על הצד האפל של הירח המואר – או: כמה הערות על טולקין בעיקבות קריאת הביוגרפיה שלו

אין לי ספק שאני שייך לקבוצה המתכווצת והולכת של אלו ששמעו את שמעו של טולקין קודם בזכות ספריו ורק אחר כך בזכות הסרטים הנפלאים של פיטר ג'קסון. דווקא מופלאותם של הסרטים מבטיחה שהפער יגדל. ואם הפער הזה נכון למקרה של היצירות עצמן, הוא בוודאי נכון לביוגרפיה של טולקין שנכתבה על ידי המפרי קרפנטר. 

עצם העובדה שהביוגרפיה הזו ראתה אור ב-1977 (על כריכת הספר כתוב שהיא ראתה אור ב-1998 במלאת 25 שנים לפטירתו של טולקין, אבל עמנואל לוטם באפילוג הנהדר שלו ציין את 1977 כשנה בה קרפנטר פירסם את הדברים) ורק עכשיו היא זוכה לתרגום עברי, מעידה על עוצמת התרבות העממית הפסיבית (סרטים) לעומת התרבות הגבוהה והתובענית יותר (ספרים). ואם זה לא ברור אז לי זה ברור שלהוצאת הספרים 'אחוזת בית' ברור שאם יש בכלל סיכוי למכור כמה עותקים של הביוגרפיה של טולקין זה רק אחרי שג'קסון מפיץ את הסרט הרביעי בסידרה.

אבל לא על הבעיה הבלתי פתירה הזו רציתי לכתוב כמה דברים, אלא על כמה גילויים מפתיעים מבחינתי על טולקין שאין דרך לעמוד עליהם ישירות מיצירתו, אלא רק מהביוגרפיה שלו.

מסתבר שטולקין היה שמרן לא קטן. ולא שאין קסם ואפילו אמת בשמרנות תרבותית חברתית ופוליטית – ואני מתכוון לזה – אבל כפי שתראו להלן, הירח המואר הזה ששמו טולקין הסתיר באופן מוצלח למדי שמרנות אפלה למדי. שמא תאמרו 'והרי זה מובן מאליו! עולם הדמיון שלו מורכב ממלכים, קוסמים, גמדים, טבעות עוצמה, בני לילית ושאר ירקות'. ובכן לא. להבנתי בכל אופן כל אלו אינם מלים נרדפות לשמרנות. ולא ניכנס לדיון ספרותי שממילא הכלים העומדים לרשותי לענות בו מוגבלים למדי.

ובכלל, לא מדובר כאן ב'זעזוע' הנובע מהגילוי שמי שהיה בין השאר גיבורם של 'ילדי הפרחים' בשנות ה-60' (אז הפך 'שר הטבעות' ללהיט שנמכר במליוני עותקים) הוא למעשה שמרן. ואולי הסתבכתי עם המושג הזה אבל מכיוון שהתחלתי בו, לא אברח לשום מקום, דבר שיכולתי לעשות על ידי מחיקת כל מה שכתבתי עד כאן. סיכום ביניים: לא זעזוע יש כאן וגם לא התרעמות מתקוממת, אלא תובנות שלא הייתי מעלה על דעתי לגבי טולקין אילולא קראתי את הביוגרפיה שלו. ובעצם, לא טולקין הוא העניין אלא העניין שמעסיק את טולקין (ואותי) הוא העניין.

בכל אופן, כדי לא להאריך יתר על המידה, בחרתי שלוש דוגמאות בלבד. האחת מבטאת את יחסו של טולקין לדמוקרטיה. בניגוד למה שאפשר לצפות מסוציאל דמוקרט כמוני, דווקא היא הפחות חמורה בעיני, ואני מוצא בה הגיון רב המקבל תנופה של ממש מ'שר הטבעות'. השנייה מבטאת את יחסו של טולקין למוסד הנישואין. גם כאן אפשר למצוא הגיונות חזקים התומכים בגישתו, ויהיו אפילו שיגידו שלא רק שאין כאן שמרנות, אלא יחסית לזמן בו הדברים נאמרו (שנות ה-40' לכל המאוחר), לא כל שכן המקום (אנגליה המעמדית והמכופתרת), אפשר לראות בהם פריצת דרך פרוגרסיבית דווקא. השלישית שהיא החמורה ביותר בעיני, עוסקת בהבנתו של טולקין את היחס בין אמת, מיתוס ודת.

הנה הקטע הראשון: "לפי תפיסת עולמו" כתב קרפנטר על טולקין, "על כל אדם להשתייך ל'שדרה' חברתית מסויימת, גבוהה או נמוכה, ובמובן הזה היה שמרן ומיושן. אך במובן אחר, דווקא התפיסה הזאת גרמה לו לגלות אהדה רבה לזולתו, שכן רק אלה שאינם בטוחים במעמדם בעולם ומרגישים שעליהם להוכיח את עצמם, ובמקרה הצורך אף לדרוס אחרים בדרכם לצמרת, הם אכזריים באמת". תודו שגם אתם חשבתם בעת קריאת הקטע המטריד הזה על הפוליטיקה הדמוקרטית, בישראל ובמקומות אחרים. "במונחים מודרניים" ממשיך קרפנטר, "טולקין היה 'ימני' בכל שכיבד את מלכו ואת מולדתו ולא האמין בריבונות העם" (עמ' 159).

אילו היה קרפנטר בחיים (הוא מת ב-2005), הייתי מבקש את תגובתו על דעתי לפיה אין סתירה הכרחית בין כבוד למלך קל וחומר למולדת, ובין אמונה בריבונות העם. בכל אופן, זה מה שכתב קרפנטר על טולקין, ודברים אלו מקבלים משנה תוקף או משנה תהייה מעיון בקטע אחר בספר, הקטע היחיד ממש בו מרים לרגע טולקין את ראשו מהמיתולוגיה הפנטסטית שהוא מנסה לברוא, ומעיר הערה על הטרגדיה הפוקדת באותם שנים עשרות או מאות מליוני אנשים ברחבי העולם. ב-1941 כתב  טולקין: "העם הזה טרם הבין שאויבינו הגרמנים ניחנו בסגולות (והן אכן סגולות) של צייתנות ופטריוטיזם, שעולות על שלנו במידה משמעותית. בלי מקננת טינה אישית כלפי הבור הסמוק ההוא, אדולף היטלר, על שהחריב, עיוות, השתמש לרעה וקילל לנצח את הרוח הצפונית הנעלה שהרימה תרומה אדירה לאירופה, רוח שתמיד אהבתי וניסיתי להציגה כפי שהיא באמת". (עמ' 235)

באחת מסביר לנו קרפנטר, שטולקין, "התנגד לדמוקרטיה פשוט מתוך האמונה שבני אדם לא ירוויחו ממנה דבר. פעם כתב: 'אינני "דמוקרט", ולו משום ש"צניעות" ושוויון הם ערכים רוחניים שהושחתו בניסיון למכן אותם ולהופכם לרשמיים. כתוצאה מכך קיבלנו לא צניעות והנמכה עצמית אוניברסאליות, אלא גדולה וגאווה אוניברסאליות, עד שאיזה אורק מניח יד על 'טבעת עוצמה' – ואז כולנו הופכים לעבדים' ". סוף ציטוט (עמ' 159).

לצד חוסר הנוחות הנוצר למקרא דברים אלו -  שנכתבו על ידי אדם שחי ממש כאן לא מזמן, בארץ שנחשבת לאחת המוצלחות שבדמוקרטיות בעולמנו המיוסר, ושכל מה שהוא חש כלפי היטלר זוהי "טינה" - הרי שבהפחתת הדרמה שיש במלים "אורקים", "טבעות עוצמה " ו"עבדים",  דברי טולקין מדוייקים למדי: הנה בישראל למשל, "גדולה וגאווה" הם מסימניהם של פקידי האוצר למשל ויתר "האורקים" של הנוחי-דנקנרים למיניהם, שאמנם שמו ידיהם על "טבעת העוצמה" של מנגנון המדינה המודרנית, והופכים את רוב אזרחי ישראל לסוג של "עבדים".

והנה הקטע השני: "כששאחד מבניו שקל להינשא" כתב קרפנטר, "כתב לו [טולקין]: 'רבות מן התחושות הלגיטימיות של הגבר עלולות לעורר מהומה. אל לו להסתירן מעיני אהובתו או אשתו! חבל אותן, או אם הן ראויות להילחם עליהן – פשוט התעקש. עניינים כאלה עלולים להתעורר לעתים קרובות: כוס הבירה, המקטרת, אי-כתיבת המכתבים, החבר האחר וכו'. אם תביעותיו של הצד האחר באמת אינן הגיוניות (כפי שאכן קורה אפילו בין הזוגות האוהבים ביותר), עדיף להשיב עליהן בסירוב מוחלט, ולא בהונאה ובתחבולות, אף שזה עלול לעורר 'מהומה' (עמ' 191) ".  אני בוחר להימנע מפרשנות כזו או אחרת על הקטע הזה, שמבחינות רבות מדבר בעד עצמו. ולא בגלל שאין לי מה לומר אלא מכיוון שמה שיש לי לומר לעצמי אני אומר. אני מקווה – ובעצם משוכנע – שהקטע הזה הדהד בנפשו של כל מי שקרא בו בתשומת לב, תוך התרחקות מודעת מפרדיגמת 'המיגדר' המאולצת והצדקנית.

והנה הקטע השלישי:  אבל קודם ההקשר אחרת הציטוט יהיה ארוך מדי. טולקין היה קתולי אדוק. כלומר אדם שבאמת האמין בישו ובמקומה של הכנסייה והוידוי והמיסות וכן הלאה. אחד מחבריו של טולקין, לואיס שמו (מצטער, לא הצלחתי לעקוב איזה מהלואיסים אבל אין זה משנה מבחינת העניין), פוסח על שני הסעיפים בעניין האמונה באלוהים, עד לרגע שטולקין מציב בפניו טיעון שהוא בבחינת 'נןק-אאוט'. הנה הציטוט המלא של הדרמה: "אבל, אמר לואיס, מיתוסים הם שקרים, אף שננשפים הם מבעד לכסף". 

ההדגשות במקור ואני לא באמת מבין למה לואיס התכוון בדבריו על "הכסף" אבל בהחלט הבנתי את דבריו על המיתוסים. גם טולקין הבין כמובן, וענה: "לא. הם לא". וקרפנטר ממשיך בתאור הקסום למדי יש לומר, אך המטריד מאד כפי שתבינו לבד (ואם לא, בכוונתי להסביר): "טולקין הצביע על העצים הגדולים בחורשת מגדלן, שענפיהם התכופפו ברוח, וניסה קו טיעונים שונה. אתה קורא לעץ עץ, אמר לו טולקין, ומפסיק לחשוב על המילה. אבל זה לא היה 'עץ' עד שמישהו נתן לו את השם הזה. אתה קורא לכוכב כוכב, ואומר שהוא לא יותר מגוש חומר שנע במסלול מתמטי. אבל זהו רק האופן שבו אתה מסתכל על זה.  כאשר אתה נותן שמות לעצמים ומתאר אותם, אתה רק ממציא מונחים משלך. ובדיוק כשם שהדיבור הוא המצאה על אודות עצמים ורעיונות, כך גם המיתוס הוא המצאה על אודות האמת" (עמ' 181)

אתן לכם זמן לעכל את הבשורה על פי טולקין... כן, אין דרך אחרת להבין את זה. אם קראתי למשהו בשם, הרי שעצם המעשה הזה מעיד על אמיתותו של הדבר. לא מאמינים? הנה ההמשך: "כולנו באנו מאלוהים (המשיך טולקין) והמיתוסים שהמצאנו, גם אם הם מוטעים, משקפים בהכרח שבריר מן האור האמיתי, האת הנצחית של האל. רק באמצעות יצירת מיתוסים, רק באמצעות הפיכה ל'בורא משני' והמצאת סיפורים, יכול האדם לשאוף למצב השלמות שידע לפני החטא הקדמון. ייתכן שהמיתוסים שלנו מוטעים, אך כולם חותרים, אם גם באי-יציבות, אל הנמל האמיתי, בשעה ש'הקידמה' החומרית מובילה אך ורק אל תהום פעורה ואל 'כתר הברזל' של כחות הרוע".(עמ' 181)

קחו עוד כמה שניות להתאוששות. אני משוכנע שכמוני גם אתם גלגלתם בראשכם רשימה לא קצרה של אסוציאציות היסטוריות שהתחוללו ממש בזמן שטולקין הציב את טענותיו הללו בפני חברו. מוסוליני, סטאלין, היטלר, רשימה חלקית. "האם אתם טוענים, שאל לואיס" את חבריו (טולקין ודייסון) "שסיפורו של ישו הוא פשוט מיתוס אמיתי, שפועל עלינו בדיוק כמו האחרים, אבל הוא מיתוס שקרה באמת? אם כך, אמר, אני מתחיל להבין". שבוע ומחצה מאוחר יותר, כתב לואיס לידיד אחר: "עתה עברתי מאמונה באלוהים לאמונה מוחלטת בישו – בנצרות" (עמ' 182).

בעיני לפחות הקפיצה הזו פשוט מדהימה, במובן הרע של המילה. מהבנה שמיתוס איננו בהכרח שקר, למסקנה שהמיתוס של ישו הוא אמת, יש קיצור דרך שהייתי רוצה להאמין שלא מתקיימת אפילו לא בסמינרים בומבסטיים של 'חוזרים בתשובה'. לשמוע שקפיצת דרך כזו התרחשה אצל אנשים בעלי אינטלקט בסדר גודל כזה הוא עניין מדכא למדי. ולא בגלל שהמחנה החילוני הפסיד כמה חיילים לטובת המחנה הדתי, אלא מכיוון שההגיון המדכא הזה מסביר את הקלות הבלתי נסבלת של אנשים כמו גבלס לחזור על שקר כמה פעמים וכך להפוך אותו לאמת. להבדיל, באמת להבדיל, העקרון הגבלסיאני-טולקיאני הזה מתקיים באלפי דוגמאות בימינו. ע"ע שלמה זנד, אילן פפה, 'זוכרות', העיתון לאנשים חושבים, אורי מילשטיין, רשימה חלקית מאד.

ב-1939 נשא טולקין עוד אחת מההרצאות האוקספורדיות שלו, ואמר בין השאר (עמ' 233): "מתקבל על הדעת כי כל סופר היוצר עולם משני, פנטזיה, כל בורא משני, שואף במידה מסויימת להיות יוצר אמיתי, או מקווה שהוא נוגע במציאות: מקווה שהאיכות המיוחדת לאותו עולם משני (גם אם לא כל פרטיו) שאובים מן המציאות, או נמזגים בתוכה". קרפנטר עוצר כאן את הציטוט המקורי ומוסיף הערכה כי בדברים אלו טולקין "הרחיק לכת [כש]אמר שכתיבת סיפורו הוא מעשה נוצרי במהותו". טולקין המשיך ואמר בהרצאתו כי "עתה יכול הנוצרי לראות כי לכל חושיו ועשתונותיו קיימת מטרה, אפשרות של ישועה. כה רב הוא השפע שנפל בחלקו, עד כי עתה יוכל אולי לנחש ולחשוב שבעזרת הפנטזיה יהיה בידו לסייע בלבלובה והעשרתה של הבריאה".

אם אני מכריח עצמי לשמוע את הדברים באזניים של אהבת אדם, הרי שמדובר בהרצאה נהדרת ומעוררת השראה. טולקין מתגלה כאן כאדם אופטימי מאין כמוהו. זו אופטימיות הקוראת לאדם לקחת חלק במעשה הבריאה, על יסוד הכרת תודה על "השפע שנפל בחלקו", כלומר בחלקנו. אני מדגיש זאת לאור העובדה שלאורך כל הספר שב קרפנטר ודיבר על טולקין כעל אדם 'פסימי'. שורש הפסימיות לדעת קרפנטר נעוצה במותה של אימו האהובה [ובאמת מייבל סאפילד-טולקין מצטיירת כאמא נפלאה ממש] , כשהיה רק בן 12. אביו מת כשהיה  פעוט בן 4.

לא לי לשפוט כיצד ניתן להבחין בין פסימיות לאופטימיות אבל האמונה של טולקין באפשרותו של היוצר להעשיר את העולם "השופע" מלכתחילה בו הוא חי, היא להערכתי אופטימיות שאין למעלה ממנה. ואופטימיות היא הרי הנימה המלווה את בילבו במסעו הידוע, ואת חבורת הטבעת ואת דרי 'הארץ התיכונה' כולה.

אותה אופטימיות שבתה את ליבי מהשורה הראשונה של 'ההוביט' אותו קראתי שלוש פעמים. ולמה מהשורה הראשונה? כי אולי גם אני כמו בילבו גר בחור באדמה, גם אם לחור שלי יש בשנים האחרונות גג רעפים אדומים. אבל האופטימיות הזו שבתה אותי בקיסמה גם כשקראתי את 'שר הטבעות' (פעם ושליש, כלומר את הספר הראשון קראתי פעמיים, ליתר דיוק קראתי פעם אחת והקראתי פעם אחת לקרובת משפחה שלי). כבר באמצע 'שובו של המלך' ידעתי שכשם שסאם גמג'י הוא 'שר הטבעות' האמיתי כך הוא גם 'המלך' השב אל החור שלו באדמה, לרוזי ולבנות. ומה יותר אופטימי מזה.

אופטימיות לא סותרת שמרנות, ושמרנות אוהבת אדם – וטולקין המצטייר מהביוגרפיה האמינה של קרפנטר היה אוהב אדם (שלא לדבר על איזה אבא נפלא שהוא היה עד יום מותו) – גם היא יכולה לתרום ל'תוצר' הצפוי של האופטימיות: תיקון אדם.

מצד שני אינני יכול שלא לקחת בחשבון מסר קבוע של טולקין עלפי קרפנטר: התודעה הנוצרית היסודית של "החטא הקדמון"  היתה מושרשת ביוצר הדגול הזה, ומכאן סלידתו מהמודרניזציה, ממכוניות, מעיור, מתיעוש, מכל מה שמריח התרחקות מהטבע. וזו כבר שמרנות עמוקה ויסודית. והנצרות האדוקה הזו גם מסבירה כנראה את הא-פוליטיות האיומה של טולקין, כי ביחס ל"חטא הקדמון" מה זה משנה קיינס או תאצ'ר. מצד שלישי הוא חי ופעל ונשם את העולם הזה, המודרני, הממוכן, העירוני, המתועש, המתרחק מהטבע גם כשהוא מודע להתרחקות הזו ומבכה אותה במידה ידועה.

אין דרך פשוטה לסגור את המעגלים הללו. עמנואל לוטם למשל סבור שאין טעם לנסות אפילו. לוטם טוען שסוד קיסמו של טולקין הוא בקשת המרהיבה הזו של תכונות והיפוכן: "רבים מאד הניגודים בספר, ותקצר היריעה מלעמוד על כולם" הוא כתב (עמ' 342). "אזכיר את מסכת היחסים הסבוכה בין פרודו וסם, שראשיתה חדה וברורה ואחריתה מטשטשת את ההבדלים ביניהם, כמעט עד החלפת תפקידים; את דמותו הטרגית, השסועה בתוכה פנימה, של בורומיר; את הרעות שאינה מתקבל על הדעת בין לגולס לגימלי; ועוד כהנה וכהנה, גם בלי להזכיר את מורכבותו המרתקת של גולום".

אבל – וכאן לוטם תורם עוד תרומה עצומה – "ומעל לכל, כמין בניין-על, ניצב הניגוד בין המלומד האפרורי, המסוגר בחדריו ומייחד את רוב זמנו לעיונים בנושאים שאינם מעניינים שום אדם מלבדו, לבין הסופר ברוך הדמיון שקנה לו מעריצים אדוקים בכל רחבי העולם". ובהמשך: "עושר השפה, גווניה ודקויותיה. ציור דיוקנה הנוסטלגי של אנגליה הכפרית ההולכת ונעלמת. סיפורי אהבה הנמשכים אל מעבר למעגלי העולם. מה פלא שכה רבים ניסו להסביר את סוד הקסם, ומה פלא שאיש מהם לא הצליח".