סיימתי השבוע שני ספרים מרתקים. עכשיו שניהם מסתובבים לי בראש וקצת צועקים אחד על השני, וכן, ברור, רק אני שומע את הצעקות. ולכן אין לי אלא להשמיע את חלקן לפחות כאן, בכתב, כי אחרת ימשיך לכאוב לי הראש.
ספר אחד כתב ניר קידר. פרופסור למשפט ולהיסטוריה של המשפט. שם הספר 'משפט כחול לבן' ובו עיון היסטורי בהצלחה של רוב מנהיגי הציונית - מהרצל דרך ז'בו עבור בויצמן ובן גוריון ורבים אחרים שמילאו תפקידים שונים, לאו דווקא נשיאי קונגרס או ראשי ממשלה אלא 'רק' נשיאי בית המשפט העליון או מנהלי משרד המשפטים ועוד - להניח את הויכוח "המהותי" על "הזהות היהודית האותנטית" ובמקום זאת להתמקד בבניין אומה שתחילתו במושבה אחת ליד אום-לאבס, המשכו בקונגרס ציוני צנוע בבאזל בהשתתפותם של 206 יהודים וסופו נכון לעכשיו בכ-7 מליון יהודים המתגוררים (כך אומרת הסטטיסטיקה, מה לעשות) באחת הארצות הבטוחות (ובאופן משונה המאושרות) ביותר בעולם.
ובקיצור: קידר מראה לנו כיצד הבחירה של רוב אותם ציונים - כל אחד במקומו ובזמנו - שלא לעסוק ב"מהות" ובמקום זאת לעסוק בבנייה, לא 'רק' נשאה פירות של ממש, אלא שהיא לא סתרה, לא באה על חשבון והיא איננה מהווה מחסום בפני אלו שבלי "מהות אותנטית" לא יוצאים מהבית. מסתבר שהם יוצאים גם יוצאים, ואף חוזרים אליו, והכל בסדר למרות ש"המהות היהודית האותנטית" עדיין לא מוגדרת (וכולנו יודעים שגם אם שר ההגדרות או המלך נתנביבי הראשון היחיד והאחרון יגדירו אותה מיד יתפתח ויכוח לגבי השאלה מה מהותה של אותה הגדרת מהות).
לצורך העניין מספר לנו קידר בספרו המעולה על תחנות שונות בהיסטוריה של המאבק בין "מהות" לבין שכל-ישר, והתחנות הללו ראשיתן עם הקמת התנועה הציונית לפני 120 שנה ויותר, והן מפוזרות לאורך ציר הזמן באופן שווה למדי: מימי ראשית התנועה הציונית כאמור (כשאחד העם שלא טרח להצטרף רשמית להסתדרות הציונית האשים את הרצל שהוא "שכח מה זה להיות יהודי"), שנות ה-20', ה-30', ה-40', ימי ראשית המדינה (והמאבק כביכול על החוקה, זה שהסתיים ב'פשרת הררי' המפורסמת, שעבור "המהותנים" היא ביטוי ל"בריחה של ההנהגה מדיון אמיץ" ואילו עבור יריביהם, המנצחים, אנשי השכל הישר, היא בדיוק זה: ביטוי מובהק ומבריק של פשרת שכל ישר שהיא טובה תמיד ובכל דמוקרטיה ובוודאי במקרה של דמוקרטיה המשרתת ציבור שחמישית ממנו הם ערבים ושאר 80% מפולגים לפי עדות, השקפות, ותק, מעמד וגיאוגרפיה), ואחר כך ימי 'חוק יסוד: יסודות המשפט' (1980) ובהמשך 'חוק יסוד: כבוד האדם' וכן הלאה.
אפילו 'חוק הלאום' נזכר בספרו של קידר, ולא לטובה, כי לדעתו המשכנעת החוק הזה מצטרף למהלך מעייף ומיותר של ויכוח על הסתירה לכאורה בין 'יהודי' ל'דמוקרטי', ויכוח שלא תרם לא להעמקת המחוייבות ל'יהדות' ועוד פחות מכך לדמוקרטיה. בעניין זה יש להפנות את המבט לציטוט חשוב מאין כמוהו שמבין קידר מפיו של השופט העליון חשין, המסביר את מה שאמור להיות מזמן המובן מאליו: שההנגדה בין 'מדינה יהודית-דמוקרטית' לבין 'מדינת אזרחיה' היא תעלול מחשבתי חסר בסיס, כי כל מדינה, מעצם הגדרתה, היא מדינת כל אזרחיה. ומכאן - בהמשך ובהתבסס על הטיעון של חשין - השאלה היא לא האם ישראל היא מדינת כל אזרחיה אלא מה היחס בין המדינה בכלל ומדינת האוצר בפרט לכלל אזרחיה. ומבחינה זו, מה לעשות, אכן יש כאן שתי מדינות לשני עמים: מדינת האוצר שמשרתת את המאיון העליון ואת שני העשירונים העליונים מלכחי הפינכה של אותו מאיון, ומדינת ישראל, המדינה הוסאלית של מדינת האוצר, המצליחה להשליך פה ושם פירורים של 'הוצאה ציבורית' לשאר שמונה העשירונים.
א-פרופו חוק הלאום, בשבוע שעבר התייחס אליו שופט עליון אחר בדימוס, אהרון ברק. בהרצאה במרכז הבינתחומי אמר ברק שאמנם החוק לכשעצמו טוב למרות שיש להוסיף לו עוד כמה מלים ותיקונים, אבל שאופן ומועד קבלתו רעים ומוטעים. לדעת ברק צריך היה לקבל את חוק הלאום ברוב גדול בהרבה (דבר שדרש כמובן הסכמות בין אנשי "המהות" לבין אנשי השכל הישר שלאחרונה מצויים באופוזיציה לאו דווקא במובן הפורמלי של המלה), ושבכל מקרה צריך היה לחוקק אותו בסוף תהליך חקיקת חוקי היסוד ולא באמצעיתו.
כך או אחרת, אם לסמוך על התאור ההיסטורי של קידר, 120 שנים של מתינות, נכונות לפשרה, גישה בונה ובקיצור נצחון השכל הישר שוקלות לפחות כרגע יותר מהתקלות פרי "המהותנות" שהתלוו לחקיקת 'חוק הלאום'. ולפני שנעבור לספר השני, ראוי להדגיש את מה שקידר לא מפסיק להדגיש: העימות בין 'מהותנים' לבין 'בעלי שכל ישר' איננו חופף לקו המתבקש לכאורה 'דתיים' מול 'חילוניים' וגם לא זה שבין 'ציונים' ל'פוסט ציונים'. ממש, אבל ממש לא. לאורך כל הספר מראה לנו קידר כי 'המהותנים' היו אותם אנשים - דתיים וחילוניים גם יחד - שהניחו איזו שהיא "מהות" יהודית סטטית שכל מה שיש לעשות עמה הוא לתרגם אותה (בין השאר) לשפת המשפט ובא לציון גואל. אז זהו, שממש ובדיוק לא. כי לא רק שאין "מהות" כזו ולא רק שאין ולא תתכן ולא תהיה לעולם הסכמה אפילו לא על הויכוח לגבי "המהות" הזו , אלא שבכל מקרה אין שום דרך לתרגם אותה לשפת החיים בכלל ולשפת המשפט בפרט, כי החיים, כמו המשפט, דינמיים, ואילו "המהות" במהותה המהותית, לא. וכל זה איננו סותר את העובדה המשונה אליה התייחסו חכמים גדולים ממני שהביטו על התופעה המשונה הנקראת 'לאומיות': למרות שאין הגדרה ל"מהותו" של עם ישראל, מה לעשות וכולם יודעים שהוא חי וקיים ולא מאתמול והוא לא 'המצאה'.
הספר השני נכתב על ידי גרשון הכהן, אלוף במילואים, איש חכם מאין כמותו, רב פעלים ומעוף ומחשבה, בלי טיפה של ציניות או אירוניה. על אנשים כמותו נדמה לי אמר אבי האומה העברית: 'מי יתן כל עם אדוני נביאים' (במדבר). תנו לנו עוד 1000 גרשון הכהן וישראל תהיה במקום עוד יותר טוב ממה שהיא נמצאת בו כרגע (וכן, שוב חשפתי את ערוותי: אני סבור שישראל נמצאת במקום סביר. כן, ברור, יש מקום לתיקונים וכן הלאה, וברור שיש עליה איום בטחוני ומדיני משמעותי, הכל נכון, והשחיתות, והאשפה ברחוב, ובטלנים בכל פינה, ותרבות הטוקבקיזם העלובה, ומירי רגב ועוד ועוד. הכל נכון. ובכל זאת).
ספרו של גרשון הכהן נקרא 'מה לאומי בביטחון לאומי?'. הואיל והספר ראה אור באוניברסיטה המשודרת של גל"צ, והואיל והכהן הוא אלוף, והואיל וכותרת הספר כולל פעמיים 'לאומי' ופעם אחת 'ביטחון', עלול הקורא החשדן לחשוב שמדובר בספר העוסק בטנקים, מטוסים, גבולות גזרה, נון-צדיקים, מברשות גילוח לניקוי רובים וכיוצא באלו ענייני צבא.
אכן כן, מגל"רים לא נזכרים בספר הזה אבל טנקים ומטוסים ורקטות ואפילו נשק גרעיני נזכרים גם נזכרים. אלא שכל אלו וכל מה שסביבם - הצבאיות כולל האסטרטגיה הצבאית ומורשות קרב למיניהן - הם בשוליים של הטיעון. כי הטיעון המרכזי של הכהן, טיעון החוזר כמעט בכל פרק, הוא שעל העוסק בשאלות של בטחון לאומי למצוא את האיזון בין השאלה כיצד מגנים על הקיום' לבין השאלה 'לשם מה מתקיימים'. ממש בפתח הדבר של הספר כותב הכהן כי יש הבדל בין 'קיום פיזי' ו'קיום לאומי'.
בשלב זה אני מרשה לעצמי לנחש שהקורא כבר מבין מדוע הכתרתי את הרשומה הזו במלים 'כשקידר פגש את גרשון'. בדיוק. כי כבר בדף הראשון של ספרו, יוצא למעשה הכהן חוצץ כנגד ההישג הציוני האדיר הזה שתאר קידר בלי שמץ של ציניות ומתוך גאווה לאומית שלדעתם של כמה אינטלקטואלים לא הולמת פרופסורים ברמתו, אבל ניחא. די ברור שגם הכהן מוקיר את ההישג הציוני ואין ספק שהוא נהנה ממנו, אבל הוא מציע לנו לחשוב מחדש עד כמה ראוי ההישג הזה, בכלל ובפרט שמה שהביא אותו היה התבססות על 'השכל הישר' שחיפש פתרונות של קיום 'פיזי', שכל ישר שהתמקד בשאלה 'כיצד יוצרים את הקיים', תוך דחיקה לשוליים את השאלה 'לשם מה מתקיימים'.
אבל לפני שנחזיר את קידר בדלת הראשית לדיון, יש לעשות צדק עם הכהן ולתאר מעט יותר את ספרו, שבדיוק כמו במקרה של 'משפט כחול לבן', הוא כתוב לעילא והעין לא רוצה להפסיק לרוץ ממלה למלה משורה לשורה מפיסקה לפיסקה מרעיון לרעיון. במלה אחת: מבריק. בעוד מלה אחת: עשיר. בעוד מלה אחרת: חכם. בשתי מלים: מאד חכם. בשלוש: מאד, מאד חכם.
אבל מסוכן, או לפחות בעייתי. הרעיונות של הכהן נכונים בעיני ומשכנעים כשהם מתמקדים בקושי שעל כל מפקד לאמץ בחום ולא לברוח ממנו, הקושי להבחין בין תפקידו כ'נותן שירות' לדרג הבכיר (הדרג המדיני) לבין חובתו לספק תובנות ורעיונות ואפשרויות לאותו דרג מדיני שמבחינה הזו כבר איננו בכיר אלא שותף. במלים אחרות, מה שגרשון הכהן מציע לטובת חיזוק הבטחון הלאומי הוא פיקפוק, שלא לומר דחייה על הסף, את הדיכוטומיה 'המודרניסטית' כטענתו, שבין שני הדרגים הנזכרים. כאמור, טענה זו נכונה בעיני ואף משכנעת. שנאמר 'בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל', ואם זה נכון, לא פחות נכון לומר כי 'בראשו של כל גנרל יש שולחן של ראש ממשלה' ובאותה נשימה יש לומר כי 'כל ראש ממשלה חייב לחשוב גם מנקודת מבטו של החייל ושל הגנרל' וכן הלאה.
הכהן מביא כמה דוגמאות לטישטוש הגבולות המבורך לדעתו (הנכונה כאמור לדעתי) שבין 'הדרג הצבאי' ל'דרג המדיני'. אסתפק בשתיים: האחת - מבצע אנטבה. על פי תאורו של הכהן, ראש הממשלה רבין הוריד הוראה לרמטכ"ל להגיע בדחיפות לישיבת ממשלה. הואיל והרמטכ"ל הניח שבישיבה הזו מצפה ראש הממשלה - לקראת החלטתו לפתוח במו"מ עם הטרוריסטים - לקבל תשובה שלילית מהדרג הצבאי לגבי השאלה האם יש פתרונות צבאיים למשבר, הוא החל לגלגל עם אנשיו שונים בחיל האוויר ובסיירת מטכ"ל אפשרויות צבאיות. לכשהתכנסה הממשלה כבר היו תשובות חיוביות על שאלת האפשרויות הצבאיות, והאופציה המדינית הרעה של מו"מ עם טרוריסטים אמנם נותרה על השולחן אך לא כאפשרות ראשונה וגם לא יחידה. והשאר כמו שאומרים, היסטוריה.
עבור הכהן זוהי דוגמא מצויינת - ומשכנעת, והוא צודק לחלוטין בנקודה זו - למה שהוא מכנה שוב ושוב 'חשיבה היברידית' (המנוגדת לדעתו ל'חשיבה ראציונלית' או 'משפטית' או 'מודרנית' או 'על פי הספר'), במסגרתה אין מקום להבחנה חדה ודיכוטומית והיררכית בין 'דרג מדיני' הנותן הוראות לבין 'דרג צבאי' המבצע אותן מבלי לחשוב ימינה או שמאלה. מתוך אותה נקודת מבט משכנעת ונכונה כאמור, דן הכהן ארוכות בדוגמא השנייה: מלחמת ששת הימים בכלל ותקופת ההמתנה בפרט. הכהן מצטט ארוכות מספרו של עמי גלוסקא, 'אשכול - תן פקודה!', ממנו עולה תמונה של דרג מדיני רופס וחסר כיוון, העומד חסר אונים ובכל אופן נבוך מול דרג צבאי נחוש, נלהב וכמעט מיליטריסטי. רבין וקציני המטה הכללי יוצאים מתאורו של גלוסקא כאנשי מקצוע רציניים, ואילו ראש הממשלה אשכול מתואר כנעבעך נטול אוריינטציה המפחד מהצל של עצמו.
הכהן מוכיח - באמצעות אותן עובדות בדיוק: הוא לא כופר באמינותו של גלוסקא כחוקר אלא בפרדיגמה הדיכוטומית בה הוא אוחז! - שלא מיניה ולא מקצתיה, כלומר שכפי שבין הרמטכ"ל מוטה גור וראש הממשלה רבין התקיים שיתוף פעולה 'היברידי' פורה ומוצלח מאד, כך גם בין הרמטכ"ל רבין לבין ראש הממשלה אשכול.
על יסוד אותה פרדיגמה 'היברידית', מוביל הכהן את הקורא להתבוננות מחודשת בהבחנה המוטעית לדעתו (המשכנעת מאד גם במקרה הזה) שבין 'מלחמת ברירה' לבין 'מלחמת אין-ברירה'. נזכיר שבמסגרת פסטיבל "50 שנה לששת הימים" וברוח התקופה 'הצילו את ישראל - הכו את ביבי', פצחה התקשורת הישראלית במחול של הלקאה עצמית במסגרתו תוארה ההחלטה לצאת למלחמה ביוני 1967 כהחלטה אומללה שביטאה "עיוורון מדיני" מהסוג שנתניהו נתון בו כרגע כביכול (ולא זה המקום להכנס לדיון בחולשותיו - אך גם בחוזקותיו - של נתניהו ראש הממשלה המדיני של ישראל [השונה מהותית מתפקודו כראש הממשלה של הדמוקרטיה הישראלית או מתפקודו כראש הממשלה של הכלכלה הפוליטית הישראלית]).
נתניהו והפסטיבל לא מופיעים בספר וכל מה שכתבתי על התקשורת וביבי ו50 שנה לדרוקר פינת שוקן על דעתי ועל דעתי בלבד נכתבו. נדרשתי לעניין רק בהקשר הטיעון החזק מאד של הכהן כנגד ההבחנה הברורה לכאורה בין 'מלחמת ברירה' (מלחמת לבנון על פי החוכמה המקובלת) לבין מלחמת אין-ברירה (מלחמת העצמאות על פי הסכמה נרחבת אם כי לא טוטאלית. מאגנס "המהותן" למשל פעל עד יציאת נשמתו למניעת הקמת מדינה יהודית כי הוא היה משוכנע שהמלחמה שתבוא בשל כך לא מצדיקה את המדינה, אבל גם זה נושא אחר שלא מופיע אצל הכהן ורק נזכרתי בו כי הוא דורש עוד עיון).
לסיכום סוגייה מרתקת זו: על פי ההגיון 'ההיברידי', מלחמת ששת הימים איננה פחות מלחמת אין-ברירה ממלחמת העצמאות. וגם אם מלחמת העצמאות היתה לפחות עד שלב מסויים מלחמת אין-ברירה של 'להיות או לחדול', משלב מסויים - ובעוד רגע נדרש ליגאל אלון - היא היתה מלחמת ברירה מובהקת: לכל המאוחר מספטמבר 1948 התנהל ויכוח על מטרות המלחמה, ויכוח שנמשך לכל הפחות עד למערכת הבחירות של ינואר 1949. אלון נהג לומר כבר מ-1949 ועד 1967: 'ניצחנו את המלחמה והפסדנו את השלום', צעד מדיני שהיה לדעתו מושג אילו צה"ל השלים את כיבוש הגדה המערבית, רצועת בטחון משמעותית באזור רפיח, ואולי גם את דרום לבנון בואכה ליטאני. בן-גוריון לעומתו, אמר בנאום בכנסת באפריל 1949, שהשלמת כיבוש הגדה חייב 'דיר יאסין', צעד שהוא התנגד לו.
במסגרת הדיון על ההבחנה המוטעית בין 'מלחמת ברירה' ל'מלחמת אין-ברירה', משלב הכהן דיון מרתק בנושא 'גבולות הגנה'. בהקשר זה הוא מביא דוגמא מעולה, אותה ניתן לתאר כמלחמה שהבריטים הצליחו להמנע ממנה בזמן 'המלחמה הקרה'. וזאת כיצד? כי על אדמת גרמניה המערבית חנה צבא אמריקני גדול. ומה הקשר? הכהן מסביר כי למרות שבריטניה יושבת לה מעבר לתעלה ואנשיה אוכלים במרץ פיש ענד צ'יפס ואוכל הודי, הנה הגדירו האסטרטגטים הבריטים שחצייה של כוח סובייטי (כלומר של ברית ורשה) את נהר הריין פירושה איום על קיומה של בריטניה דבר הדורש יציאה למלחמה.
ומבריטניה ואירופה לבריטניה והנגב ומהנגב בחזרה לסיני: ההגיון של הכהן בנוגע לאינטרסים הבטחוניים של בריטניה, חיוני להבנת ההיסטוריה הלא מאד ידועה של 'תכנית אלפא', שהיתה מבחינת הבריטים 'תכנית מגירה' שכללה כוחות ומשימות שכללו השמדה של בסיסי חיל אוויר ישראלי גם במחיר של פגיעה מסיבית באוכלוסיה אזרחית, זאת על מנת להבטיח רצף טריטוריאלי בין מצרים (שעד 1956 היתה חלק ממוטת האינטרס הבריטי) לירדן (שעד היום נדמה לי היא חלק מהאינטרס של לונדון). 'תכנית אלפא' הפכה להיסטוריה שכוחה כאמור, אבל הגיונה עולה בקנה אחד - במהופך כמובן - עם ההגיון המדיני והצבאי של מאי 1967. אף פעם לא מיותר לקרוא את משה גלבוע הישן והטוב ('שש שנים ששה ימים', עם עובד 1968!) ואחר כך את הפרק אצל הכהן ותשתכנעו עד כמה החשיבה 'ההיברידית' והלא-דיכוטומית שהוא מציע נכונה גם לגבי הבנת העבר וגם לגבי מחשבות על הבטחון הלאומי בעתיד.
אלא שהכהן הולך מעט רחוק עם אהבתו ל'היברידיות'. אולי לזה התכוון אלחנן יקירה כשדיבר על 'פרוורסיה אידיאולוגית', אותה תופעה הנוצרת כאשר בעל מחשבות - חכם ככל שיהיה - מעמיד את כל התורה ואת כל ניתוח המציאות על עקרון מארגן אחד.
הכהן לוקח את ההיברידיות למקומות טובים כאשר הוא מדבר כמו שמארקס דיבר במניפסט הקומוניססטי על החובה לבטל את ההבדל בין העיר לכפר, כך שכפר יהיה יותר עיר ועיר תהיה יותר כפר. או כמו שמארקס דיבר על ביטול העבודה והפנאי במובן זה שהפנאי יהיה עבודה והעבודה תהיה פנאי. כפתור ופרח. על פי 'ההיברידיות' נצרת עלית יכולה לשמש כעיר מחוז להתיישבות יהודית ואילו נצרת הערבית כעיר מחוז של הישובים הערביים. דוגמא של הכהן והיא משכנעת.
אבל כשהוא ניגש עם אותו עיקרון לצורך עיון במרחבי התפר בין יהודים לפלסטינים באזורים אחרים, כאן הבעיה מתחילה לצוץ והיא מטרידה ביותר. ומדוע? כי מה שמציע הכהן למעשה זה ביטול של כל הפרדה גיאוגרפית בין הלאום היהודי ללאום הערבי. מהבחינה הזו הוא אוחז בעמדות 'הפונקציונליות' של דיין את פרס, עמדות שאלון תאר בלא פחות מאשר כ'אפרטהייד' או 'בנטוסטניזמוס'. יש מעט אירוניה בעובדה שהכהן מציג עצמו כנאמן לשיטתו של אלון. ואם יש משהו המאפיין באופן מובהק את גישת אלון הרי שהוא 'כורח ההפרדה' שכמובן איננו מחייב 'טיהור אתני', אם כי אנו יודעים - אני עצמי כתבתי על כך בספרי על אלון - שהאיש לא חשב שיש להחמיץ את ההזדמנות שנקרתה לישראל גם ב1948 וגם ב1967 להקטין את החיכוך הדמוגרפי בין שני העמים, זאת באמצעות עידודם של פלסטינים - במציאות של מלחמה כמובן - לעזוב את בתיהם.
אבל אלון שלא שנא ערבים ולא חשב שאין להם מקום בארץ, חשב שיש לחתור להפרדה מוסכמת ו'דיכוטומית', ולו דרך 'הסכמי ביניים'. אלון הגיעה למסקנה זו מתוך ידיעה ברורה שמדובר בשני עמים שונים למדי, שלמרות שהצליחו ומצליחים לקיים יחסים ידידותיים, מתקיימת ביניהם גם עוינות שהתפתחה והעמיקה לאורך כ-100 שנה (תקופת הסתלקותו של אלון, היום אנו סופרים כבר 140 שנה).
זו בדיוק הסיבה שתכנית אלון כוונה לא לערפאת ולאש"ף, אלא לירדן, כי ירדן היא ממלכה הפועלת באופן 'מודרני' 'היררכי' ו'דיכוטומי' (על פי העקרון הוובריאני-וסטפאלי: מונופול על האלימות על שטח מוגדר ומוכר), בעוד אש"ף הוא ארגון 'היברידי' למופת ולתפארת הפילוסופיה של פוקו (שהכהן מעיד על עצמו שהוא "מעריץ" שלה!): בבוקר הורגים יהודים, אחרי ארוחת עשר רוצחים מתנגדים פלסטינים, בצהריים מקבלים לשיחה נציג אירופאי בכיר, אחר כך שלאפשטונדע, לא פני שחוטפים עוד מטוס, ולקראת ערב נאום באו"ם. 'היברידיות' מופלאה שכזו.
אכן כן, גם התאור הזה של אש"ף ברוח 'ביקורת מצע גותהא' של מארקס מ-1875 היא פרי מוחי הקודח. אבל הכהן עוקף אותי בעניין זה מכל הצדדים. כי אני בסך הכל הלעגתי על אש"ף - החדשות הרעות ביותר שהיו לפלסטינים מאז המופתי (ולמען מי ששכח: ערפאת היה תלמידו הישיר של המופתי) - בעוד הכהן מעלה על נס את דרך המחשבה של חמא"ס ושל המהפכנים האירנים, ומשווה אותם - אני מציע לכם לשבת כרגע - לציונות.
על איזה בסיס? כאן אנחנו סוף סוף חוזרים לקידר. הבסיס עליו משווה הכהן את חאלד משעל לבנימין זאב הרצל, הוא בסיס "האמונה" או במונח ששימש את קידר: "המהות האותנטית". הכהן - לפחות פעמיים לאורך הספר - מלעיג כנגד אותם ישראלים שכל מה שהם רוצים לעשות כאן זה 'כיף'. אל מול 'הכיף' מעמיד הכהן נאומים שנשאו (והם ללא ספק נשאו) אישים כמו וייצמן, הרצל, ברל ועוד ועוד. הכהן מפנה את הקורא לדברים שאמר הרצל בשעת משבר אוגנדה: אחרי שראה שצירי הקונגרס הששי אינם רוצים 'כיף' באוגנדה אלא לממש את "מהותם" בארץ ישראל, פרץ המנהיג האהוב בבכי ואמר בעברית הקלוקלת שלו, "אם תשכח ירושלים תשכח ימיני". מש"ל.
אז זהו, שלא. כפי שכתב הכהן בעניין הראציונליות, גם עניין הפוליטיקה והדיפלומטיה של הרצל בכלל ובהקשר משבר אוגנדה בפרט דורש סמינריון שלם. אני מזמין את אלו שלא קראו מאמר בנושא אוגנדה שכתב ההיסטוריון ישעיהו פרידמן, שעוד מעט ימלאו לו (למאמר!!) 25 שנים, לעשות זאת בהזדמנות. מי שיצלח את 30 עמודיו יצא נשכר מאד כי פרידמן מלמד אותנו פרק בהילכות פוליטיקה ודיפלומטיה, דיבורים ומעשים, דימויים ותוכן, כל מה שאי אפשר ללמוד אצל פוקו, שאצלו הרי הכל זה כוח והגמוניה ושאר ירקות רקובים.
אבל אם כבר הכהן מביא את הרצל כתנא דמסייע לתיזת "המהות" שלו העומדת לכאורה בדיכוטומיה (פתאום דיכוטומיה!!) מול 'הכיף', אז למה שלא נעיין בספריו ובכתביו ובנאומיו של הרצל? אולי המלה 'כיף' לא היתה שגורה על שפתיו של חוזה המדינה שנמלט מ"מהות" כמו מאש, בדיוק מה שהביא את מהות-מהותני-המהותנים, הקדוש אחד-העם הוא, להשתלח ביהודון המערבי-המודרניסטי הזה, שכל מה שרצה ר"ל זה להציל את היהודים. אבל הרצל בכל כתביו מדבר על דבר קטן אחד: להיות עם חופשי בארצנו. ומי הוא היהודי החופשי? זה שמסתובב ברחוב עם הגיבנת שלו ועם אפו העקום (למרות שלהרצל האיש היפה לא היו לא זה ולא זה, אבל ככה הוא הרי מכה מנה אחת אפיים את "המהותנות" האנטי-שמית הרואה ביהודי עוקם גופני גם כשאין בו עוקם גופני כי לפי "המהותנות" האנטישמית היהודי עקום באופן מהותי). ומה עושה על פי הרצל אותו יהודי הגאה בגבו הכפוף ובחוטמו העקום? אלטנוילנד. כלומר חברה של קואופרטיבים המייצרים שגשוג ועושר ושמחה, והרמוניה וכבוד הדדי ותרבות. במלה אחת: כיף.
עד כדי כך מרחיק לכת הכהן עם אהבתו ל'היברידיות' ולאנטי-ראציונליות המערבית, שהוא מציע לנו להביט על עצמנו דרך העיניים של מנהיגי חמאס ואיראן של האייטולות, שהיטיבו לדעתו לראות בציונות - "תנועה של אמונה" - את מה שאנחנו עצמנו מסרבים ואולי לא מסוגלים כבר לראות, כי כל מה שרצינו זה לעשות 'כיף', כלומר לבנות מדינה משגשגת כלכלית, פתוחה חברתית, עשירה תרבותית ויציבה (עד כמה שאפשר) פוליטית. וכיף מנוגד לאמונה, ואם כל מה שאנחנו רוצים זה 'כיף', מצב בטחוננו הלאומי אנוש.
היפוכו של דבר מתקיים הרי אצל 'ההיברידים' המזרחיים-מוסלמים הללו, הנשמות הטובות והנעלות של חמאס פינת טהראן. עד כדי כך הם נעלים על אופן המחשבה המערבי המבדיל בין קודש לחול, בין דרג לדרג, בין בית לבית, בין עם לעם, שאת העושר שלהם המגיע בצורה כזו או אחרת של נפט, הם משקיעים ברצח והרס ודיכוי, ו'הכיף' שהם מבטיחים הוא במקרה הטוב 72 בתולות וכן הלאה, ובמקרה הרע עוד סיבוב של הפגנות נלהבות מול 'הישות', שבסופה אותה 'ישות' מגונה לוקחת לטיפול בבתי החולים שלה את אותם 'שאהידים' שבחתירתם ל"מהות" נכשלו ונותרו בחיים.
לקראת סוף ספרו מנסה הכהן למצוא דרך ביניים בין מה שהוא בוודאי רואה - הנצחון הטוטאלי ובנוק-אאוט של המודרנה בכל תחום של חיי אנוש, כן, עד כדי הפיכתם ל'כיף' - לבין השאיפה של כל עם כנראה, של כל אדם, לחיות חיים ראויים ובעלי תוכן ערכי מבוסס-אמונה (שבייד הישן והטוב הראה בלפחות אחד מספריו המרובים שאין אדם היוצא מהבית ללא אמונה בליבו, ומכאן שהשאלה היא לא 'האם אמונה' אלא 'אמונה במה'). בהחלט מהלך ראוי, אבל מעט חסר סיכוי לאחר מנת הצוננים אותה ספג היסוד 'הפיזי'. במונחים צבאיים: 'גשר אחד רחוק מדי'... אדרבא, ראו כיצד הדברים היפים בהם מסיים קידר את ספרו עולים בקנה אחד עם האופן בו עושה זאת הכהן.
הכהן מסיים בציטוט הנבואה המופלאה והאדירה של עמוס:
"הנה ימים באים, נאום-יהוה, וניגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע; והטיפו ההרים עסיס, וכל-הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את-שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את-יינם; ועשו גנות, ואכלו את-פריהם. ונטעתים, על-אדמתם; ולא יינתשו עוד, מעל אדמתם אשר נתתי להם--אמר, יהוה אלוהיך"
שזה, במלים מקראיות אמנם, פשוט וחד משמעי: 'כיף'. 'כיף' ציוני הדורש המון עבודה, עבודה החייבת להשען על סוג המחשבה 'ההיברידי' שמציע הכהן, אבל היברידיות בגבולות השכל הישר הארצי, הלא-מהותני, ולא להפך.
ואיך מסיים קידר? גם בציטוט, מפיו של ביאליק, המשורר הלאומי: "כל מה שהולך ונוצר בארץ ישראל על ידי יהודים [...] זה גם כן חתיכת יהדות, והשכינה היהודית שורה בכל זה. זה המושג של תרבות שהולך ומתרחב כאן בארץ ישראל". ואולי עוד ציטוט אחד שמביא קידר, מפי בן-גוריון דווקא, אדם שהכהן מייחס לו נאמנות עמוקה למחשבה 'היברידית' של "מהות". הנה הקטע שבחר קידר - תשובה של בן גוריון ל"תהייה של הפילוסוף הוגו ברגמן (בדברים שהדהדה בהם נימה אחד העמית), מה מטרתה ההומניסטית של מדינת ישראל ומה היא תתרום ליהודי העולם". וכך ענה בן גוריון לברגמן, ובזאת אסיים את הרשומה הזו:
בניין המדינה הוא גם חומרי (משקי) וגם רוחני (מוסרי-חברתי), איני סבור ששאלתנו הבוערת היא מה ניתן ליהדות סקנדינוויה. יבואו הנה ויצרו איתנו יחד את התוכן החדש של חיינו. זה התוכן 'ההומניסטי' הנדרש מאיתנו. אם אנו עושים פה את חיי היהודים לחיים מלאים, פוריים, בטוחים ועצמאיים, הרי יש בכך תוכן אנושי רב (27.3.1949)
ספר אחד כתב ניר קידר. פרופסור למשפט ולהיסטוריה של המשפט. שם הספר 'משפט כחול לבן' ובו עיון היסטורי בהצלחה של רוב מנהיגי הציונית - מהרצל דרך ז'בו עבור בויצמן ובן גוריון ורבים אחרים שמילאו תפקידים שונים, לאו דווקא נשיאי קונגרס או ראשי ממשלה אלא 'רק' נשיאי בית המשפט העליון או מנהלי משרד המשפטים ועוד - להניח את הויכוח "המהותי" על "הזהות היהודית האותנטית" ובמקום זאת להתמקד בבניין אומה שתחילתו במושבה אחת ליד אום-לאבס, המשכו בקונגרס ציוני צנוע בבאזל בהשתתפותם של 206 יהודים וסופו נכון לעכשיו בכ-7 מליון יהודים המתגוררים (כך אומרת הסטטיסטיקה, מה לעשות) באחת הארצות הבטוחות (ובאופן משונה המאושרות) ביותר בעולם.
