "לכוונותיה הכנות של
ישראל לחיות בשלום עם שכניה הערביים ללא כל כוונות התפשטות".[4]
מטיעוניו ההיסטוריים והפוליטיים עבר אחמייס לדבר על מניעיו כחבר בתנועתו. על רקע
העבר הציוני, דיבר אחמייס על עצמו ועל עמיתיו במונחים של "מורד שהתגייס
ל'הגנה', ל'שטרן' [ו]לאצ"ל...". ומכאן, "אני ושכמותי איננו
פושעים", אלא אנשים "המגינים על זכויותינו". אחמייס שהיה נתון
בעיצומו של הליך משפטי, טען כי אם הוא
"פושע ויש לתבוע אותו לדין... אזי [יש] לתת נימוק מצדיק ועילה חזקה לאומה
הערבית ולעם הפלשתינאי להושיבכם אתם בתא הנאשמים כפושעים".[5]
אחמייס השווה בין החייל הערבי הנלחם בישראל, נופל בשבי ומשוחרר, לבין המקרה שלו בו
הוא נתפס משום מה כ"פושע". צידוקו המרכזי הוא היסטורי ומציאותי גם יחד.
"האדמה שאנו יושבים עליה" כתב אחמייס, "היא רכושם של שני הצדדים.
זוהי עובדה... אם לא נסכים לכך כי אז עלינו לומר גם שאמריקה שייכת לאינדיאנים ויש
להחזירה להם. להחזיר את ארצות ערב לידי תורכיה... להחזיר את אנדלוזיה לשלטון
הערבים... אם נסכים להגיון זה, אזי חייבים גם הערבים וגם הישראלים לחזור... יחדיו
לחצי האי ערב ושם לחיות יחדיו ולבוא לידי הבנה. פירושו של דבר יהיה לדון את עצמנו
לשיבה לחיים הפרימיטיביים, למגורים באוהל, למרעה צאן ובקר, לנטישת תרבות המאה
העשרים, ששני העמים כה תרמו לכינונה במשך הדורות".[6]
הארץ הזו "קדושה" ויש לה "חשיבות איסטראטגית וכלכלית עצומה, צומת
של שלוש יבשות ומאגר לא אכזב של 'זהב שחור'. על יתרונות עשירים אלה מתמודדים שני
המחנות – הסוציאליסטי והקפיטליסטי... כיצד נרחיק את המלחמה הקרה – והחמה –
העולמית, הצפויה בכל שעה, לאחר שהבקיעה סין דרכה בין הטילים, האטום והמימן? דרקון
זה ישרוף את כל מה שיימצא על דרכו. סין קמה על רגליה והחלה לצעוד לקראת הגשמת
מטרותיה התעשייתיות ולשם התפשטות. כיצד נוכל לעמוד מולה בהיותנו מסוכסכים?"[7]
מסקנתו
של אחמייס ברורה ועל רקע כל מה שהציג עד כאן הוא ביקש "להגיש הצעה
קונסטרוקטיבית למען האינטרסים המשותפים": להפגש עם מנהיגי 'חזית שחרור
פלשתינה', "בקפריסין או ביריחו", על מנת להציג בפניהם את "הצעתה
החדשה של ישראל בדבר ייסוד ממשלה פלשתינאית". אחמייס ביקש כי אם תאושר הצעתו,
הענין "יישמר בסוד... כדי שנוכל להניח יחדיו את היסודות להסכם...".
