יום שישי, 8 בספטמבר 2017

"אבל בסופו של דבר..." - אז זהו: ש"בסופו של דבר כולנו מתים" והשאלה עד אז היא מה אנחנו עושים לקראת ה"בסופו של דבר"

כן, הכותרת ארוכה אבל הרשומה תהיה קצרה. מבטיח.
כמו כל שנה בסתיו (או במה שאמור ואולי בסוף יצליח להיות סתיו) אני מבלה חלק (קטן מאד לצערי) מהזמן בסמינר 'אלול' של מדרשת עין-פרת.
מי שמכיר, מכיר. מי שלא מכיר, כדאי לו.
למה? כי מדובר במפגש עיוני חזק וחריף, הנובע משילוב של הסיבות הטריוויאליות הללו: שכל ישר, סקרנות, זמן פנוי (כלומר זמן מפונה), לימוד לימוד ועוד לימוד.
עד כאן חדשות טובות.

ומכאן חדשות ישנות. במפגש האחרון שהתקיים השבוע, נזרקה לכיווני הערה מעניינת אודות תרומתו העקיפה למעשה של החתם סופר לגיבושה התרבותי של החברה הישראלית. התיזה היתה בערך זו: עצם תקיעת היתד התורני-הילכתי של החתם סופר (איש תחילת המאה ה-19), למרות קיצוניותה והפניית הגב המוחלטת שיש בה כלפי כל מי שאיננו חושב כמוהו, עצם המהלך הזה תרם "בסופו של דבר" לכך שהנה היום אנחנו מדברים עליו ולומדים תורה ותרבות וכן הלאה, ומי יודע מה היה קורה אילולא לא נעץ החת"ם סופר את הבזנט שלו אי אז לפני כמעט 200 שנה.

או רוטשילד. נכון, הוא היה יריבו המר ביותר, אויב ציבורי, של הרצל, ולכן של הציונות המדינית והמעשית גם יחד (כי אפילו בתחום זה, ההתיישבות, מגמתו של רוטשילד היתה לא 'רק' מהופכת להגיון של תנועה לאומית שאמורה ליישב מאות אלפי שלא לומר מליוני בני אדם ושלכן גידול יין הוא לא בדיוק צעד הגיוני מבחינה זו, אלא קודם כל מנוגדת לרוח המתיישבים בהם תמך רוטשילד והפך אותם למעשה לאבק אדם). "אבל בסופו של דבר הרי ללא המושבות של רוטשילד לא היה לאנשי העלייה השניה היכן להניח את עצמותיהם הדוויות ולהתאמן במלאכת החקלאות ולהתארגן ולהתגבש במטבחי הפועלים שלהם שעם הזמן הפכו לארגוניה המפוארים של תנועת העבודה הציונית הלא היא היא מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים".

כלומר על פי ההגיון הזה, החת"ם סופר אחראי להקמתה של מדרשת עין-פרת והברון רוטשילד הוא אביו מולידו של יגאל אלון.

נו שוין כמו שסבתא עליה השלום היתה אומרת. נו שוין. כמעט אני שולף את היטלר לצורך ניגוח ההגיון המעוות של ה"בסופו של דבר" אבל אז אני נזכר שכבר הקדימו אותי ושמזמן יש כאלו הסבורים שללא השואה לא היתה קמה המדינה ושלכן "בסופו של דבר" היטלר תרם להקמת אוניברסיטת בן-גוריון (שהיא חלק ממדינת ישראל אם זה לא ברור).

בקיצור, התיזה הזו חביבה ומובנת. תפקידה לייצר הרמוניה אחדות אחידות רוח טובה וקדימה הבה נצאה במחול ונחבק את הדגל.

אבל היא עלבון לשכל הישר, לא רק השכל שלנו, אלא קודם כל שכלם הישר של האישים הנזכרים. התיזה הזו מעמידה את החת"ם סופר, את הברון רוטשילד ולהבדיל את בנימין זאב הרצל, או להבדיל בריבוע בנימין נתניהו, כפיונים על לוח שחמט גדול המשמש לאיזה שהוא אלוהי היסטוריה (שחלק מנביאיו מגיעים לסמינר אלול למשל...).

במלים אחרות, ה"בסופו של דבר" של החת"ם סופר היה ברור ויש לתת לו קודם כל את הכבוד המגיע לו. החת"ם סופר סבר ברצינות שמי שלא יתנגד למודרנה ('חדש אסור מן התורה') יפסיק ("יחדל") להיות יהודי. נקודה. זה שהוא טעה ובגדול, לא הופך אותו לפיון, אלא הופך את מתנגדיו - הציונים למשל, או הרפורמים - לצודקים ממנו.

כך גם לגבי ה"בסופו של דבר" של רוטשילד. האיש התכוון שבארץ ישראל יחיו כמה אלפי או עשרות אלפי יהודים לדוגמא, שיחייכו בצרפתית ויכשכשו בזנבם ובנותיהם הענוגות תנגנה בפסנתר ואז אפשר יהיה לשלוח לארץ כמה אנטישמים מאירופה שיראו כיצד יהודים ממש אבל ממש נראים כמו בני אדם אם רק נותנים להם תנאים טובים (ומשגיחים עליהם בשבע עיניים). זו היתה 'הציונות' של רוטשילד ולכן לא מדובר בציונות. על השאלה מה רוצים ממשיכיו של רוטשילד בימינו לעשות עם החברה הישראלית תענו אתם בעצמכם, אתם לא צריכים אותי בשביל זה. אבל אל תספרו לעצמכם ש"בסופו של דבר" רוטשילד תרם להרצל. כי הוא לא. ההפך הוא הנכון.

