י

י

יום שישי, 1 באוגוסט 2014

בחזרה לשאלת היחס בין חופש אקדמי לחופש הביטוי - כמה הערות בעיקבות מייל שנוי במחלוקת (משום מה) של פרופ' שיינמן

מייל של פרופ' שיינמן הביא איש יקר מאד לאתגר אותי בשאלת גבולות חופש הביטוי באקדמיה. האמת? אני לא מצליח להבין מה בדיוק הבעיה עם המייל של פרופ' שיינמן שכתב לסטודנטים שלו בבר-אילן:

"אני מקווה שהודעה זו מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם, והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו  או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה.  אני מאחל לכם, משפחותיכם, והקרובים לכם שתישארו בטוחים ובריאים עד שהעימות יסתיים ועד בכלל. אני יודע ששגרת החיים והלימודים של סטודנטים רבים נפגעה כתוצאה מהמצב הביטחוני, כולל בשל שירות מילואים, מעבר בין מקומות מגורים, שהייה ממושכת במתחמים מוגנים, חרדות, והפרעות קשב וריכוז. מרצי האוניברסיטה הונחו לגלות הבנה וגמישות במסגרת המגבלות המוסדיות (פקולטה, אוניברסיטה). לפי הנחיית האוניברסיטה המבחנים במועדי א' וב' בתורת המשפט יתקיימו כסדרם ב31 ליולי וב18 לספטמבר, אבל מדור בחינות יפרסם מועד נוסף,  וכל סטודנט יהיה רשאי לגשת לשני מועדים ולקבל את הציון הגבוה. מסיבות כלליות, אני ממליץ לסטודנטים שניגשים למבחן בפעם הראשונה לגשת במועד המוקדם ביותר האפשרי. סטודנטים עם בעיות או בקשות מיוחדות יכולים לפנות אלי עם מסר מפורט. בהצלחה בבחינות, כל טוב".

אולי, באמת אולי, יש כאן חוסר טעם מסויים אבל רק אולי. הנה אני מצהיר בזאת שלבי לבי לכל הפלסטינים שסבלו וממשיכים לסבול מהמלחמה הזו. ועם זאת לרגע אחד אין לי ספק מי כאן הצודק ומי כאן הרשע. כך או כך, דבריו של שיינמן הם לא עמדה פוליטית מהסוג של אקדמאים שוטפי מוח למיניהם. אין לי מושג לגבי שיינמן. אינני מכיר אותו. אבל אני מכיר מצוין אחרים.

בכל אופן, את דבריו של שיינמן אני מבין כמבטאים סוג של עידנא-דריתחא צפוי למדי, ולא מאד מעניין. עם זאת, סוגיית גבולות החופש האקדמי לא עוזבת אותנו לצערי, ולשמחתי כבר כתבתי עליה לפני ארבע שנים, וגם במקומות אחרים, והרי מדובר בשני דברים שונים, ולמעשה מנוגדים בתכלית.

חופש הביטוי הוא הזכות השמורה לכל אדם לחשוב מה שהוא רוצה על מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, כל עוד המחשבות לא הופכות למלים של הסתה ועוד פחות מכך לפעולות של אלימות. החופש האקדמי הוא החובה של איש האקדמיה לחתור לאמת. באחת - חופש הביטוי הוא זכות של רבים, ואילו החופש האקדמי הוא חובתם של מעטים.

מי שלא רואה את ההבדל מוזמן לקבוע תור אצל אופטיקאי. יש בקבוץ 'הזורע' כמה אנשים מקצוע מעולים בתחום. חובתם היא לומר לפציינט מה מצב הראייה שלו, ולא מה הם חושבים על נטייתם הקולינרית. אחרי שעות העבודה, מותר לאופטיקאי לומר את דעתו על צמחונים וטבעונים או אוכלי בשר, אם וגם אם לא שאלו אותו. כך גם לאיש האקדמיה מותר לבטא את עמדתו אודות להטב"ים או פלסטינים אחרי שעות העבודה.

אבל מה אם עבודתו קשורה בחומרים המשמשים לו לאזרח לגיבוש דעתו על הפלסטינים וכיו"ב? מה אז? התשובה פשוטה למדי, למרות שהיא דורשת פי כמה עבודה (הרבה יותר קל לעשות אינדוקטרינציה, בעיקר אם מדובר בסוג המבוסס על צדקנות): כשאיש אקדמיה עומד בכיתה (הוא יכול גם לשבת) ומלמד סוגיות כואבות כמו הנכבה או ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, עליו להציג את הדברים בהקשרם הרלבנטי האמין ביותר. אחרי זה עליו להציג את החלופות הממשיות שעמדו וממשיכות לעמוד בפני מקבלי ההחלטות. ורק בסוף, כדי להדגים את עקרון החלופות בהקשרן, הוא רשאי או אפילו כדאי לו להביע את עמדתו שהיא אחת מהחלופות הנזכרות, תוך שהוא מצביע על נקודות החולשה שלה. זוהי הגינות קודם כל, אך גם דרך בטוחה לעיון קונקרטי בטענות עקרוניות, ולעיון בגישות עקרוניות על בסיס טענות קונקרטיות. אבל כאמור זה דורש המון עבודה. קודם כל העבודה העצמית של איחסון הצדקנות בתא הכפפות של הרכב, רגע לפני שיוצאים ממנו והולכים מהחניה לכיתת הלימוד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה