י

י

יום חמישי, 26 במרץ 2015

איך נעשה את הדמוקרטיה יותר דמוקרטיה

היום המצאתי שיטת בחירות חדשה, שתתאים קודם כל למקרה הישראלי המתסכל, ואחר כך אולי אפשר יהיה למכור אותו לגויים. הנה זה בקיצור:

ביום הבוחר, על כל אזרח לענות על סדרה של 10 שאלות. שלוש עקרוניות (האם אתה תומך\לא תומך בפשרה טריטוריאלית; האם אתה בעד\נגד יוזמות של המדינה להקטנת הפערים במשק; האם אתה בעד\נגד לחזק את המימדים האזרחיים של הדמוקרטיה), ועוד שבע שאלות קונקרטיות שעומדות על הפרק. למשל: מיסוי הגז; בניית הנמלים; הקטנת מספר התלמידים בכיתות; הגדלת מלאי המיטות בבתי חולים; העמקת המלחמה נגד העלות מס; חיזוק הרשויות המקומיות הערביות המעוניינות לבצע רציונליזציה בשטחים המוניציפליים לקראת מימושן של תכניות מתאר ראויות; העלאת שכר מרצי המכללות לחינוך (סתם רעיון שעלה לי תוך כדי, זהו מאבק בו אני מעורב אישית כבר שמונה שנים, כשהתוצאות הן נאדה מיט גארנישט, וואלא אישי מע כלום).

במקביל, וממש באותו היום, מועמדי כל המפלגות יענו על השאלות הללו בקלפי משלהם.

ועדת הבחירות תעשה הצלבה בין דעתם של חמשת מליוני הבוחרים (או 3.5 מליון, לא משנה) לבין דעתם של כל אחד מהמועמדים. על פי התוצאות יקבע הרכב הכנסת, ומשם הכל ימשך כרגיל: עלייה לרגל לבית הנשיא, הנשיא ממליץ על ח"כ אחד שינסה להרכיב ממשלה וכן הלאה.

לא רק שזה פשוט טכנית, אלא שזה נכון דמוקרטית. לא רק שזה נכון דמוקרטית, אלא שזה נכון בעיקר למקרה הישראלי בו כידוע כבר 38 שנה לא מדברים על כלום באמצעות מיליארדי מלים שהבולטות בהן הן 'ימין' ו'שמאל' שלא אומרות מאומה לאף אחד, אבל כולם חייבים לעשות בהן שימוש כי כולם ממשיכים לעשות בהן שימוש למרות שהן לא אומרות מאומה לאף אחד.

אה, כן, איך יקבעו מה השאלות? קל ופשוט עוד יותר. שלושה חודשים או מאה ימים לפני הבחירות, יבצעו חברי הכנסת דיונים בנושא, כשבמקביל אזרחים יקראו לשלוח שאלות משלהם לועדת הבחירות המרכזית. שוב, על פי אותו עקרון הצלבה, ועדת הבחירות המרכזית תעשה 'סוג-של-ממוצע' של מליון השאלות שיגיעו מהאזרחים (או 10,000, או 1000, גם על 40 יום היינו מתפשרים), ותפגיש אותו עם עשר השאלות שקבעו חברי הכנסת.

תהליך קביעת השאלות חייב להיות מספיק יעיל כדי לסכם אותן עד 21 יום לפני הבחירות. ב21 הימים האחרונים יש לקוות שהתקשורת תעסוק בלימוד של השאלות הללו ולא בבקבוקים של שרה ובתחתונים של מרדכי מעפולה או בשוטר השכן שלו שכן ראה או לא ראה אותו מוריד מגשים של קרואסונים ('קוראסונים' בעברית עממית) למטבח של סבתא שלו.

וכך הציל אודי מנור את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה. לא כי 'ככה זה לא יכול להמשך' - זה הרי נמשך ככה בערך מאז ש'הציבור' (כלומר מעריב והארץ) המליך את דיין כשר בטחון ב-1 ביוני 1967 - אלא כי את הדמוקרטיה אפשר לעשות מעט טוב יותר.

אשמח לתגובות ענייניות במרכזן חורים בשיטה. כלומר מדוע מה שנראה לי כל כך פשוט (מהסוג של 'איך לא חשבו על זה קודם????'), אולי בלתי אפשרי. אני מבקש ביקורות על ההצעה, ולא טענות מהסוג של 'לתקשורת לא כדאי כי....' או 'הפוליטיקאים כולם מושחתים ולכן זה לא יקרה כי....' או איזושהיא נוסחה משעשעת על 'ההפרטה' כמסבירה הכל, וכן הלאה. רק לרעיון עצמו, כלומר לטכניקה שלו. וכמובן שיפורים!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה