לגרבוז כמו לכל אדם אחר מותר להביע איזו דעה שהוא רוצה. לי, בדיוק כמו לגרבוז, מותר לומר שדעתו בנושא היא חרפה, טמטום, נזק ואיוולת, בלי קשר לבחירות ובהקשר של הבחירות על אחת כמה וכמה.
היא חרפה גדולה עוד יותר בהתחשב בדימוי העצמי של גרבוז ושל דומיו. או במלים אחרות, מהנאורים-שאין-כמותם, מנושאי-נאומי-חלולים-נמאסתם וכן הלאה, מאלו החתומים על העיתון-הראוי-לשמו-היחיד-ביקום- ובהיסטוריה של התקשורת והאנושות גם יחד, אפשר לצפות למעט יותר.
אבל כמו שאמרה ההיא בסרט ההוא על הנשים הסיניות בארה"ב לפני עשרים שנה (נדמה לי 'חוג שמחת המזל'): no expectations! only hopes!.
בדיוק. כה יפה כוחה של התקווה. התקווה בת שנות האלפיים המכילה בתוכה גם את התקווה שהגרבוזים והנתן זכים וכל שאר הצמרת הצחורה והנאורה של העם היושב בפלשתינה הכבושה (כמעט כתבתי 'העם היהודי היושב בציון' אבל נזכרתי בתורותיו-הוראותיו של האדמו"ר משיח' מוניס) ינהגו מעט כבוד בסתם אנשים.
במנקי הרחובות שלהם, בטייסיהם, בנהגיהם, ברוקחי תרופותיהם, בגנניהם, בחייליהם, בשוטריהם, במכבי האש שלהם, בהוא שסופר את השטרות באשנב הקבלה בבנק, בהיא שאולי עושה משמרת בחברת הוט וכן הלאה, סתם אנשים, עלובי נפש, מנשקי קמעות בחלקם, ובכל זאת, אנשים, אלו שעד לפני 100 שנה כל אומן ראוי לשמו היה מביט בהם לפני שהיה מזיז מכחול או פותח את הפה.
לא בהערצה חלילה. לא בהתמסרות ל'אותנטיות' מזוייפת שבעולמנו הדינמי ממילא לא קיימת, אבל כן במינימום של כבוד אנושי. משהו שבמאה האחרונה דווקא נושאי שם כבוד האדם וחירותו הם הנושאים אותו לשווא. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. כי ככה דורשת קהיליית הטרונייה, ומצוותיה חזקות יותר מכל רגש אנושי ישן כמו כבוד, שכל ישר וכן, מעט צניעות.
היא חרפה גדולה עוד יותר בהתחשב בדימוי העצמי של גרבוז ושל דומיו. או במלים אחרות, מהנאורים-שאין-כמותם, מנושאי-נאומי-חלולים-נמאסתם וכן הלאה, מאלו החתומים על העיתון-הראוי-לשמו-היחיד-ביקום- ובהיסטוריה של התקשורת והאנושות גם יחד, אפשר לצפות למעט יותר.
אבל כמו שאמרה ההיא בסרט ההוא על הנשים הסיניות בארה"ב לפני עשרים שנה (נדמה לי 'חוג שמחת המזל'): no expectations! only hopes!.
בדיוק. כה יפה כוחה של התקווה. התקווה בת שנות האלפיים המכילה בתוכה גם את התקווה שהגרבוזים והנתן זכים וכל שאר הצמרת הצחורה והנאורה של העם היושב בפלשתינה הכבושה (כמעט כתבתי 'העם היהודי היושב בציון' אבל נזכרתי בתורותיו-הוראותיו של האדמו"ר משיח' מוניס) ינהגו מעט כבוד בסתם אנשים.
במנקי הרחובות שלהם, בטייסיהם, בנהגיהם, ברוקחי תרופותיהם, בגנניהם, בחייליהם, בשוטריהם, במכבי האש שלהם, בהוא שסופר את השטרות באשנב הקבלה בבנק, בהיא שאולי עושה משמרת בחברת הוט וכן הלאה, סתם אנשים, עלובי נפש, מנשקי קמעות בחלקם, ובכל זאת, אנשים, אלו שעד לפני 100 שנה כל אומן ראוי לשמו היה מביט בהם לפני שהיה מזיז מכחול או פותח את הפה.
לא בהערצה חלילה. לא בהתמסרות ל'אותנטיות' מזוייפת שבעולמנו הדינמי ממילא לא קיימת, אבל כן במינימום של כבוד אנושי. משהו שבמאה האחרונה דווקא נושאי שם כבוד האדם וחירותו הם הנושאים אותו לשווא. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. כי ככה דורשת קהיליית הטרונייה, ומצוותיה חזקות יותר מכל רגש אנושי ישן כמו כבוד, שכל ישר וכן, מעט צניעות.
הנה חומר למחשבה: אין כוח תרפויטי גדול יותר בהומיאופטיה, מאשר בקמיעות. אבל אנחנו יודעים מי נאור יותר..
השבמחק