י

י

יום שלישי, 26 במרץ 2013

שלושה קצרים (יחסית) - מוקדש לחג הפסח האהוב כל כך


א.      א. חג שמח וכשר

היום, במהלך חליבת הצהריים, שמעתי את השדרנית של גלגלצ ממנטרת 'חג שמח וכשר', ונשברתי. גילוי נאות. אני חילוני. עוד גילוי נאות. אני יהודי גאה. קודם כל בהיסטוריה ובמורשת שלו. הכוללת בין השאר ואולי בעיקר את פסח. ועוד משהו: במהלך שבוע הפסח אני אוכל רק מצות (לצד כל הדברים האחרים שאנשים נורמלים אוכלים: ירקות, פירות, בשר, דגים, תה, שקדים וצימוקים. את הכוונה הבנתם). אבל אני חייב לצאת מהארון. נ מ א ס.      נ   מ   א   ס.

'חג שמח וכשר.'

ממתי הפך הצרוף הזה לעוד מנטרה ישראלית שאין להרהר אחריה, כמו 'ירושלים המאוחדת בירתנו הנצחית' או 'משואה לתקומה' או 'אין כסף חייבים לקצץ'. כן, אני יודע. אני הסטוריון ותפקידי לברר את העניין. מבטיח לנסות למצוא תשובה. אבל עד אז, בחייאתכום. רדו ממני. אשמח לשמוע ברכה קצרה ומדוייקת כמו 'חג שמח'. ואם רוצים הרחבה רלבנטית, אשמח לשמוע 'חג שמח! שתזכה לספר ביציאת מצרים'. ואפשר סתם 'חג אביב שמח', או ממש 'חג חרות שמח'.

ב.      בלעין – הכפר שהפך לסמל

"ילדים נולדו, חיילים נפצעו ותושבים מקומיים נהרגו – אבל ההפגנות בבלעין נגד גדר ההפרדה וסיפוח האדמות ממשיכות להערך זו השנה השמינית ברציפות". זוהי כותרת המשנה של "כתבה שלישית בסדרה" של כתבות שהתפרסמו בעיתון הסטודנטים 'תיזה' של אגודת הסטודנטים בתל אביב. טוב, אתם כבר יכולים לנחש כמעט כל מילה שנכתבה שם, ולדמיין כל תמונה שצורפה לכתבה. חמש מצלמות שבורות, אתם יודעים. אבל מה שמשך את תשומת ליבי עד כדי החלטה נחושה לשתף אתכם קוראים יקרים, היא הפיסקה האחרונה:

"לאט לאט צלחות פלסטיק מונחות על השולחן – חומוס, סלטים, זיתים שחורים וירוקים ופיתות למכביר. האווירה פסטורלית, הדשא ירוק, הילדים הקטנים משחקים ועדר העיזים של המשפחה אוכל עשב להנאתו. רק בנייני ההתנחלויות מסביב (ליד כל אחד מהם מנוף בנייה משלו) מהווים תזכורת לסיטואציה. אני שואל את ווג'יה בורנט על המאבק נגד הגדר בבילעין. אתה מאמין שיחזירו לכם את 1000 הדונם הנותרים? הרי כבר בנו שם, אמרתי. 'גם את ימית פינו', הוא אומר, אבל בניגוד למצופה הוא דווקא מעדיף מדינה אחת על פני שתי מדינות. 'אני מאמין שכולנו יכולים לחיות כאן ביחד' הוא ממשיך בתיאורו, 'כדי שיהיה שלום אני מוכן לוותר על 48 הדונם שלי". סוף ציטוט.

ומכיוון שאמש עסקתי לא מעט במדרשי טקסט, אמנם על 'ארבעת הבנים' ועל דמותו של אליהו ענבים, אינני חש צורך להפליג במדרשי טקסט גם הפעם. כל אחד יבין מה שהוא רוצה. לי בכל אופן הקטע הזה, שהודפס כבר לפני כחודש (תיזה, גליון 157) ובערך כזמן הזה הוא יושב אצלי על המדף, הזכיר ידיעה ששמעתי היום, ממש באותה חליבה בה בורכתי ב'חג שמח וכשר', במדור 'מה שקורה עכשיו' (עד לא מזמן קראו לו 'חדשות', אבל בגלצ יושבים המון אנשים יצירתיים, שבין השאר משוכנעים שנורא נחמד לשמוע על המתיחות הגרעינית הגואה בין צפון קוריאה לארה"ב על רקע מוזיקה קצבית וחביבה): 'האופוזיציה הסורית קוראת לארה"ב להתערב בנעשה בסוריה ולהציב שם טילי פטריוט'. האופוזיציה הזו כוללת כזכור את אנשי אל-קעידה. אבל לא רק הם ישמחו לעשות שימוש בהגיון הליברלי של המערב, כדי לקדם את המטרות המנוגדות שלהם. נו-אופנס ווג'יה בורנט. אין לי ספק שאתה לא איש אל-קעידה ושכוונותיך בעניין השלום, טהורות.

ג.       אבנר שלו, הרל"ש: "ועדת אגרנט הייתה שערורייה גדולה"

קטע אחרון שייך כמובן ליום-כיפור. למלחמה הארורה ההיא. שגם השיח אודותיה מביא לי את הקריז. המחדל המחדל המחדל המחדל הקונספציה הקונספציה הקונספציה המחדל המחדל היהירות ההיבריס הסמוך ההיבריס המחדל ההיבריס המחדל הקונספציה. כמו בעניין בילעין, או כמו בעניין 'החג השמח והכשר' (והנה גיליתי פתאום את החוט המקשר בין שלושת הקטעים הללו!! הנה כותרת שלא אעשה בה שימוש: 'חינטרוש המנטריזם הישראלי – שלוש דוגמאות: ועד מתי?? או משהו כזה). בכל אופן, אבנר שלו היה ראש הלשכה של דדו, מי שמוכר גם בשם דוד בן-אלעזר, שהיה הרמטכ"ל של צה"ל בזמן המלחמה הארורה ההיא. גילוי נאות: לאחר קריאת הביוגרפיה שכתב עליו חנוך ברטוב, התאהבתי. אבל לא זה העניין. העניין הוא העניין. כלומר מה בעצם קרה שם. הואיל והחלטתי מראש שהרשומה הזו תבוסס על 'שלושה קצרים', אין לי כוונה להכנס לעובי הקורה, וכפי שקודם נתתי את רשות הדיבור לשדרנית של גלגלצ ולווג'יה מבילעין, כך אעשה גם עכשיו ואתן את זכות הדיבור לאבנר שלו. הדברים הופיעו ממש לפני שבוע במוסף 'סופשבוע' שגם מוכר בשם 'המוסף'. הנה: 

"הנחת העבודה הברורה היתה שנקבל התרעה מראש על המלחמה ואז נוכל לגייס מילואים. למרות זאת, דדו היה היחיד שאמר שוב ושוב 'חבר'ה, אי אפשר לקבל את זה ככה, אם נחכה בסוף נופתע' אומר בלהט אבנר שלו. הציבור מעולם לא ידע מול מה דדו התמודד באותו הזמן בדרג הפוליטי והמדיני".

טוב, אני מסתכל על הדברים ומבין שבלי הציטוט הבא מאת טל בשן, מי שכתב (או כתבה) את הכתבה הזו על דדו, הדברים לא יהיו מספיק ברורים, כי אבנר שלו לא מפרט למה כוונתו במלים: " הציבור מעולם לא ידע מול מה דדו התמודד באותו הזמן בדרג הפוליטי והמדיני". אז הנה, פיסקה אחת קודם:

"במהלך השנים יתברר גם שעשרות דיווחים על המלחמה שעומדת לפרוץ, ביניהם של המקור הבכיר ביותר של ישראל באותה עת, הסוכן המצרי אשרף מרואן, נעצרו אצל זעירא ולא הגיעו לידי הרמטכ"ל, וכך גם המידע על כך ש'האמצעים המיוחדים' שנועדו להתריע על פתיחת מלחמה במצרים, לא הופעלו עקב החלטה עצמאית של זעירא".


זעירא למי ששכח, היה ראש אמ"ן אותו הזמן. שר הבטחון אותו הזמן, למי ששכח, היה משה דיין. הואיל ואני חושש ששוב הציטוטים הללו יובנו בדרך השגרתית ('מלחמות הגנרלים' בלה בלה ושאר הבלים מסוג זה), הנה מה שאני מציע לכם כחומר למחשבה: האופן בו פורצת מלחמה, עשוי לקבוע את תוצאותיה. הואיל ומלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים, השאלה המתבקשת היא מה היתה המדיניות. שאלה כזו תוביל לגילוי המרעיש, שבצמרת המדינית בישראל אותו הזמן (האם יש צורך לומר שגם עכשיו ותמיד בעצם??) התנהל ויכוח על המדיניות הרצויה. דיין מזה, וגולדה מזה. זעירא שיחק לידיו של דיין ודדו לידיה של גולדה. עד כאן פוליטיקה על רבע רגל. ובמקביל למחשבות שאני מקווה שהטענה הזו מעלה, אני מפנה אתכם לבדוק מה היו אותם 'אמצעים מיוחדים' או ליתר דיוק מה היה תפקידם. וגם זה מקור מעניין.

אין לי ספק שלאחר שתעשו קצת שיעורי בית תדעו לענות לבד על השאלה, מדוע אבנר שלו טוען שועדת אגרנט היתה שערורייה.

לסיכום...


חג שמח. חג חרות שמח. חג אביב. שתזכו לספר ביציאת מצרים הרחוקה ההיא וזו שאנו נתונים בעיצומה. 

ד"ש לווג'יה ולידידיו האמיצים שאומרים את האמת.

ודי כבר עם פטפוטי הקונספציה, השמן שלא בדקו במוביל טנקים, הימחים הריקים ושאר עניינים חשובים מאין  כמותם כמובן, המתגמדים לחלוטין ביחס לפוליטיקה שכרגיל אף אחד כמעט לא נותן לה את היחס הראוי.

2 comments:

  1. אני עוקב זה זמן אחרי הרשומות שלך ותוהה מתי תבקר את הממשלה החדשה, מתי תקרא למדיניות חדשה...

    השבמחק
  2. קודם נראה מה המדיניות אחר כך נראה מה הלאה... בשנים האחרונות אני נוטה לשפוט דברים לגופו של עניין, גישה שמשמעותה דחיית הדרך הקלאסית של 'ביקורתיים', שנוסחה כבר על ידי אורוול בחוות החיות, לאמור 'שתי רגליים רע - ארבע רגליים טוב'. בניגוד למה שמקובל לחשוב, אורוול לא חשב רק על קומוניסטים כשהוא כתב את המשל הפוליטי הזה, אלא על כל סוג של חשיבה עדרית. לגופו של עניין, בפייסבוק פירסמתי כבר כמה וכמה דברים נגד יאיר שטייניץ, שהוא סוג גרוע בהרבה מבנימין לפיד, שהוא שכפול בעייתי במיוחד של יובל נתניהו.

    השבמחק