עד כאן לגבי ה"בסופו של דבר" של אישים כאלו ואחרים. כן, ברור, חיכיתם שאומר מה אני חושב על בנימין זאב נתניהו. לא תודה. בהזדמנות אחרת. מה גם שמה עוד יש לומר שלא נאמר.

כי הרי הבטחתי וכרגיל לא קיימתי שהרשומה תהיה קצרה, ואני רוצה לסיים אותה כי אני בעיצומו של מבצע כתיבה לא פשוט ולכן ההפסקה הזו שלקחתי לעצמי היא מותרות של ממש. ואני לא יכול לסיים אותה מבלי לומר מה ההשלכות של תיזת ה"בסופו של דבר" על אלו שמחזיקים בה. כי עם כל הכבוד לחת"ם סופר (ויש כבוד) ולרוטשילד (ואין כבוד), 'הגבול הוא בלב כל חייל' אמר המשורר (אמיר גלבוע נדמה לי, 'יעל שיר על כתה אלמונית'). כלומר תיזת ה"בסופו של דבר" משפיעה להבנתי הדלה אך עתירת הנסיון על אלו שאוחזים בה.

כי אם "בסופו של דבר" הכל מסתדר - החת"ם סופר הופך למיכה גודמן ורוטשילד הופך לשלי יחימוביץ - אז בשביל מה להתאמץ ולהתחייב ולהבין ולנסח ולהגדיר ולתכנן ולעשות ולהתכוון לשנות את העתיד שהרי "בסופו של דבר" וכן הלאה.

עד כאן. להתראות בעוד כמה ימים!!!

2 comments:

  1. מרשים ומעורר מחשבה. valar Dohaeris. תודה לך.

    השבמחק
  2. תודה,
    נקודה מעניינת היא תמימות הדעים בין החת"ם סופר וידידיו, לבין היהדות המתקדמת בנקודה אחת בלבד - היחס לציונות. אני רואה שזו הולכת להיות תגובה ארוכה, אבל מה'כפת לי.
    במהלך משבר הפרדת הקהילות בהונגריה ופרנקפורט, המאבק בציונות היה הנושא היחיד שגישר על הקרע. אחרי הקונגרס הציוני הראשון פרסמו הארגונים היריבים בהונגריה הצהרה משותפת בעיתונות, במפגן חסר תקדים של אחדות. הרב שמואל כהן מארגון הקהילות הליברליות, כתב: "בהונגריה, הציונות השואפת להפוך זרם דתי ללאום לעולם לא תזכה בתומכים".
    הרב אריה ליפשיץ, ראש הפלג האורתודוקסי, הוסיף: "ביחס לציונות, האורתודוקסים עומדים בדעה אחת עם היהודים המתקדמים. אף הם מגנים את התנועה הפזיזה, החוטאת נגד הדת ונגד הפטריוטיות גם יחד. המגיארים בני דת משה [שימו לב לביטוי שמשמעותו: בני הלאום ההונגרי, אשר דתם יהודית] חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה."‏
    היום מתברר כי זהותה היהודית של מדינת ישראל איננה מבוססת על דת. זאת בניגוד לטענות של הרשות הפלשתינית וכמה מרצים באוניברסיטאות שונות. ככלל, זהות יהודית איננה דתית בהכרח. הרבנים שהתנגדו לציונות, כנראה ידעו למה.
    ייתכן כי מי שמתייחס ליהדות כאל דת, עושה רדוקציה של הזהות היהודית המודרנית. כי לדת אולי יש תפקיד משני, לכל היותר, במרכיב הזהות היהודית בישראל.
    אבל יש לדברים גם פן שני: היעדר היהדות מהשיח החילוני. זה מצחיק, קודם כל ולגמרי. סתם יהודי ישראלי חילוני גמור, רוצה לבצע טקס דתי, לאן הוא יילך? כמעט אך ורק לרב אורתודוקסי עם זקן שחור וגדול, לבוש בגד שחור ועבה גם בקיץ, מתנשא, כועס ומפחיד. ככל שהחילוני הוא יותר חילוני, כך ברצותו טקס יהודי אותנטי, הוא רואה לנגד עיניו דבר שמנוגד יותר להשקפת עולמו האותנטית.
    איך זה?
    חלקית ניתן להסביר זאת על ידי מודל "החפיפניק והרבי" שניסח פרופ' נדב שנרב (SHNERB), פיזיקאי מבר אילן: החפיפניק זקוק למסגרת השתייכות ורואה בטקס מעין "ריקוד גשם". החפיפניק אינו מקיים את דיני השולחן ערוך. אבל הוא מכבד את ה"רבי", כי ה"רבי" עורך את ריקוד הגשם ומספק לחפיפניק את המסגרת שהחפיפניק צריך.
    ה"רבי" מכבד, מצדו, את ההשתייכות השבטית של אותו אדם, גם אם הוא יודע כי אין כאן עמידה בסטנדרטים דתיים אלמנטריים.
    החפיפניק והרבי יכולים לחיות זה לצד זה, רק כאשר הרבי "לא מדבר יותר מדי" ואילו החפיפניק "לא חושב יותר מדי"...

    השבמחק