כשעזוז פגש את גריבין

אותה מקריות המוכרת לכולנו, המקריות שאצל חלקנו מביאה לאמונה בכוחות עליונים ואצל אחרים למשיכת כתפיים, היא שהביאה אותי, במקרה לחלוטין, להכרות עם ספר מאד מיוחד, מאד מאד בעייתי מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת, ספר שאחרי שלושה עמודים מה-300 וקצת שיש בו, ידעתי שהוא יביא אותי לכאן, לכתוב עליו כמה מלים.

הספר נכתב על ידי יצחק עזוז. כן, גם אני לא שמעתי עליו עד לפני שבועיים, כשלגמרי במקרה נכנסתי לחנות של סטימצקי כי לגמרי במקרה קיבלתי כרטיס מתנה ליום ההולדת שלי שבמקרה חל בתאריך X ולא בתאריך Y כי זו דרכו של הטבע: אנשים, צנוניות, פטרוזיליות וג'ירפות, נולדות ברגע מסויים, מקרי, ולא ברגע (מקרי) אחר.

כרטיס המתנה היה נדיב לכשעצמו, ועל הצרה הזו נוספה מדיניותה של רשת הספרים זה סטימצקי להציע 4 ספרים ב-120 שקל. כך, לגמרי במקרה, מצאתי עצמי מול דילמה קשה ומכופלת: ראשית, זה שנים שאני מנסה להגביל את מספר הספרים שיש לי בבית, לא כי אני נגד ספרים חלילה, להפך, אני ממש בעד, אלא כי הבית נגד ספרים כלומר נגד יותר מדי חפצים כי הבית מוגבל. שנית, מדובר היה כאמור בכרטיס נדיב ובמחירים זולים מה שאמר שאני חייב לצאת מהחנות הזו עם בערך - וזה מה שקרה בסוף - ששה ספרים. כן, נשאר לי עודף של 100, וזו בעיה שאצטרך להתמודד עמה בהמשך הדרך.

על אחד המדפים ישב לו ספר ירקרק ועל כריכתו ציור משעשע: תינוק צועק 'לא בא לי' ולידו דונלד טראמפ מכריז - כשידו מעל כפתור ההפעלה של הפצצה האטומית - 'ככה בא לי'. הציור - וזו הרי מטרתו - מושך את העין עוד לפני שזו ובת זוגה מתמקדות בכותרת. והנה הכותרת: "ההתפתחות האינפנטילית של התודעה הדמוקרטית המערבית". מחבר: יצחק עזוז. בכריכה האחורית - תודו שגם אתם מיד נודדים לשם, וזה בסדר, לשם כך היא נוצרה - כתוב: "אינפנטיליות היא התייחסות אנוכית למציאות - הכל מגיע לי. אדם שצובר כוח פיזי, כלכלי, יכולת שכנוע, או קבלת סמכות, נטייתו לאינפנטיליות מחזקת את תחושתו שמגיע לו יותר ולפני אחרים". והכריכה האחורית ממשיכה עוד באותו כיוון, ונזכרות בה מלים כמו 'אני ואפסי עוד', דיכוי, יוהרה וכן הלאה. כל אלו לדעת עזוז פרי התפתחות של "התרבות המערבית", ששיאה ביצירת "בסיס פחדים של בעלי כוחות" שאחראים (בעליה כוחות, לא הפחדים) ליצירת "דמוקרטיה של חלשים". באמצעותה - כך עזוז - מצליחים "בעלי הכוחות" הללו "לשמר את כוחם בטענות-שווא שהם פועלים בשם 'האמת' ". 

סיכום ביניים: עזוז - כבר בכריכה האחורית המקבלת חיזוק וגיבוי מכותרת הספר ומהאיור המשעשע של טראמפ והתינוק (כי טראמפ אם זה לא ברור הוא תינוק) - מסביר לנו שהואיל ובתרבות המערבית השתיתו את כל התודעה על מושג 'האמת' שכל כולו שקר ועיוות, התוצאה היא התפתחותה של "דמוקרטיה של חלשים" שהיא במלים אחרות "דמוקרטיה אינפנטילית". ומה מציע עזוז? "'דמוקרטיה של חזקים" כלומר "דמוקרטיה של אלו שצברו כוח ולמרות זאת מכירים במגבלות הכוח שהם צברו. זו דמוקרטיה שמחייבת תודעה שונה לחלוטין מהתודעה הדמוקרטית שהתפתחה במערב, שתתאפשר רק אם תפיסת החינוך המערבית, שעוסקת בעיקר באילוף, תשתנה מיסודה".

הכריכה האחורית מסתיימת במלים: "זהו ספרו החמישי של ד"ר יצחק עזוז" . ממנה אנו למדים שני דברים חשובים. האחד - שיצחק עזוז הוא בעצמו בוגר של מערכת החינוך המערבית, זו שהמציאה את היררכיית התארים שאחד הבכירים שבהם הוא 'דוקטור' (משמעות המושג, אגב, מהמלה היוונית 'דוקסה' שפירושה 'סברה' וממנה נולדה המלה 'דוקטרינה' שהיא בפרשנות חופשית 'סברות מאורגנות היטב' והרי זה בדיוק מה שאמור להציע 'דוקטור' כשהוא מדבר על תחום התמחותו: סברות מאורגנות ומנומקות היטב. מצד שני אותה מלה גם הביאה לנו את ה'אינדוקטרינציה' שזה כמו לומר 'שטיפת מוח' שזה ההפך מחינוך ואולי - במונח שהציע עזוז - "אילוף". כך או אחרת, חינוך או אילוף, שני אלו דורשים סדר וארגון של רעיונות ותובנות). הדבר השני שניתן ללמוד ממילות הסיום של הכריכה האחורית, הוא שעזוז פעיל מאד בכתיבה.

אבל מי זה עזוז לכל הרוחות? לשם כך אין ברירה אלא להזדקק לשירותיה של עוד המצאה 'מערבית' לא עלינו: גברת מירי שתת (מוכרת בשמה המקוצר 'מירשתת' ובשמה הספרותי 'אינטרנט'), אשה כבר לא כל כך צעירה, בערך בת 50,  שעם הזמן ובזכות כך שלצידה עמדו ועמלו מליונים רבים של נשים וגברים, רובם ככולם בוגרי 'החינוך המערבי האינפנטילי', הנה היא עתירת מעשים וערכים.

גברת מירי שתת מספרת לנו ש: " ד"ר יצחק עזוז חינך ולימד במשך שלושים שנה בבית ספר על-יסודי. כיום מלמד הגות יהודית והגות כללית במכללה האקדמית בית ברל; היה ראש המסלול להכשרת מורים לבית הספר העל-יסודי וראש המגמה להכשרת מנהלים; שותף לפיתוח תפיסת למידה אלטרנטיבית במסגרת בית המדרש להכשרת "מורי עם" בשיתוף עם מכללת בית ברל ועם תנועת 'דרור לישראל' ".

איש ראוי ללא ספק, בכלל ובפרט שמאחוריו 30 שנות הוראה בבית ספר על יסודי. אין הרבה אנשים שאפשר לומר עליהם את המידע הזה. אני למשל לימדתי בתיכון שש שנים. ואם מוסיפים על זה מכינות קדם-צבאיות שזה סוג של תיכון משודרג, אני יכול לרשום לעצמי עוד שש שנים לכל היותר. שאפו ד"ר עזוז. שאפו. אבל גם על התרומה למחשבה החינוכית בבית ברל בכלל ובשותפות עם האנשים הטובים (ובלבד שמדובר באנשים הטובים) של 'דרור ישראל' (כי חלקם לא רעים ממש, או כפי שנהוג לומר בשדה החינוך: 'אין אנשים רעים בדרור ישראל, יש אנשים בדרור ישראל שרע להם).

ואחרי שעברנו את שלב שבחי הבעל שם טוב, הגיע הזמן לעיין במשנתו של עזוז, ולראות עד כמה יש בה תרומה להצלת הדמוקרטיה המערבית ממלכודת האינפנטיליות שהיא נתונה בה, לפחות לדעתו של עזוז.

השיטה שהספר המעניין והעשיר הזה נוקט בה אפשר לכנות 'שיטת הדחליל': בשלב ראשון מייצרים דחליל (במקרה הזה 'דמוקרטיה אינפנטילית' או 'תרבות מערבית'), ובשלב שני מציתים אותו באש. בשלב השלישי והאחרון בונים פסל – ולא דחליל – על חורבות הדחליל השרוף ובמקום בו הוא עמד.

כתבתי לפני רגע שהספר 'מעניין ועשיר' ואני מתכוון לזה. בניכוי רטוריקת הדחליל שתכף נציע לה כמה דוגמאות, הספר הזה מלווה באופן שיטתי ומקיף (ועשיר כאמור) את תולדות התפתחות הדמוקרטיה ממש 'לפי הספר': מיוון והמורשת המקראית-עברית, דרך הנצרות המוקדמת, עבור בימי הביניים ותחילת תקופת הרנסנס, וממלחמות הדת אל עבר ההשכלה והנאורות ומשם בקפיצה למהפכה הצרפתית, המהפכה האמריקנית ועד לימינו, לא לפני קפיצה קטנה לגרמניה הנאצית לה שמור מקום מרתק בתיזה הגדולה.

אז היכן הבעיה? כאמור, ברתימת כמעט כל פריט מידע בתחומים הנזכרים ליצירת הדחליל הדמוקרטי-מערבי ולכן דמוקרטי-אינפנטילי אותו יש לשרוף. הנאשמת הגדולה ביותר בתיזה של עזוז היא 'האמת'. בין אם היא 'דתית' ובין אם היא 'פילוסופית' ובין אם היא 'מדעית', כך או אחרת 'אמת' – הואיל ואין ולא יכול להיות דבר כזה (תכף נביא את ההוכחות של עזוז לקביעה דרמטית זו) – סותרת את הדמוקרטיה. וכיצד? כי היא יוצרת אשלייה של 'פתרונות' (המצויים כמובן בידיים של 'יודעי האמת': כהני הדת, הפילוסופים ובימינו המדענים), שמביאה להתפתחותה של דמוקרטיה-אינפנטילית המבוססת על צעקנות של 'מגיע לי'.

רוח הדברים של עזוז מקובלת עלי. כבר מזמן כתבתי מאמר חביב שהתפרסם ב'מעריב' ובו מתחתי ביקורת על מה שכיניתי 'מנטליות שרות הלקוחות' של האזרח המודרני (או הפוסט-מודרני) השכיח.  אבל מכאן ועד לרתום את כל המורשת 'המערבית' (המרכאות הביקורתיות גם הן תתבהרנה להלן) לשם יצירת דחליל, המרחק רב, רב מדי. כל כך גדול שהסיכוי שקורא פחות עקשן ממני יטרח בכלל לצלוח את כל הפרקים העוסקים ביצירת הדחליל הזה, קטן מאד בלשון המעטה.

זה המקום לומר משהו על האכסניה. סטימצקי עשו לעצמם חיים מאד קלים עם הספר הזה. הורידו את הקובץ, פה ושם סידרו שורות – יש אולי שני מקומות בהם יש תקלות עימוד – ושלום על ישראל. אה, כן, גם כריכה חביבה כאמור. ומחיר מומלץ של 94 ₪ (לפני הנחת מבצע וכו'). במלים אחרות, אפס סיכונים, קרוב לאפס השקעה (אין בכלל עריכה ובספר הזה יש עשרות רבות של חזרות מיותרות מכל הסוגים), כל זה תמורת 100% רווחים (או קרוב לזה). ספרים זה סטימצקי. גם סטימצקי.

ובחזרה לתוכן. עזוז נוקט עוד פטנט כדי להעמיד את התרבות 'המערבית' בביקורת הקטלנית. זאת על ידי השוואתה למקרה של סין ושל הודו. שני פרקים מעניינים ללא ספק, אבל מדוחללים כדבעי. סין יכולה היתה להיות דמוקרטיה למופת – זאת בהנתן ההתפתחות התרבותית-החברתית שלה במשך אלפי שנים, במגמה של אנטי-אמת וראייה מורכבת של המציאות. אלא שאז באו הבריטים במאה ה-19 וחירבנו את הפרוייקט הגדול. אותו הדבר לגבי הודו, שבשונה מסין היא סוג של דמוקרטיה כידוע, ולכן הנזק הבריטי שם צנוע יותר אם כי די ברור על פי דבריו של עזוז שכל מה שטוב בהודו טוב בזכות הודו, ואילו כל מה שרע בהודו רע לא בגלל הודו אלא בגלל הבריטים.

קדמו אבל לבריטים ביצירת הנזק שנקרא 'דמוקרטיה-אינפנטילית' העמים באירופה שבתקופת 'מלחמות הדת' יצרו את השקר הגדול של 'סובלנות דה-פקטו', שהיא לא סובלנות ראויה לשמה כי היא מבוססת על פשרה מעוותת ולא על קבלה הדדית של ממש. לדעת עזוז הפשרות המוכרות ב'שלום אוגסבורג' (1555) ואחר כך בזה של וסטפאליה (1648) הן מעוותות כי מי שחתם עליהן עשה זאת מטעמים של תועלת ושל חולשה רגעית. ואמנם, כפי שמלמדת ההיסטוריה האירופית, לכשנוצרו תנאים כאלו ואחרים, חזרו הצדדים הלוחמים לסורם וניסו להשליט זה את 'האמת המוחלטת' (הלא קיימת) שלו על זו (הלא קיימת) של יריבו.

וזו בדיוק הסיבה טוען עזוז שדמוקרטיות מערביות הן דמוקרטיות כל עוד אין משבר, ושהן מפסיקות להיות דמוקרטיות והופכות לדיקטטורות ברגע של משבר. וכדוגמא הוא מביא את גרמניה הנאצית כמובן, שהיא מבחינתו – בדיוק כמו בריטניה של צ'רצ'יל – ביטוי לאותה 'תרבות מערבית' קלוקלת. מה שמביא אותנו למרכאות הנזכרות. מדובר במרכאות שאמורות ליצור אירוניה-ביקורתית כלפי השימוש הלא-רציני בלשון המעטה של עזוז בצירוף 'התרבות המערבית'.

השימוש שהוא עושה בצירוף הזה הוא אולי המרכיב המסוכן ביותר של תיאוריית הדחליל שלו. כי מי שרואה בבריטניה של צ'רצי'ל, בארה"ב של רוזוולט, להבדיל בספרד של פראנקו ושוב להבדיל בריבוע בגרמניה של היטלר ביטויים שווים בערכם של 'התרבות המערבית', מילא לא יודע מה הוא סח ( מה שאי אפשר לומר על עזוז שדי ברור שהוא אדם משכיל ורחב אופקים), אלא שהוא יוצר בסיס תודעה מעוות ומסוכן. מעוות היסטורית ומסוכן פוליטית. מעוות היסטורית כי הוא בסיס תודעה א-היסטורי. והואיל והוא א-היסטורי, הוא א-פוליטי. והואיל והוא א-פוליטי, הוא מסוכן פוליטית. כי מי שמתייחס לצ'רצ'יל ולהיטלר כאילו היו אישים נרדפים המבטאים את אותה תרבות, מייתר כל עיון במאבק האיתנים שהתנהל ביניהם ממש לא מזמן, מאבק ש'מילא' ביטא התנגשות מהותית של תפיסות חברתיות, תרבותיות ומדיניות, אלא תוצאתו –נצחון הטובים – הוא הבסיס לעולם של ימינו בכלל, וזה של אירופה הנחשקת בפרט.

עיוות מחשבתי כזה ראוי לכל גינוי וביקורת בכלל, ובפרט אם הוא בא מפיו של מחנך ומורה, ובפרט-בפרט אם אותו מחנך מצהיר על עצמו כי הוא מעוניין לראות עולם דמוקרטי תקין וראוי יותר, וקורא לנו – וקודם כל לעצמו – לפעול (חינוכית ואחרת) – למען קידומו. במלים אחרות, עזוז הפוליטי מנסה לרתום את ההיסטוריה לטובת הפוליטיקה שלו, אלא שבכך שהוא 'מדחלל' את ההיסטוריה הפוליטית (המאבק בין נאציזם לדמוקרטיה) הוא מציע תשתית תודעתית א-היסטורית שכאמור בהיותה א-היסטורית היא בהכרח א-פוליטית. וממש בקיצור: עזוז מנסר את הענף עליו הוא יושב.

עוד משהו על דיחלולה 'המערבי' של גרמניה הנאצית. עזוז מביא את הנאציזם כדוגמא (היחידה!!) לתופעת האידיאולוגיה. די משעשע לאדם שעל פי המידע האישי הנזכר לעיל, שוקד יחד עם אנשי 'דרור ישראל' בפיתוח גישות חינוכיות אלטרנטיביות. והרי אם יש דוגמא חזקה בישראל לגוף אידיאולוגי הרי ש'דרור ישראל' עומדת גבוה מאד בדירוג. וחזקה על עזוז שהוא לא רומז ולו באופן עקיף שיש פסול באידיאולוגיה של 'דרור ישראל', ואפילו אני – פרסונה נון גרטה בקרב החברים הנכבדים הללו – מעריך מאד את האידיאולוגיה הזו הכוללת מרכיבים כמו ציונות, סוציאליזם, אחוות עמים, עבודה, הגנה ושלום.

אבל מכיוון שעזוז מחוייב לבניית דחליל שאותו יש לשרוף ברוב טקס, הוא לא מקפיד בזוטות כגון זו, ומבחינתו אידיאולוגיה היא התולדה הישירה והמגונה של מיתוס 'האמת' שעומד כאמור בבסיס האינפנטיליות האנטי-דמוקרטית של התרבות 'המערבית'. מה שמביא אותנו למימוש הבטחה שניתנה אי אז לפני די הרבה פיסקאות, בקטע בו דובר לראשונה על גישתו של עזוז הדוחה על הסף את האמת.

אני מרשה לעצמי לנחש שאם היה לי קובץ וורד ולכן יכולת לבצע ספירת מלים, מספר הפעמים שעזוז מזכיר את עקרון אי הוודאות של הייזנברג ואת משפט אי השלמות של גדל היה גדול, גדול מאד. 1930 היא האנום-מיראביליס של עזוז, אותה שנה בה הוכח מעל לכל ספק שאין דבר כזה אמת מדעית, ושלכן כל נסיון אקדמי לומר אמת שבסופו של דבר זוחלת וזולגת לעולם הפוליטי, מבטא את אותה אינפנטיליות מגונה. נשבע לכם עשרות פעמים מופיע מספר הקסם "1930", ובכל אחת מהפעמים הוא – והנלווים לו: הייזנברג וגדל – משמשים על מנת לנעוץ עוד סיכה, מה סיכה, חנית, מה חנית, טיל בליסטי, במעטפת הדקה והמדולדלת של המדע, כלומר של "המדע", אותו פנומן האחראי בדורות האחרונים על מיתוס 'האמת', פרויקט שלפני המדע, כלומר "המדע", היה פרי מאמציהם של פילוסופים יוונים, מחברי המקרא היהודי ומאוחר יותר הכמרים הגדולים של הנצרות.

נו, שוין. אילו הדברים שאני עומד לכתוב להלן היו מבוססים על פרשנות אפשרית שלי, סביר שלא הייתי כותב אותם. אבל מכיוון שעזוז בעצמו כתב אותם – ואני מתנצל על כך שלא הקפדתי להעתיק את הקטע במלואו ולשלוח לעמוד המסויים – אין לי שום סיבה להתנצל. במה דברים אמורים. נזכיר קודם לקורא שלא יודע או לא זוכר מה אמרו הייזנברג וגדל. הייזנברג ניסח את עקרון אי-הוודאות אליו הגיע ממחקריו בפיזיקה הקוואנטית (הפיזיקה של החלקיקים הזעירים הפצפונים הממש אבל ממש ממש לגמרי קטנטנים). על פי עקרון זה, כל נסיון למדוד נתונים לגבי התנהגותו של חלקיקצ'יק (מהירות תנועתו וכיוונה למשל) נועד לכשלון, מהסיבה המשכנעת שמכשיר המדידה עצמו משפיע על המהירות ועל הכיוון. קורט גדל אמר דברים דומים על המתמטיקה – שבלתי אפשרי לייצר עבורה מערכת שלמה של אקסיומות (ומכאן הכותרת 'משפטי אי-השלמות'). רוצים לדעת עוד? לכו על זה. כמו לגבי אינספור דברים אחרים, גם במקרה של גדל (או הייזנברג), אנשים אלמונים ו'מערביים' כתבו לנו מידע מסודר בנושא בביתה של גברת ויקי פדיה

אנשים מהסוג שלי, כלומר אנשים המנסים לעשות היכרות גם עם תחומים לא-להם (במקרה הזה מתמטיקה גדולה ופיזיקה קטנה), לא צריכים את עזוז בשביל למלמל כמה מלים בעיקר על תורתו של הייזנברג. אני מכיר את העקרון הזה כבר בערך 30 שנה (הזמן טס), ותמיד ידעתי לומר שמה שנכון במקרה של הפיזיקה הפיצפונית לא נכון במקרה של, נגיד, המשאית שכרגע הנהג שלה קיבל רפורט על מהירות מופרזת, כי מה לעשות וגוף פיזיקלי לא-קוונטי (משאית שוקלת בין 10 ל-50 טון) לא מושפע בכלל מהקרניים שיוצאות מהרדאר שמודד לה את המהירות.

אלא שעזוז היה ממליץ לנהג המשאית לגשת לבית המשפט ולומר לשופט את מה שהוא כתב בספרו (ושוב, סליחה שאינני מוצא את העמוד המדוייק, אבל תאמינו לי, הוא שם), שהטענה של מדענים לפיה יש הבדל בין הפיזיקה הקוואנטית (הפיצפונית) לבין הפיזיקה של טילים בליסטיים (או כוכבים וגלקסיות) היא טענת הבל חסרת שחר שנועדה להגן על 'מדע האמת' שלהם, הגנה הנחוצה לשימור כוחם החברתי והאינטרסים הפוליטיים שלהם. נשבע לכם, ככה כתוב, רק שאצל עזוז זה מנוסח הרבה הרבה יותר טוב. אבל זה הרעיון.

ממה נפשך דוקטור עזוז... על פי ההגיון שלך, ברגע שאני פותח את העותק שקניתי בספרים זה סטימצקי, האותיות, שגם הן גופים פיזיקליים (קרובים יחסית בהרבה במשקלם לחלקיקצ'יקים של הייזנברג מאשר למשאית של השכן שלי) אמורים להתערבב אחד עם השני וליצור מערכת תחבירית חסרת משמעות העולה בקנה אחד עם העקרון המופלא של אי הוודאות. לא? כי מה ש'מכשיר מדידה משנה מצב' אצל הייזנברג, הוא מכשיר המכ"ם של השוטר, ומה שמכשיר מדידה אצל השוטר, הוא העיניים שלי המזיזות – כך הייזנברג לפי עזוז – את האותיות בספרו.

סליחה חברים ב'דרור ישראל', סליחה דוקטור עזוז היקר, הבל הבלים. ומה שהבל הבלים למקרה של הייזנברג הוא לא פחות הבל הבלים למקרה של קורט גדל ומשפט אי השלמות. מי אני שאתווכח עם הגאון הזה שאמר כבר "ב-1930" (!!!!) שבלתי ניתן לייצר מערכת מושלמת של אקסיומות. אבל מכאן ועד לטענה שאין למתמטיקה תפקיד ביצירת ממשויות 'אמיתיות' רחמנא ליצלן, כמו זו היושבת בבסיס האלגוריתם המאפשר כרגע – כך אני מקווה – לדוקטור עזוז ולחברים הנכבדים והמבולבלים אולי של 'דרור ישראל' לקרוא את המאמר הזה במחשב שלהם, המרחק פשוט בלתי עביר. הבל הבלים.

והנה תוספת חשובה שקיבלתי מקרוב משפחה שלי, אחד שמבין הרבה יותר ממני בנושאים הללו. עם טיפה עריכה, זה מה שהוא כתב: 

"היבט חשוב של עקרון האי וודאות שלרוב נוטים להחמיץ: אכן כן, אירועים ברמה הקוונטית לא ניתנים למדידה וודאית, אבל האירועים הללו מצייתים לחוקיות מאוד ברורה, כמו למשל לחוקי ההסתברות. למשל, סך הסתברויות המיקומים של חלקיק קוונטי מסוים תמיד שווה ל1, לא יותר ולא פחות. ובהנתן טווח וודאות של מיקום, אפשר לחשב טווח וודאות של מהירות. וכן הלאה. לקרוא לזה עקרון האי-וודאות זה בהחלט הגיוני לאור מה שידעו עד 1930, אבל השם בהחלט מטעה כי גם בלי וודאות מוחלטת יש לנו וודאות סטטיסטית. ודאות זו מאפשרת גם חיזוי וגם שליטה על מערכות קוונטיות, אלו העומדות בבסיס של disk on key, או של נורת led, או של מערכת CT, ועוד אלפי יישומים אחרים. מכאן שנכון יהיה לומר שפשיטת רגל מדעית ברמה פיזיקלית קוונטית, גוררת פשיטת רגל של כל המדע כולו, וטענה כזו תהיה מבחינת ההיסק גם היא הבל הבלים".

מה שמביא אותי לכותרת המאמר הזה: כשעזוז פגש את גריבין. ג'ון גריבין, נזכיר לקורא המותש כבר בשלב זה (2473 מלים מאחורינו ועוד נותר לנו הפרק האחרון – רעיונותיו המעשיים והמבורכים של יצחק עזוז), הוא היסטוריון של המדע. כך נקרא הספר המעולה שכתב ברוב כישרון, ספר חובה לכל חובב היסטוריה, מדע, והיסטוריה של המדע. ואת זה שיננתי תוך כדי קריאה: גריבין מופיע אצל עזוז כהערת שוליים 122 בעמוד 153. ההקשר הוא דיון (מפתיע בחיוביותו הציונית – אמנם המלה הזו לא נזכרת) במידת 'מדומיינותה' של הלאומיות, שעזוז – הופתעתי לטובה בהנתן ביקורתו על אינפנטיליות אגואיסטית שקל למצוא כמותה גם אצל ציונים – כותב עליה דברים טובים מנקודת מבט פרו-דמוקרטית. במלים אחרות ובקיצור, עזוז מצטרף לאלו הרואים זיקת גומלין אפשרית-חיובית בין לאומיות לבין דמוקרטיה.

בכל אופן, לא זה העניין אלא המרקחת שרוקח לנו עזוז בנוגע למדע. וכה כתב עזוז אודות גריבין: "יצירת הלאומיות היא מדומיינת  כמו כל היצירות החברתיות-הרוחניות (יהיו שיטענו גם המדעיות122) ...". הסוגריים במקור, והפנייה 122 היא כאמור לגריבין.  לפני שנציץ במה שאומר גריבין – וזה הולך להיות ציטוט לא קצר – נסביר מה העניין כאן: עזוז, במסגרת מאמציו להכהות את שיניו של שלמה זנד (על השאלה מדוע אנשים ממשיכים לבזבז זמן על הפרובוקטור הזה אין לי תשובה טובה), עזוז מציע לנו להעמיד על מדף 'המדומיינות' את "כל היצירות החברתיות והרוחניות" כמובן אבל גם את "המדעיות". תפקיד המהלך הזה הוא לטעון שכל התרבות האנושית לוקה ב'דמיון' ולכן אין הבדל בין פיזיקה, ארכיאולוגיה, פליאונטולוגיה, אסטרונומיה, היסטוריה ושאר ירקות.

לא אכנס כרגע לדיון המורכב בשאלת 'המדומיינות' של מדעי החברה והרוח. כי זה לא הנושא כרגע אלא מעמדו של המדע. שוב, אזכיר כי המאמץ של עזוז לדחלל את 'התרבות המערבית' חייב לעבור דרך הצגת המדע כעניין מפוקפק בלשון המעטה. לשם כך הוא מפנה אותנו לגריבין, האמור לתת לו סיוע וגיבוי. עזוז אולי מניח שמעטים קראו את גריבין. אולי הוא מניח שמי שקרא לא הבין. ואולי הוא עצמו לא הבין. ולכן אין ברירה אלא להציץ בדברים שכתב גריבין (היסטוריה של המדע, תל אביב 2010, עמ' 674-672 בדילוגים):

"[...] במידה מסויימת נפרד המדע מהתהפוכות הכלכליות והחברתיות המתרחשות בעולם בכללותו (איני יכול להתאפק ולהדגיש שטיעונו זה גריבין מנוגד לחלוטין לדחליל של עזוז לפיו המדע מחובר בעטיניו לפוליטיקה וחמור מכך, שהפוליטיקה הדמוקרטית האינפנטילית 'המערבית' יונקת את האינפנטיליות שלה מ'האמת' של המדע!!)

אז מהתחלה, הפעם בלי הפרעות: "[...] במידה מסויימת נפרד המדע מהתהפוכות הכלכליות והחברתיות המתרחשות בעולם בכללותו [...ו]הוא עוסק בחיפוש אמת אובייקטיבית".\

נו, איך אפשר להתאפק... גריבין שעזוז הביא אותו בתור מומחה האמור לחזק את הדחליל שלו, אומר בדיוק את ההפך ממה שעזוז אומר שהוא אומר. הלאה. זה רק נהיה טוב יותר.

"היסטוריונים או סוציולוגים שלא עברו הכשרה במחקר מדעי או לא התנסו בו, טוענים לפעמים שאמת מדעית אינה תקפה יותר מאמת אמנותית [זה בדיוק מה שאומר עזוז], ושתורת היחסות של אלברט איינשטיין (אם לנסח זאת בגסות) עשויה לצאת מהאופנה בדיוק כמו שיצא מהאופנה סגנון הציור של האמנים הויקטוריאנים. זה ממש לא כך. כל תיאור של היקום שיחליף את התיאוריה של איינשטיין יהיה חייב הן לחרוג אל מעבר לגבולות התיאוריה הזאת והן לכלול בתוכו את כל ההצלחות של התיאוריה הכללית, כשם שתורת היחסות הכללית כוללת בתוכה את התיאוריה של ניוטון על כוח הכבידה. שום תיאור של היקום שיטען כי תורתו של איינשטיין טועה בכל אחד מהתחומים שהם היא כבר נבחנה, לא יהיה מוצלח. התופעה של 'התעקמות' האור כשהוא עובר בקרבת כוכב כמו השמש, היא אמת עובדתית ואובייקטיבית, והתיאוריה הכללית תמיד תוכל לומר לנו מהי מידת העקמומיות".

כן, יש אמת מדעית דוקטור עזוז, יש. מה לעשות. וכמו שהוכחתי אני הקטן בתחום החברתי באמצעות תרגיל החפץ המהולל (אצלי לפחות), אמת אובייקטיבית היא שכולנו תלויים לקיומנו בזולת באופן מוחלט. ונחזור לגריבין, עם כל הכבוד לי.

"אחד הטיעונים המוזרים ביותר שהושמעו – כנראה ברצינות – הוא שהשימוש במלה כמו 'כבידה' לתיאור הסיבה לנפילתו  של תפוח מהעץ אינו פחות מיסטי מגיוסו של 'רצון האל' להסביר מדוע נופל התפוח, כיוון שהמלה 'כבידה' אינה אלא תווית. בוודאי, כשם שהמלים 'החמישית של בטהובן' אינן יצירה מוזיקלית, אלא רק תווית המצביעה על יצירה מוזיקלית, ותווית חלופית, כמו סימני המורס לאות V, יכלה באותה קלות להורות על אותה יצירה מוזיקלית. המדענים מודעים היטב לכך כי מלים אינן אלא תוויות שאנו משתמשים בהן מטעמי נוחות, וכי ורד, אם אם ייקרא בכל שם אחר, ידיף ריח מתוק באותה מידה. מסיבה זו הם בחרו במלה שטותית, קווארק, כתווית ליישות יסודית בתורת החלקיקים [...] ההבדל בין התיאור המדעי של נפילת תפוחים לבין תיאור מיסטי של נפילת תפוחים הוא – ולא משנה איזה שם תצמידו לתופעה – שאפשר לתאר תופעה זו באמצעות חוק מדוייק (במקרה זה חוק הריבוע ההופכי) ושאפשר להחיל את אותו החוק עצמו על נפילתו של תפוח מעץ, על הירח הסובב במסלול סביב כדור הארץ, וכן הלאה, ברחבי היקום [...] המלה 'כבידה' היא פשוט ביטוי מקוצר למערכת שלמה של רעיונות המאוגדים בפרינקיפיה של ניוטון ובתורת היחסות הכללית של איינשטיין. במחשבתו של המדען המלה 'כבידה' היא הייצוג של ריקמה עשירה של רעיונות וחוקים, כמו שמייצגות המלים 'החמישית של בטהובן'  למנצח של תזמורת סימפונית. לא התווית חשובה כאן, אלא החוק האוניברסלי המונח בתשתיתה, זה המעניק למדע את כוח החיזוי שלו [...] דווקא מכיוון שקיימות אמיתות אולטימטיביות 'שם בחוץ', המדע עיקבי ומלוכד באופן מוצלח כל כך".

