י

י

יום שבת, 19 בינואר 2013

יובל נוח הררי - פרק משנה בספר שעוד לא נכתב

יובל נוח הררי מכר כבר עשרות אלפי עותקים של ספרו קיצור תולדות האנושות. עצם העובדה שספר היסטוריה הוא רב מכר היא חדשות טובות מאד. מכמה בחינות הררי מחזק את הדברים שכתבתי לעיל, אך מכמה בחינות פרשנותו בעייתית בעיקר בשל סתירה מהותית שיש בה. החיזוק הוא קודם כל בגישה המחקרית. לא 'הזמן' עשה את הדברים אלא אנשים עשו את הדברים. עם זאת, לא תמיד הדברים התרחשו כפי שאנשים התכוונו, ותופעות התפתחו משילוב של תהליכים שלכאורה אין קשר ביניהם. שנית, דבריו של הררי אודות חשיבותה של התודעה במציאות המודרנית, עולים בקנה אחד עם מה שנגזר מתרגיל החפץ. אדרבא, הררי עצמו מביא דוגמאות מעולם 'החפצים', והוא עושה זאת בקנה מידה גלובלי. חברת פיג'ו הצרפתית היא דוגמא כזו. הררי למעשה טוען שהחברה הזו לא קיימת אלא "בראשם" של האנשים הפועלים במסגרתה ובשמה. עם זאת, מדובר בטענה מוגזמת. כי כל מי שנסע בתוך רכב שיוצר במפעלי פיג'ו או מי שראה רכב כזה על הכביש, יודע שמדובר בחפץ מוחשי ביותר, השוקל בממוצע קרוב ל-1000 קילוגרם ושכל מי שיעמוד מולו בכלל ובפרט כשהוא נע במהירות נורמלית של 30 מטר בשנייה, כדאי לו מאד לוותר על הפרשנות הפוסט-מודרנית הנגזרת מדבריו של הררי.


לכאורה זו בעיה קטנה, כי כפי שאמר אורטגה אי-גאסט ב'מרד ההמונים', "לדבר פירושו להגזים", וגם אני – כמו הררי – יודע שהוראה כרוכה לא פעם בהגזמה, ולהגזמה נועד – לצד התפקיד הבידורי החשוב לכשעצמו (שהרי כל מורה הוא גם סטנדאפיסט) – תפקיד של הבהרה באמצעות ההליכה-רחוק-מדי. אבל כשהררי מסביר ש"הסדר המדומיין" שבלעדיו אין ולא תתכן ציויליזציה (הן בימי חמורבי והן בימינו), תלוי באמונה "אבסולוטית" וב"שטיפת מוח", הרי שזו הליכה רחוק מדי. מדוע? כי מדובר ברלטיביזם השם על אותה מדרגה את "האמונות" ו"שטיפת המוח" של הכנסייה הקתולית למשל, עם מציאות חיינו. לא ברור לי לשם מה הררי נוקט ברלטיביזם הזה. הסיבות שמורות עימו, ולהערכתי מדובר בהפנמה מודעת או לא מודעת של 'רוח הזמן' באקדמיה בעולם כולו בדור האחרון, רוח הפוסט מודרניזם. והרי בספרו יש מספיק דוגמאות האמורות למתוח קו ברור בין "סדר מדומיין" הבנוי על "אמונות" במובן החזק של המילה (אמונה באלים על האולימפוס, אש היורדת מהשמים, ים הנחצה לשניים, ירח ושמש העוצרים בשמיים וכיו"ב), לבין "אמונות" במובן הערכי (שוויון ערך האדם, שלטון של נציגים, הפרדת רשויות וחופש העיתונות).
טישטוש הגבולות הזה, תהיה סיבתו אשר תהיה (למצוא חן בעיני נותני הטון בחקר תולדות האנושות, להמנע מ'שיפוטיות' ר"ל, וכד'), תרומתה התודעתית היא החלשת משמעותה של המהפכה המוחלטת שיצרה המודרנה בחיים האנושיים. ושוב, אין בכוונת הדברים כאן לומר שהמודרנה – הן בהלכותיה והן במעשיה – היא כליל השלמות. אדרבא, והרי הפרק הכלכלי (של הספר ההולך ונכתב) הצביע על אחת הבעיות העמוקות ביותר הנובעות אך ורק מהשקפת עולם המצדיקה שיעבודם של מיליארדי אנשים עובדים לטובות ההנאה של מיעוט זעיר היוצר את עושרו מזיעתם וכספם של אחרים. בעיה זו חמורה מבחינה מוסרית הרבה יותר מהנזקים של המערך המתועש לסביבה, או ממה שהררי מכנה "אסון" כשהוא מדבר על הכחדות של אינספור מיני בעלי חיים בתקופתנו (שאמנם היא צנועה יחסית לתקופות אחרות, כולל לתקופה בה האדם הקדמון, "הלקטן", חי ב"הרמוניה עם הטבע".  המרכאות הלועגות הללו, אגב, מופיעות במקור, ללמדנו שהררי, כאשר הוא שוכח לרגע את חשבון הבראנז'ה הפוסט-מודרניסטית, יודע לנפץ גם את הבלון התודעתי הזה, לפיו האדם המודרני הוא נזק מהלך חסר תקדים לא 'רק' למיעוטים, נשים ולהטב"ים, שלא לדבר לפלסטינים, אלא גם לקופים, נוריות וצרצרים). בעיית השתלטות ההון הספקולטיבי על הספירה הציבורית היא תוצר של כוונה תחילה, מה שאין לומר לא על הכחדת הצרצרים וכמובן לא על זיהום האוויר. עד כאן, ובפעם העשירית ומן הסתם לא האחרונה, ההתמסרות שלי לפחדי מהבראנז'ה, שמא יובן שאני חסיד שוטה של הארובות, והטלוויזיה, והמכונית, והדמוקרטיה הרדודה הנהוגה בעולם, וקוקה-קולה כמובן. ואחרי ששילמתי את מס השפתיים, אשוב ואומר שבכל זאת, על מנת לתקן את פגמיה של המודרנה יש להבינה באופן המדוייק ביותר. ורלטיביזציה שלה לצורך התחכמות, אופנה או יישור קו עם טרור מחשבתי, פוגעת במשימת הבנת המודרנה לשם שכלולה, ריפויה ותיקונה. והררי מסכים שאכן מדובר בציויליזציה שונה באופן מהותי.  
הוא אפילו - שוד ושבר מנקודת מבטה של הבראנז'ה הפוסט-קולוניאלית - מסכים במשתמע עם אורטגה אי-גאסט שעתידה של האנושות הוא באירופיזציה שלה. לא, הוא לא אומר את זה במלים האלו. חלילה. מי יודע מה יגידו בברקלי או בשלוחה שלה על חוף הים התיכון. אבל מה תגידו על הדברים הללו: בעמוד 247 הוא כותב כי  "המהפכה המדעית החלה במערב אירופה, חצי אי נידח בקצה המערבי של יבשת אסיה, שעד אז לא מילא שום תפקיד משמעותי בהיסטוריה של העולם". נניח לרגע לנטייה המשונה הזו לחלק 'תפקידים' היסטוריים, ונתעלם רגע מיוון ורומא שהתקיימו ופעלו באותו 'חצי אי' בערך 2000 שנה לפני המהפכה המדעית, ואפילו תרמו לה דבר או שניים. כי העניין החשוב מופיע בהמשך: "מדוע" שואל הררי, "פרצה המהפכה המדעית דווקא שם, דווקא אז? על כך אין תשובה", או ליתר דיוק "חוקרים הציעו עשרות תשובות, אלא שאף אחת מהן אינה משכנעת". אין כמו אמירה בלתי מחוייבת כזו לשמור על המעמד האקדמי המנותק. רוח הזמן במיטבה.
אלא שפחות מ-40 עמודים מאוחר יותר, הררי מסתכן ממש שיאשימו אותו ב"גזענות", אחת ממילות הקוד השימושיות ביותר לטרוריסטים של המחשבה החופשית. בעמוד 285 הוא שוב שואל, "מדוע נוצר הקומפלקס המדעי-תעשייתי-צבאי דווקא באירופה ולא בהודו? מדוע שבריטניה זינקה קדימה, הצרפתים, הגרמנים והאמריקנים מיהרו ללכת בעיקבותיה, אך סין השתהתה מאחור?". מי שביקר בעמוד 247, אמור היה למצוא שוב את התשובה הרלטיביסטית, המשחררת, המנחמת, המבטיחה חיי נצח עד לכנס המדעי הבא: "אין על כך אין תשובה", כתוב בעמוד 247, או ליתר דיוק "חוקרים הציעו עשרות תשובות, אלא שאף אחת מהן אינה משכנעת". אלא שבעמוד 285 כותב הררי את הדברים הבאים: "מה שחסר לסינים, לפרסים ולעות'מנים לא היו המצאות  טכנולוגיות הניתנות להעתקה די בקלות (כגון מנוע הקיטור או מכונת הירייה), אלא צורות המחשבה, הערכים, המיתוסים והמבנים החברתיים, הכלכליים, המשפטיים והפוליטיים שנוצרו והבשילו במערב במשך מאות שנים, שאותם קשה לאמץ ולהפנים במהירות". ההדגשה שלי. אני מכנה את כל המכלול הזה, או לפחות את החצי הראשון שלו – מהמילה 'צורות' ועד למילה 'החברתיים' – השקפת עולם.

אפשר כבר לשמוע את הכסאות החורקים מתנועות של חוקרים אחרים, מנאמני הבראנז'ה, הנעים בחוסר נוחות למקרא המניפסט הגזעני הזה. אפשר להריח בקלות את הזעזוע הנגרם למראה הטקסט הניאו-אוריינטליסטי הזה של הררי. לא אני הקטן אושיע אותו ממלתעותיהם. ולכן אולי יועילו כמה עובדות שהוא מביא בהמשך דבריו, מהם אמורים רובנו – אלא אם אנו חתומים וסגורים ונאמנותנו לנראטיב הפוסט-קולוניאלי לא רק העבירה אותנו על דעתנו אלא מחקה אותה לחלוטין – להשתכנע שאכן יש דבר כזה 'עולם מודרני', שהוא פועל טוב למדי לפחות בחלקים מסויימים (הולכים וגדלים) של העולם, ושמבחן יתרונו מובהק ומוחלט. "רוב תושבי העולם" כותב הררי בעמוד 368, "ובוודאי רוב הישראלים" הוא מטעים, "מדמיינים את ההיסטוריה המודרנית כאילו היא מקפצת בדרכה ממרחץ דמים אחד לשני (נו, בוודאי, אני חייב להוסיף בסוגריים, זה מה שאומרים להם מבוקר עד ערב), כמו ילד במגפיים המקפץ משלולית לשלולית". למי, כמוני, שתהה מהיכן הביא הררי את הדימוי המשונה הזה, ולשם מה, הנה התשובה המשכנעת המצדיקה את הדימוי הזה ההופך מיניה וביה ממשונה ליפה: "אולם" ממשיך הררי, "אנו נוטים להתבונן רק בשלוליות, ושוכחים את האדמה היבשה שמפרידה ביניהן. האמת היא שהעת החדשה המאוחרת הצליחה להכיל בתוכה לא רק אלימות וזוועות במידה חסרת תקדים, אלא גם תקופות של שלווה ושלום במידה חסרת תקדים".
תכף נגיע לנתונים. כאן יש להוסיף ולהצביע על הבעיה המרכזית בחיבורו החשוב של הררי, ולא כתבתי 'חשוב' כדי להקדים נימוס לקטילה. לא. הספר חשוב. אך הוא היה מוצלח בהרבה אילו הררי היה מוסיף למשל, בסופה של טענה חשובה זו (אנו עדיין בעמוד 368), הערה של היסטוריון ממנה הקורא הסקרן, עשרות אלפיהם ליתר דיוק, היה זוכר כי את הזוועות של העת החדשה חוללו אויבי הערכים החדשים שהביאה (דמוקרטיה וכל מה שנגזר ממנה לפרט, לציבור ולאנושות). במלים אחרות, מה שכמעט אין אצל הררי זה פוליטיקה. אבל עמוד 368 קורא לנו להמשיך ולעיין בו. על "65 השנים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה" כותב הררי ש"הן העידן השלו ביותר בתולדות האנושות". בעמוד 369 הוא מביא מספרים מקומיים: "293 הישראלים שנהרגו בזדון בשנת 2006 הם רק 0.75 אחוזים מתוך 39,000 הישראלים שמתו באותה שנה. לשם השוואה, קרוב ל-400 איש, שהם אחוז אחד מכלל המתים, התאבדו". גם בעניין זה ישראל איננה לבד. ב-2002 למשל "מתו 172,000 בני אדם ממלחמות ו-569,000 מפשיעה...מתוך 57 מליון מתים". בהמשך, בעמוד 371 מספר הררי על הדיקטטורה שמשלה בברזיל מ-1964 ועד 1985, תקופה בה "נרצחו בין כמה מאות לכמה אלפי ברזילאים בידי המשטר, ואלפים רבים אחרים נכלאו, עונו ונרדפו". אבל באותה תקופה, בשבט היאנומאמו, "עם חקלאי שחי בכפרים במעמקי הג'ונגלים של האמזונס בלי צבא, בלי משטרה ובלי בתי כלא...שליש מגברי היאנומאמו מצאו את מותם במוקדם או במאוחר מידי אדם, בסכסוכים אינסופיים על רכוש, נשים ויוקרה". הנתון המדהים הזה על האלימות בציויליזציות קדומות, מופיע אחרי הסבר היסטורי חשוב ביותר על תפקידה של המדינה המודרנית בביעור האלימות. וטוב עושה הררי כשהוא מביא נתונים משווים לא 'רק' ממדינות דמוקרטיות אלא גם מדיקטטורות מודרניות. חיבתי לנתונים אמפיריים עשויה להטיל חידלון על הקורא, אבל מה לעשות שהדרך היחידה להתמודד עם הבלי הפוסט-מודרניזם, על "הדימויים" ועל "התחושות" ועל "הנראטיבים" שלו היא עובדות ועוד עובדות. הררי מביא עוד כמה בסופו של עמוד 370 ובראשיתו של הבא אחריו:

"בקרב קהילות חסרות ארגון פוליטי" הוא כותב, וכוונתו היא לחברות טרום-מודרניות אליהן מתגעגעים כל 'הביקורסיבים' הפוסט-קולוניאליסטים הנאורים שלנו, "יש עדויות לכך שעד 400 בני אדם נרצחו לכל 100 אלף תושבים". הררי מוסיף בסוגריים מכתב לאחת הזירות המרכזיות בהן עולה כפורח הפוסט-קולוניאליזם המופלא: "לו התנהלה תל אביב" הוא כותב, "על 400 אלף תושביה, כמו כפר חקלאי קדום, היו נרצחים בה מדי שנה 1,600 אנשים". הוא מוסיף סימן קריאה. בשלב זה הוא אולי מיותר. ומתל אביב לשאר העולם: "בממלכות האנרכיות של אירופה של ימי הביניים נרצחו בממוצע 20-40 בני אדם בשנה לכל 100,000 אנשים. במדינות הריכוזיות של אירופה בת ימינו נרמח בממוצע רק אדם אחד בשנה לכל 100,000 אנשים. הממוצע בעולם כולו עומד היום על רצח של כ-9 בני אדם בשנה לכל 100,000 אנשים, ומרבית הרציחות הללו מתרחשות במדינות חלשות כגון סומליה או קולומביה". חשוב לשים לב לשני דברים נוספים העולים מהמשפט האחרון. האחד, בתחום השפה: לא "מוחלשות" כותב הררי, אלא "חלשות". מעידה לשונית? כולי תקווה שלא. השני, בתחום הציויליזציה: סומליה וקולומביה. שתי מדינות שלא עברו אירופיזציה מלאה או מספקת.
הררי גם מציע הסבר לעובדה שאנו ממשיכים לחשוב שתקופתנו היא תקופה אלימה. בעמוד 369 הוא כותב כי "רוב האנשים מתקשים להבחין בשלווה היחסית של העולם, משלוש סיבות עיקריות. ראשית, אנשים בני ימינו לא חיו לפני אלף או אלפיים שנה, ולכן אינם מודעים עד כמה היה העולם אלים יותר בעבר". במלים אחרות, הם לא יודעים היסטוריה. צריך שוב להזכיר נשיא אחד של מדינה אחת במזרח הים התיכון שבנאום לתלמידי תיכון אמר שאין צורך היום ללמוד היסטוריה? צריך. הסיבה השניה שמציע הררי לתופעה החמורה הזו, היא "שאזורים שלווים אינם מושכים תשומת לב". כן. התקשורת אשמה. "מתי בפעם האחרונה" שואל הררי, "שמעתם בחדשות על מלחמה שלא קרתה או ארגון טרור שלא קם?". שאלה טובה. במסגרת 'זכות הציבור לדעת' עלינו ללמוד בכל בוקר ובכל ערב כמה אנו אלימים, רשעים, מגעילים. מי שחושב שהמניע הוא מסחרי בלבד, טועה. לפחות לעיתון אחד, המיועד לאנשים חושבים בלבד, יש אג'נדה פוליטית ברורה, שגם היא קשורה בטבורה לפוסט-קולוניאליזם המשחרר. לבסוף, הררי מציע תשובה שלישית: "המוסר של מרבית בני האדם הוא 'מוסר של מספרים קטנים', אך כדי להעריך את מידת השלווה של האנושות יש צורך להשתמש ב'מוסר של מספרים גדולים'. כך למשל כשאנו שומעים שבמהלך 2006 מתו 116 ישראלים במלחמת לבנון השניה, עוד 29 בפיגועי טרור ועוד 148 נרצחו על רקע פלילי אנחנו מזדעזעים. ישראלים רבים סבורים שרמת האלימות במדינת ישראל היא בלתי נסבלת". חשוב לי לוודא שאתם יושבים עכשיו על כסא יציב. עם כל הישבן בבקשה. תודה. כי הררי כותב עכשיו שורה שעלולה להחריב עליו את עולמו האקדמי ולפגוע בסיכויי קידומו. הנה: "האמת היא שמדינת ישראל של היום היא אחד המקומות הבטוחים ביותר בהיסטוריה האנושית". לא פחות. מביך, לא? לא. זה עניין של השקפת עולם.
נסכם אפוא. יובל נוח הררי מסביר לנו באותות, במופתים ובכשרון גדול כיצד התפתח העולם המוכר לנו. אמנם הוא נכשל כשלון חרוץ בנסיונות המיותרים שלו להעמיד את "הסדר המדומיין" של הפרעונים על אותה מדרגה של "הסדר המדומיין" בימינו. אבל זו תקלה קטנה לנוכח מה שהוא בכל זאת מלמד אותנו, אמנם בלי שמץ של פוליטיקה, כלומר מבלי שנלמד דבר ורבע דבר על המחלוקות שעמדו בדרך ליצירתה של אירופה ושלוחותיה ברחבי העולם. אירופה שיחסית לתקופות קדומות היא אי של שלווה, בטחון אישי, ותנאי קיום ראויים (שאמנם ניתן לשפרם ולא נשוב כאן על מה שכבר נכתב כאן על ההון הספקולטיבי ונזקיו). הררי תאר את 'האירופה' הזו בצירוף היעיל "קומפלקס מדעי-תעשייתי-צבאי". הוא קרא לה בשמות היסטוריים ספציפיים: "בריטניה זינקה קדימה, הצרפתים, הגרמנים והאמריקנים מיהרו ללכת בעיקבותיה". הוא הזכיר, בניגוד גמור להתחמקות (או להתחכמות) מוקדמת שלו ("אף הסבר לא משכנע בלה בלה") כי "מה שחסר לסינים, לפרסים ולעות'מנים לא היו המצאות  טכנולוגיות הניתנות להעתקה די בקלות (כגון מנוע הקיטור או מכונת הירייה), אלא צורות המחשבה, הערכים, המיתוסים והמבנים החברתיים, הכלכליים, המשפטיים והפוליטיים שנוצרו והבשילו במערב במשך מאות שנים".

ואמנם, אירופה ושלוחותיה (יבשת אמריקה כולה, אוסטרליה, ועוד פיסת אדמה זערורית במזרח הים התיכון) היא המהווה אבן שואבת להגירה המונית של בני אדם, שלמרות בשורת הפוסט-קולוניאליזם 'מצביעים ברגליים' עולים אליה לרגל, מתקנאים בה ומייחלים ליום בו 'אירופה' הזו תתקיים אצלם בבית, מצפון ומדרום לסהרה, במרחבי אסיה היבשתית, ובמזרח התיכון. "הכל אפשרי" אוהב לומר האנס רוסלינג, רופא שבדי המעיד על עצמו שבניגוד לשכן שלו שמבדיל בין 200 סוגי יין, בעוד הוא הנקלה יודע להבדיל רק בין יין לבן לאדום, אבל שבניגוד לשכן שלו שיודע להבדיל בין שני סוגי מדינות – מתפתחות ומפותחות – הוא יודע להבדיל בין 200 סוגים של מדינות. הקורא ששרד עד כאן מוזמן ללכת להכין לעצמו כוס שתייה ואולי כריך עם אבוקדו, להתיישב מול מחשב, ולהקדיש 20 דקות להרצאה של האנס רוסלינג משנת 2007 באתר של TED. ההרצאה מוכתרת במלים Hans Rosling: New insights on povertyאל תחמיצו. מי שרוצה להבין למה הכוונה בלהביא את אירופה לאפריקה (שהרי רק מיעוט קטן של אפריקאים יוכל להתיישב באירופה), אין לו ברירה אלא לאמץ את השקפת העולם מהסוג שרוסלינג – או הררי – אוחז בה.
(מתוך ספר הולך ונכתב ששמו בינתיים הוא: 'השקפת עולם - היסטוריה בסיסית ללא הערות שוליים')

2 comments:

  1. "עם זאת, מדובר בטענה מוגזמת. כי כל מי שנסע בתוך רכב שיוצר במפעלי פיג'ו או מי שראה רכב כזה על הכביש, יודע שמדובר בחפץ מוחשי ביותר, השוקל בממוצע קרוב ל-1000 קילוגרם ושכל מי שיעמוד מולו בכלל ובפרט כשהוא נע במהירות נורמלית של 30 מטר בשנייה, כדאי לו מאד לוותר על הפרשנות הפוסט-מודרנית הנגזרת מדבריו של הררי. "

    השבמחק
  2. המשך:

    אני חושב שממש, ממש לא הבנת את מה שהוא טען... הוא טען בפירוש שקיימים רכבי "פיג'ו" ושהם מוחשיים למדיי. אך האם הרכבים הם החברה? גם אתה תאלץ להסכים שלא. הרכבים יוצרו במפעלים ששייכים לחברה. גם צוות הפועלים, וההנהלה - עובדים אצל חברת פיג'ו, אך הם אינם החברה עצמה! חברת "פיג'ו" היא פיקציה משפטית.

    השבמחק