אחמייס היה סמוך ובטוח כי בידיו היכולת "לגשר בין ההשקפות השונות ולסלק את
המכשולים...". אחמייס הגדיר עצמו "כמנהיג פוליטי" ולא כלוחם שחרור,
ותאר את תפקידו "כאחראי מבחינה מדינית לבית לחם ולחברון". בכך מצטרפת
עדותו העצמית לעקרון המנחה את הדיון בספר זה, לפיו מבחנה העליון של תמונת מצב
מסויימת היא קודם כל מדינית-פוליטית. השאלה היא לא האם פוליטיקה, אלא לאיזו מטרה
ובאילו דרכים. באשר לאחמייס, רק לאחר שדן בכל מה שתואר כאן ובדברים נוספים, התפנה
למסור דין וחשבון על מוצאו, וגם את זה עשה על מנת לחזק את אמינותו. "ידועים
אבותי" הוא כתב לקראת סיום מכתבו, "בני משפחתי, ואבי בעצמו ידוע כאחד
ממנהיגיה הראשונים והדגולים של פלשתינה... אבי היה אהוב על כל הנציבים העליונים
ועל כל אדם בפלשתינה בשל אומץ ליבו, נדיבותו, הלאומניות הכנה שלו וגישתו המציאותית
והאובייקטיבית. הוא אפילו הציל פעם ממוות את הרברט סמואל בעת אחד מביקוריו וזכה
באות האבירות מספר אחד".[8]
כל
כמה שמכתבו של אחמייס עלול להתפס כקוריוז מעניין ותו לאו, הוא מבטא הלך רוח נוסף
שהתקיים בגדה. בלי כל ספק הוא ביטא שאיפה כנה לשלום, עניין חשוב לכשעצמו אך שאין
לקבלו כפשוטו אלא יש ולהוסיף ולשאול לגביו 'באילו תנאים' ו'כיצד' הוא יושג. אחמייס
לא היה בודד ביוזמות השלום הללו. כך למשל סיפר מוסא עלמי, מיודעו של בן-גוריון משנות
ה-30', על עוד פגישה שקיימו השניים בלונדון שלושים שנים ושלוש מלחמות מאוחר יותר.
בקיץ 68' הציע דב"ג לעלמי להוביל מהלך במסגרתו ידונו הפלסטינים עם ישראל על
הסכם שלום אשר ישיב את שטחי יו"ש לפלסטינים למעט ירושלים. עלמי השיב בשלילה
אך הוסיף שכאשר סיפר על סירובו לאנואר אלח'טיב, אישיות פלסטינית ותיקה וידועה
במתינותה המדינית, הוא כעס עליו מאד, וטען "כי ההיסטוריה היא שתשפוט אותו ואת
סרובו", שכן לדעת אל'חטיב "היתה כאן הזדמנות היסטורית שאסור היה לסרב
לה". ב-19 בינואר 1970 שב עלמי ליריחו. הוא התבקש על ידי אנואר נוסייבה
ואלח'טיב לעמוד בראש הנהגה מתונה אולם הוא סרב ואמר כי "שיבתו איננה
פוליטית", והוא שב לגדה רק כדי לנהל את חוות הנסיונות החקלאית שהקים וניהל
ליד יריחו.[9]
דברים אלו עולים בקנה אחד עם נסיונותיו של ג'עברי לקדם יוזמה מדינית. ניתן לפטור
יוזמות אלו במשיכת כתפיים משכנעת, המתבססת על הטענה כי כל עוד לא היתה לפלסטינים
נציגות מוכרת ורשמית, לא היה בכל היוזמות הללו יותר מאשר גחמות שנועדו אם לצורך
מניפולציה, או במקרה הטוב ביטוי לרצון טוב. בנוסף, פנייתם של פלסטינים לגורמים
משניים – יהיו אלו קציני השב"כ שחקרו את אחמייס או ראש הממשלה המהולל לשעבר
של מדינת ישראל – העידה מראש על הסיכוי למימוש ולקידום יוזמה כלשהיא. השאלה בכל
אופן נותרה בעינה: מה הצעדים שנקטה ממשלת ישראל, או גורמים מרכזיים בה, לנוכח
האפשרויות, קלושות ככל שהיו. כפי שראינו שאלה זו העסיקה את ממשלת ישראל בין שתי
המלחמות הדרמטיות שהשפיעו השפעה דרמטית על גורל החברה בישראל ובאזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה