י

י

יום שישי, 29 באוגוסט 2014

ועכשיו תורי לסכם את המלחמה


'הפיגור' היחסי בסיכום שאני מציע כאן טומן בחובו יתרון קטן: השפעת תגובותיהם של אחרים על הסיכום שברצוני להציע. התגובות כפי שכל אחד יכול להתרשם ואולי לחוש בתוך עצמו – מעורבות. צה"ל ניצח? חמאס ניצח? האם בכלל 'ניצחון' הוא מילה רלבנטית למלחמות בכלל ולמלחמות מסוג זה בפרט? ואם בכל זאת ניתן לדבר על נצחון צבאי ('חמאס הוכה מכה קשה' וכן הלאה) – מה לו ולמימד המדיני שנראה על פני די דומה לזה שהיה כאן לפני חודשיים? ומהמישור המדיני לפוליטי: מה מעמדה ב'דעת הקהל' (כלומר בסקרים) של ממשלת ישראל או ליתר דיוק של שני שריה הבכירים שכנראה ניהלו את המלחמה לבד (עם הרמטכ"ל כמובן)? או ממש ליתר דיוק: איך נפל נתניהו מ-80% תמיכה בסקרים לכ-30%? ולבסוף: הסולידריות הישראלית. עמדה במבחן? ואם כן – האם תמשיך אחרי שהעשן התפזר? ואם כן – מה היא בכלל 'הסולידריות' הזו? צ'פחות וצחוקים או גם צדק חלוקתי שמתחיל בדיור וממשיך בתעסוקה ובריאות וחינוך ובטחון פנים ומסתיים ביוקר המחייה ובפנסיה? ומה מקומן של תופעות מזעזעות של גזענות, אלימות, חוסר סובלנות ואטימות מ'ימין' ו'משמאל'?

אין סיכוי שאצליח לענות על כל השאלות הללו תשובה מספקת או לפחות ראשונית. אבל אני מוצא שיש הבחנה בסיסית אחת שמסייעת לי לעשות סדר, הבחנה הבנויה על שתי צורות הסתכלות שונות ומנוגדות על מה שניתן לכנות 'מצבנו הבסיסי'. צורת הסתכלות אחת היא 'חיצונית'. השנייה: 'פנימית'. ה'חיצונית' היא היסטורית. 'הפנימית' היא פוליטית. יש ביניהן נקודות מגע כמובן. למעשה מה ש'פנימי' או 'פוליטי' ברגע זה, יהפוך בעוד רבע שעה או רבע שנה או לכל היותר רבע מאה ל'חיצוני' או 'היסטורי'. חברה טובה שלי נוהגת לומר שהיא 'אופטימית לטווח הארוך ופסימית לטווח הקצר', ולמרות שהיא מוסיפה חיוך נעים מאד כשהיא אומרת את זה, נדמה לי שהמשפט הזה מיטיב לבטא את ההבחנה שהצעתי בין 'החיצוני-היסטורי' ל'פנימי-פוליטי'.

אז אם אני צודק וההבחנה הזו מועילה, הגיע הזמן להעמידה במבחן. ולא, אין לי כוונה לעבור על כל אחת מהשאלות שהצבתי בהתחלה, ולו מהסיבה שעל חלקן – הראשונה למשל ('חמאס ניצח?') אי אפשר לענות כרגע (אף פעם לא מיותר להזכיר את האווירה בישראל אחרי 'מלחמת לבנון השנייה' שנשענה בין השאר על התחושה שחיזבאללה ניצח כי הוא המשיך לירות טילים עד הרגע האחרון. שמונה שנים של שקט כמעט מוחלט כבר אמרנו? אז נגיד שוב). אבל על חלק מהן בהחלט אענה באופן ישיר למדי. אז ככה:

מבחינה היסטורית, 'חיצונית', כלומר בפרספקטיבה שאיננה יכולה לקחת בחשבון את כאב השיניים שלי או את התמונות האיומות שב'טמקא' מקפידים לספק לי על דאע"ש, מצבנו מצויין. כמעט כתבתי 'מעולם לא היה טוב יותר' אבל אין צורך להגזים, כי הטענה 'מצבנו מצויין' מספיק מדוייקת. ישראל היא סיפור של הצלחה. נקודה. מנקודת המבט ההיסטורית, כל ישראלי אמור להיות גאה במה שיש כאן. אין צורך להביא נתונים על גודל התל"ג לנפש או על הירידה בכמות השימוש במים ב45 השנים האחרונות (כן, ירידה), או על כך שישראל היא המדינה היחידה כנראה שמספר העצים בה בגידול מתמיד. לפני 135 שנים היו כאן לכל היותר 30 אלף יהודים, אולי 20, אני לא בטוח, רובם מסכנים מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת. היום יש יותר מ-6 מליון וכפי שמלמדת הסטטיסטיקה, הם חיים באחד המקומות הבטוחים בעולם. כן, עובדה. מה לעשות. לא תקראו עליה ב'טמקא' כי תמונות היסטוריות 'חיצוניות' אינן משפרות את הרייטינג.

מבחינה 'חיצונית', אם משווים את רמת הסולידריות שיש בחברה הישראלית לכל חברה אחרת – להשוות לחברה הפלסטינית זה ממש לא חוכמה אבל למה לא ואם לא אז תחשבו דנמרק או הונדורס – שוב, התמונה העולה היא חד משמעית: מדובר בסיפור של הצלחה. בכלל ובפרט אם לוקחים בחשבון את נקודת המוצא: יהודים הגיעו הנה מ-102 ארצות כשהם מדברים עשרות שפות. אז עכשיו אפשר לספר סיפורי מעשיות על איך הציונות המציאה את העם היהודי... אבל להוציא את קיומה של תודעת סולידריות היסטורית יהודית - שהציונים היו היחידים שתרגמו אותה לשפת המעשה בקנה מידה לאומי - אין שום הסבר 'חיצוני-היסטורי' אחר לעובדה שמנקודת המוצא ההטרוגנית המטורפת הזו (102 ארצות, עשרות שפות  ועוד לא אמרנו כלום על הפערים החברתיים וההשכלתיים והתרבותיים שנילוו לנקודת המוצא הזו), נוצרה כאן חברה שביטויי הסולידריות שלה חזקים, ברורים, נוכחים, לא מאתמול אלא כבר מאה שנה ויותר.

מבחינה 'חיצונית', מצבה המדיני של ישראל רק משתפר. כן, זו עובדה. שוב, אם משווים את מצבנו המדיני כרגע למעמדו המדיני של הישוב היהודי בתקופת המנדט, או למעמדה המדיני של ישראל בעשור הראשון שלה, או למעמדה בשנות ה-70' וכן הלאה, רואים שיפור מתמיד. היום ישראל היא בעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב, בלי קשר לשאלה מי יושב בבית הלבן ומה הוא חושב על האסלאם הרדיקלי. אבל ישראל היא ביחסים טובים מאד – חלקם סמויים וקשורים בגז הטבעי – עם רוסיה. לא פחות חשוב: אין יותר 'עולם ערבי' הבונה את 'הסולידריות' שלו על שנאת מדינת ישראל. 'אפילו' ערביי ישראל (לא דרוזים וצ'רקסים מול ערבים, ואפילו לא 'רק' ערבים-נוצרים מול ערבים-מוסלמים) מפולגים בין כאלו שממשיכים לדלקם את דיקלומי המופתי, לבין כאלו שמבינים וגם מוכנים לומר בקול רם שישראל היא הפתרון ולא הבעיה של המזרח התיכון. כן, מי שרוצה לשמוע ולראות, יוכל לאסוף בקלות עדויות על תמיכה ערבית הולכת וגוברת בישראל, כולל אצל ערבים-ישראלים-מוסלמים, שלא מעט מהם משרתים אפילו בצה"ל. מה נשאר? כן, הידוע בכינויו 'העולם' כשבדרך כלל הכוונה היא לכמה אינטלקטואלים במערב, כשבפועל 'העולם' – עוד לפני שסופרים מקומות נידחים כמו קנדה, סין, הודו ויפן – הוא עניין מגוון למדי, הכולל גם תומכים רבים של ישראל, שלא מפסיקים להגיע לכאן אם לכנס מדעי, אם להופעת רוק, אם לתיירות להט"בית וכן הלאה.

אז אם הכל כל כך טוב, איפה הבעיה? כמובן. ב'פנימיות' של הדברים, שהיא פוליטית איך שלא נכופף אותה. אכן כן, כשאני נתקל עם הזרת בפינה של הקיר קשה לי להתנחם מהעובדה שלפני עשרים שנה שברתי את היד וזה כאב פי כמה והטיפול שכלל גבס מגרד נמשך חודשיים.

'היסטורית' ישראל היא הצלחה כלכלית. אבל 'פוליטית' מתקיים בה פער חברתי בלתי סביר  ובלתי מוצדק מכל בחינה: כלכלית, ציבורית, מוסרית. כשבעל מפעל בשדרות שאיבד כמעט הכל שומע שבשנה האחרונה הבנקים הכניסו לכיסם רק מעמלות 13.7 מיליארד שקל, העובדות ההיסטוריות אכן הופכות להיות מבחינתו 'חיצוניות'. העדרו של שיח כלכלי-ביקורתי ראוי לשמו, תומך בהחלטתו של בעל מפעל כזה לוותר על חלקו בעוגה הלאומית, כי 'היתה מלחמה ואין ברירה וחייבים לעשות קיצוץ רוחבי'. זהו, שיש ברירה. הברירה היא מחייבת אבל הבנה אחרת של הכלכלה-הפוליטית או הפוליטיקה של הכלכלה.

'היסטורית' בישראל נוצרה חברה סולידרית למדי. אבל 'פוליטית' נשמעים בה יותר הקולות של השנאה והעויינות והנאצה. הקולות הללו באים מפשיסטים יהודיים ההולכים להפגנות לחפש 'סמולני' להרביץ לו, ושאינם רוצים לראות ערבים אפילו כמפקדי יחידות בצה"ל. אבל גם מפסיבדו-הומניסטים ופציפיסטים בגרוש שעצם העובדה שטנק ישראלי נמצא על גבול עזה, היא מבחינתם התגרות ואלימות וכוחנות ו'קיבוש'. הצלחת הקצוות להשפיע באה לידי ביטוי בעצם העובדה שרוב אזרחי המדינה, שהם ככל הנראה 95%  ואולי אפילו 99%, חייבים 'לבחור צד' כל הזמן ולכן הם אין להם ברירה לקחת חלק בשיח שקל לתארו כאנטי-סולידרי.

'היסטורית' מצבה המדיני של ישראל טוב מאד שלא לומר מצויין. אבל 'פוליטית' מי שנבחר לעמוד בראשה מקפיד להמשיך קו מוכר בפוליטיקה הישראלית (ובלבד שהוא מוכר... ולשם כך יש ללמוד היסטוריה פוליטית של מדינת ישראל...): חתירה מתמדת לשימור הקפאון המדיני. מזלה של ישראל שלאורך כל דרכה תמיד היו מנהיגים שפעלו במגמה הפוכה שממילא מקבלת חיזוק מהשכל הציבורי הישר שסולד מקפאון. מאבק הכוחות הזה, בין כוחות 'הקפאון' לכוחות 'ההפשרה', הוא פוליטי כמובן. באף רגע היסטורי לא היתה הכרעה של נוק-אאוט. משיכת החבל מתקיימת כל הזמן. השמועות והספקולציות שדלפו לעיתונות במהלך 'צוק איתן' מלמדות שהמאבק הזה התנהל כל הזמן. ואם כך הדבר אז הוא מתנהל גם כרגע.

שורה תחתונה: 'צוק איתן' מסתיים בתחושה של החמצה, ובצדק. אבל אני לפחות מכריח את עצמי לערבב את החומץ 'הפנימי' בתוך הסלט ההיסטורי, ובכך להפוך את 'החיצוני' לחלק מה'פנימי' ובכך להצליח אולי להבין את 'הפנימי' גם – לא רק, גם – לאורו של 'החיצוני'. או בקיצור: את תחושת ההחמצה האקטואלית אני בוחר לראות דרך ידיעת ההצלחה ההיסטורית.

ומילה אחרונה (בינתיים) על ההיסטוריה. כפי שכתבתי כאן שוב ושוב, ההיסטוריה הרלבנטית לענייני 'צוק איתן' על כל מימדיו (הצבאיים, המדיניים, החברתיים, הכלכליים) היא היסטוריה פוליטית. כפי שכבר כתבתי כאן, הפוליטיקה של הרגע הזה היא ההיסטוריה של עוד יומיים או שנתיים. ולכן, כדי להבין את הכאן-והעכשיו, את החוויה 'הפנימית' של הרגע, אין ברירה אלא ללמוד כמה שיותר היסטוריה פוליטית. אחרת קשה להבין מי ומה נגד מי ואיך ומתי ולמה וירח מטפטף עלינו ולא ידענו מה קודם.

כן, מדובר בכאב ראש לא קטן. ללמוד היסטוריה מחייב ויתור על 'טמקא' למשל. ועל פייסבוק. לפחות בחלק מהזמן. אבל יש חדשות טובות מאד: לימוד ההיסטוריה בצורה הנכונה, מגלה שבכל נקודת זמן היו חלופות. היו אפשרויות. שום דבר כמעט לא קבוע מראש. אפשר ככה ואפשר אחרת.

אפשר לנקוט צעד צבאי כזה ולא אחר. אפשר ללכת בנתיב מדיני. יש אפשרויות. גם בכלכלה. בעיקר בכלכלה. וגם בחברה. אפשר לנצל את חופש הביטוי והמצפון כדי להפיץ שנאה ושקרים מימין ומ'שמאל', אפשר להפוך את חופש המצפון למנוף לביטויים הגונים, מדוייקים, מועילים, מנחמים. הידיעה שיש אפשרות לבחור, כשהיא מעוגנת לא 'רק' באינטואיציה של חוויה 'פנימית' אלא גם בידיעה של היסטוריה 'חיצונית', היא חדשה טובה מאד.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה