בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, הנה אני אומר בפה מלא שיש ברשימת הליכוד אנשים ראויים. יעלון, דיכטר, ארדן. לא שאני מסכים לעמדותיהם אבל הם חברי כנסת ראויים וזה מה שרציתי לומר בשלב זה.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, יש ברשימת המועמדים של המפלגה בה אני חבר כמה חברי כנסת שהם מבחינתי מקור לבושה גדולה. מירב מיכאלי למשל. למיטב הבנתי מיכאלי – האיילת שקד של הפוסט-ציונות השמאלית – אמורה היתה להיות ברשימה הערבית המאוחדת.

אבל השיטה הנהוגה בישראל מחייבת אותי לעשות חשבון אחר. בלי קשר לסך הכל הצפוי מהשוואה בין סך כל מועמדי הליכוד לסך כל מועמדי העבודה (למיטב הבנתי הראשונים מתגמדים לעומת האחרונים בכל הקשור לעבודה הפרלמנטרית 'נטו'), גם הפעם העניין הוא מי יקבל את ברכת נשיא המדינה לנסות ולהרכיב ממשלה.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, ובהמשך ישיר לדרכי בהבנת המציאות בישראל, אינני חושב שבחירתו של נתניהו לקדנציה נוספת היא 'אסון', ובניגוד לליצני קהיליית הטרוניה – ב.מיכאל, א. סידון ושות' – אינני רואה את "החושך בקצה המנהרה".

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, ובהמשך ישיר לדרכי בהבנת המציאות בישראל, אינני חושב שאם הרצוג יעמוד בראש ממשלת ישראל בארבע (או שלוש או שתי) השנים הקרובות, הכל יהיה פה נפלא, שלום ישרור בין יהודים לערבים, הפערים יעלמו וגם האלימות ומעשיות השוקולד, הבקבוקים ושאר ירקות.

כי חוזקותיה של מדינת ישראל גדולים בהרבה מיכולתו של נתניהו לפגוע בה פגישה אנושה, וחולשותיה של מדינת ישראל מתמידות ועמוקות מכפי יכולתו של הרצוג לחולל מהפכה דרמטית. סביר להניח שגם בן-גוריון, אשכול, אלון ורבין לא היו מצליחים לחולל מהפכה בישראל, כי נתוני היסוד שלה הם כאלו, שתיקונם דורש קודם כל המון אורך רוח, סבלנות, דיוק וענייניות, כל אותן תכונות שמערכת בחירות סולדת מהן בתכלית הסלידה.

בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, גם יום הבוחר המתקרב איננו 'חלון ההזדמנויות האחרון', אלא עוד יום מיוחד אמנם, אבל לא מיוחד יותר מכל יום בחירות שהיה ושיהיה, ושבכל מקרה הוא יום פחות חשוב מכל יום שיבוא אחריו.

ולכן, בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, הדגש מבחינתי הוא על השאלה, מי הוא זה שיש סיכוי שיביא לשינוי, הדרגתי, מתון, מפותל, חלקי, אך שינוי בכל זאת, בשני המימדים הישראליים החשובים ביותר: הפנימי (הכלכלי, החברתי, האזרחי) והחיצוני (הבטחוני, המדיני, הגלובלי).

נתניהו השיב כבר תשובות ברורות על השאלה הזו. נתניהו הוא איש הסטטוס-קוו-בכל-מחיר. לא מסיבות של כסאולוגיה, וגם לא מסיבות של אשחיטוט, וגם לא מסיבות של שרידות וגם לא מסיבות של מגלומניה.

כל אלו מן הסתם קיימים, אבל אותי בניגוד למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, כל אלו מעניינים אותי כקליפת השום (בניגוד לרוב האנשים שאני מכיר, אני שייך למיעוט זעיר שבכל יום מכרסם להנאתו  שן שום חיה אחת, ולכן כשאני כותב על 'קליפת שום' אני באמת מבין במה מדובר. אני מערבב את השום בקוטג', ביוגורט או בסלט).

נתניהו רוכב על ההצלחה הפנימית המהותית והמתמשכת של ישראל (שלא זה המקום לעמוד על שורשיה ההיסטוריים והאקטואליים), ומתרגם אותה לסטטוס-קוו אזרחי, חברתי וכלכלי. לא מדובר בסטטוס-קוו מהסוג הקיים בנקודת הקפאון המוחלטת, אבל מבט על נתוני הכלכלה הישראלית ישכנע את כל מי שרוצה להביט במציאות כפי שהיא, שהמציאות שנתניהו מוביל כאן היא כפי שהיא.

באותו אופן, נתניהו רוכב על ההצלחה החיצונית המהותית והמתמשכת של ישראל (כנ"ל) ועל רקע טירוף המערכות במזה"ת מוכר לנו את אותו ציוץ לפיו הוא "בוחר בחיים וחושב על איראן". כאילו שרק הוא שמע על דאע"ש; כאילו שרק הוא ביקר באתר של חמאס; כאילו שלפני שהוא בא לעולמנו לא שמעו כאן על גירעון במזה"ת.

ומכאן, בהתאם למה שחבר מפלגת העבודה אמור לומר כשבועיים לפני הבחירות, הרצוג הוא התקווה לשינוי של ממש, בשני המישורים. עם כל המגבלות וההסתייגויות האמורות, ששורשיהן היסטוריים וסוציולוגיים, ובניכוי כל סוגי המשיחיות והזגגות ('חלון ההזדמנויות' בלה בלה), נתניהו והרצוג מייצגים את שני הכיוונים המהופכים של העתיד הישראלי:

זה ההולך כסומא בארובה אחר עצת האחיתופל של הפחד והקפאון, מול זה ההולך בזהירות עם עיניים פקוחות הרואות בהזדמנויות עניין לענות בו, לא בכל מחיר, לא בריצת אמוק, ללא משוא פנים והונאה עצמית, ובכל זאת.