בדיוק הפוך ממה שכתב עזוז, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. אז אם הכל כל כך רע בספר הזה לשם מה הטרחתי את עצמי (3289 מלים נכון לעכשיו) ואת הקורא האומלל? כי עזוז מייצג תופעה מסוכנת מאד. שנאת המערב, ביטול כל הישגיו, אם על ידי הערצה מעט משונה של ההודים והסינים, אם על ידי גינוי מוגזם של הבריטים והאמריקנים, וחשוב מעיון בארבע ארצות וחברות אלו: התייחסות מבטלת למדע בכלל ("1930" כבר אמרנו בפעם ה-930?) והפיכתו לאחראי לאינפנטיליות כביכול (ולא כביכול) של הדמוקרטיה 'המערבית' בפרט.

אבל לזכותו של עזוז – לצד מה שכבר כתבתי על היקף החומר אליו הוא התייחס וכמובן על עצם היותו מופת למורה מתמיד ומקפיד במערכת החינוך! – יש לומר שהוא גם הציע הצעות מעשיות. כי נכון, אין ספק ועזוז צודק. הדמוקרטיה נתונה לאחרונה (אולי מרגע הופעתה?) במשבר או 'משבר' או אתגר או בבעיה עמוקה או בצרה צרורה. אין טעם להתווכח על כך. זו עובדה. וגם אם במקרה נגלה דמוקרטיה רגועה ויציבה אחת, גם אז כדאי שנתחיל לחפש את אותם כוחות העלולים לערער אותה, כי דמוקרטיה – בניגוד להצהרות החגיגיות של כווולם, לפחות מאז 1945 – היא לא באה טוב לקבוצות אינטרסים שונות, והדברים ידועים.

אז מה מציע עזוז. שום דבר שלא שמענו קודם מכל אלו – והם רבים ורובם באו מהתרבות 'המערבית' ומדובר בין השאר באנשים שפעלו וחשבו וכתבו לפני 100 שנה ויותר – שראו בחינוך זירה חשובה מאד בלשון המעטה, זירה שיש לתקנה ולקדמה במגמה של שחרור האדם, שכלול החשיבה שלו, ולתפארת מדינת וכן הלאה. ג'ון דיואי למשל, ויאנוש קורצ'ק, ועוד ועוד, אתמול בדיוק במקרה סיימתי ספר מאת פליכס וולטש שכבר ב-1920 כתב תחת הכותרת 'חסד וחירות' על יתרונותיה של החשיבה הדיאלקטית-היוצרת ועל מרכזיותו של הרצון החופשי ועל כך שיש למצוא את האיזון בין אובייקט לסובייקט בין רוח לחומר בין התמחות לאשכולאות בין הפרטי לכללי וכן הלאה. כל אותן תכונות או דרישות החיוניות לדמוקרטיה בוגרת, לא אינפנטילית, מהסוג שמדבר עליה עזוז.

אבל עזוז שחי בימינו, נהנה מיתרון משמעותי ביחס להוגי דעות שחשבו בכיוון הנכון לפני 100 שנה. היתרון הגדול הוא בהבנה המעמיקה והמקיפה יותר שעומדת לרשות מחנכים, מדענים, מדינאים, רופאים וכן הלאה, בכל הקשור לתפקודו של המוח. בפרק בעיני המרשים ביותר בספר שלו, פרק שבכוונתי לסרוק ולחלק לסטודנטים, מסביר עזוז מדוע המוח האנושי מהווה מכשול לא קטן בדרך לדמוקרטיה בוגרת. ומדוע? כי תפקידו של המוח לקבל החלטות, ומכיוון שהמציאות מפציצה אותו במידע, המוח מעדיף הרגלים, כי תגובה מורגלת באמצעות הרגלים חוסכת אנרגיה, וחסכון באנרגיה היא תכונה אבולוציונית חשובה מאין כמותה.

וכל זה היה נכון כבר בעידן הממותות והלקט-ציד, ובתקופת המהפכה החקלאית, ולאורך התפתחות הציוויליזציות למיניהן, ימי הביניים, הרנסנס וכן הלאה. אבל מאז המהפכה התעשייתית, וביתר שאת מאז 'מהפכת המידע', הפגזת המוח במידע ובגירויים כל כך עוצמתית, עד שמה שבתקופה האבולוציונית 'הרגילה' יחסית התנהל באופן סביר, הנה בימינו כבר ממש, אבל ממש לא פשוט.

"למוח" כותב עזוז (עמ' 221), "יש מנגנונים שמסלקים מידע סותר כלא רלוונטי כדי ליצור תחוש של בטחון, ולהימנע מפעילות עיבוד אינטנסיבית ממתמדת של המוח לצורך פניות למצבים מפתיעים במיוחד [...] במרבית המקרים הלמידה האוטומטית מספיקה כדי להתמודד עם סביבה מוכרת, אך היא בהחלט אינה מספיקה כאשר המציאות משתנה במהירות. כיוון שבמאתיים השנים האחרונות הניידות על פני הגלובוס הופכת לזמינה עבור יותר ויותר בני אדם, ובמאה השנים האחרונות כמות המידע שהאדם צריך להתמודד איתה בלתי ניתנת להשתלטות כפי שהדבר היה אפשרי עד לפני כמאה שנה, האדם נקלע ליותר ויותר מצבים של אי ודאות בלי שהוא הוכשר להתמודד איתם. אדרבה, מערכת ההשכלה מאז אפלטון התפתחה על בסיס ההנחה הדוגמטית שיש 'אמת מוחלטת' שאדם מסוגל להשיג אותה, ובכך הוא ישיג ידיעה מושלמת שתשחרר אותו מאימת אי הוודאות".

אחר כך שוב בא הקטע של 1930 והייזנברג וגדל וכבר הבנו את הרעיון. ולכן אין טעם לשוב אליו אלא לשמוע מה בכל זאת מציע עזוז כשיטה להתגבר על מגבלות המוח בכלל, ועוד זה שהרגילו אותו לחשוב במונחי 'האמת המוחלטת' של אפלטון בפרט.

עזוז מציע לנו להכניס למערכת החינוך את התובנה של "אי ודאות כמאפיין בלתי ניתן לביטול של הקיום האנושי" – זו הכותרת של תת הפרק המוביל לשורה של רעיונות המצטרפים לסוג של תכנית פעולה יישימה. בעוד רגע נביא את הרשימה הזו, שכאמור לעיל לחובבי הז'אנר היא לא מהווה חידוש גדול אם כי היא בכל זאת – ותמיד! – מבורכת. כרגע רק נתפלמס לשנייה עם עזוז ונגיד לו שבהחלט, אין ספק שאי ודאות מאפיינת את הקיום האנושי, אבל שלמרות זאת אני לפחות מעדיף את אי הודאות של כביש תלת מסלולי עם חומת בטון שמפרידה בין הנתיבים שהולכים מצפון לדרום ולהפך, על פני אי הודאות של דרך עפר מלאה מהמורות בורות ובוץ, שרוחבה מעט יותר מזה של משאית וחצי (לרוחב). אני גם מעדיף אי ודאות של מים המגיעים לברז הפרטי שלי לא לפני שהם המנוטרים על ידי מערכת משוכללת של בקרת איכות על פני אי הודאות הכרוכה בלארגן לעצמי ליטר וחצי מי שתייה ליום, לא לפני שאספתי אותם ממקור מפוקפק בתוך בקבוק שקוף מפלסטיק והנחתי אותו בשמש הקופחת של צפון אפריקה. כזה אני בענייני אי ודאות, לא יודע מה איתכם, אני מרשה לעצמי לנחש איפה נמצא עזוז בקטע הזה (קרוב אלי. אבל זה רק ניחוש).

בכל אופן, והנה אנו כבר ממש, אבל ממש ממש בסוף. כה אמר יצחק עזוז: סובלנות בוגרת (בניגוד לסובלנות אינפנטילית, זו שמקורה בשלום אוגסבורג פינת וסטפאליה); חירות כבגרות (בניגוד לחופש האינפנטילי); שוויון מבוסס מורכבות (לעומת שוויון לוגי-אינפנטילי); תודעה תרבותית דמוקרטית בוגרת (לעומת תודעה מבוססת על אמונה באמיתות מוחלטות); שיפוט בוגר בתוך מציאות סבוכה (לעומת שיפוט על פי אתיקה פיקטיבית); חינוך ליצירת רעיונות עצמאיים והיכולת לתקן טעויות באופן עצמאי; ביטול ההפרדה בין יכולות קוגניטיביות לרגשיות; פיתוח יכולת אסוציאטיבית, דמיון יוצר ואינטואיציות; למידה בתנאים של אי ודאות; למידה מבוססת על תכנון עצמי של תהליך הלמידה; פיתוח יכולת להימנע ככל האפשר מ'שקר עצמי'; נכונות להיות מופתע; נכונות להכיר בטעויות; מרכזי למידה דמוקרטיים ללא יומרה לנבא מיהו הבוגר 'הראוי'. (כל הרעיונות הללו לוקטו בין עמודים 290-230, בדילוגים).

ולסיום סיומת. בעמוד 254 עזוז מציע לנו לקדם "חינוך מורכב וממושך שמטרתו לנסות ולהראות לבני האדם את הסכנה שבדעותיהם הטבעיות (אוטומטיות) להמשך קיומה של הדמוקרטיה". הוא מסביר כי "דווקא כיוון שדמוקרטיה בוגרת מאפשרת להחזיק בכל רעיון שאדם מאמין בו, עליה למנוע מיחידים וקבוצות המאמינים ב'אמיתות מוחלטות' להשתתף בהליכי התארגנות פוליטית בשם אותן אמיתות וקידומן. כשם שדמוקרטיה אינפנטילית דורשת הפרדת דת ממדינה מסיבות אינטרסנטיות צרות של קבוצות אליטיסטיות הדואגות לחופש (לא חירות) האישי שלהן, דמוקרטיה בוגרת חייבת לדרוש הפרדת התארגנות על בסיס 'אמיתות מוחלטות' מהשתתפות פוליטית דמוקרטית, כדי למנוע מקבוצות מיעוט קיצוניות לנצל את הדמוקרטיה כדי לכפות על הכלל את 'האמת' שלהן".

מלים כדרבנות, אם כי הגלישה הצפויה והמוצדקת לכשעצמה מעולם החינוך לעולם הפוליטי בעייתית בלשון המעטה. אפשר להעריך מכל הלב את המאמץ של עזוז לייצר סימטריה בין הפרדת הדת מהמדינה בדמוקרטיה האינפנטילית, לבין הפרדת 'אידיאולוגיית האמת המוחלטת' מהמדינה בדמוקרטיה הבוגרת. אלא שלא כל השוואה עובדת, ולא כל סימטריה עומדת, ומה שנכון למערכת החינוך לא יישים במקרה הזה למערכת הפוליטית. כי במסגרת תהליך חינוכי מתבקשת העמידה המדוקדקת על טיבה של אידיאולוגיה כזו או אחרת. עמידה כזו היא בהכרח איטית, שקולה, מלומדת, אינטימית, מכבדת, כזו שלא מחפשת הכרעה חד משמעית, שלא נבהלת מקצוות פרומים. היפוכו של דבר במערכת הפוליטית. מי יקבע מה היא אידיאולוגיה לגיטימית? החברים הנכבדים של 'דרור ישראל'? שאלה רטורית.