ובקיצור: קידר מראה לנו כיצד הבחירה של רוב אותם ציונים - כל אחד במקומו ובזמנו - שלא לעסוק ב"מהות" ובמקום זאת לעסוק בבנייה, לא 'רק' נשאה פירות של ממש, אלא שהיא לא סתרה, לא באה על חשבון והיא איננה מהווה מחסום בפני אלו שבלי "מהות אותנטית" לא יוצאים מהבית. מסתבר שהם יוצאים גם יוצאים, ואף חוזרים אליו, והכל בסדר למרות ש"המהות היהודית האותנטית" עדיין לא מוגדרת (וכולנו יודעים שגם אם שר ההגדרות או המלך נתנביבי הראשון היחיד והאחרון יגדירו אותה מיד יתפתח ויכוח לגבי השאלה מה מהותה של אותה הגדרת מהות).
לצורך העניין מספר לנו קידר בספרו המעולה על תחנות שונות בהיסטוריה של המאבק בין "מהות" לבין שכל-ישר, והתחנות הללו ראשיתן עם הקמת התנועה הציונית לפני 120 שנה ויותר, והן מפוזרות לאורך ציר הזמן באופן שווה למדי: מימי ראשית התנועה הציונית כאמור (כשאחד העם שלא טרח להצטרף רשמית להסתדרות הציונית האשים את הרצל שהוא "שכח מה זה להיות יהודי"), שנות ה-20', ה-30', ה-40', ימי ראשית המדינה (והמאבק כביכול על החוקה, זה שהסתיים ב'פשרת הררי' המפורסמת, שעבור "המהותנים" היא ביטוי ל"בריחה של ההנהגה מדיון אמיץ" ואילו עבור יריביהם, המנצחים, אנשי השכל הישר, היא בדיוק זה: ביטוי מובהק ומבריק של פשרת שכל ישר שהיא טובה תמיד ובכל דמוקרטיה ובוודאי במקרה של דמוקרטיה המשרתת ציבור שחמישית ממנו הם ערבים ושאר 80% מפולגים לפי עדות, השקפות, ותק, מעמד וגיאוגרפיה), ואחר כך ימי 'חוק יסוד: יסודות המשפט' (1980) ובהמשך 'חוק יסוד: כבוד האדם' וכן הלאה.
אפילו 'חוק הלאום' נזכר בספרו של קידר, ולא לטובה, כי לדעתו המשכנעת החוק הזה מצטרף למהלך מעייף ומיותר של ויכוח על הסתירה לכאורה בין 'יהודי' ל'דמוקרטי', ויכוח שלא תרם לא להעמקת המחוייבות ל'יהדות' ועוד פחות מכך לדמוקרטיה. בעניין זה יש להפנות את המבט לציטוט חשוב מאין כמוהו שמבין קידר מפיו של השופט העליון חשין, המסביר את מה שאמור להיות מזמן המובן מאליו: שההנגדה בין 'מדינה יהודית-דמוקרטית' לבין 'מדינת אזרחיה' היא תעלול מחשבתי חסר בסיס, כי כל מדינה, מעצם הגדרתה, היא מדינת כל אזרחיה. ומכאן - בהמשך ובהתבסס על הטיעון של חשין - השאלה היא לא האם ישראל היא מדינת כל אזרחיה אלא מה היחס בין המדינה בכלל ומדינת האוצר בפרט לכלל אזרחיה. ומבחינה זו, מה לעשות, אכן יש כאן שתי מדינות לשני עמים: מדינת האוצר שמשרתת את המאיון העליון ואת שני העשירונים העליונים מלכחי הפינכה של אותו מאיון, ומדינת ישראל, המדינה הוסאלית של מדינת האוצר, המצליחה להשליך פה ושם פירורים של 'הוצאה ציבורית' לשאר שמונה העשירונים.
א-פרופו חוק הלאום, בשבוע שעבר התייחס אליו שופט עליון אחר בדימוס, אהרון ברק. בהרצאה במרכז הבינתחומי אמר ברק שאמנם החוק לכשעצמו טוב למרות שיש להוסיף לו עוד כמה מלים ותיקונים, אבל שאופן ומועד קבלתו רעים ומוטעים. לדעת ברק צריך היה לקבל את חוק הלאום ברוב גדול בהרבה (דבר שדרש כמובן הסכמות בין אנשי "המהות" לבין אנשי השכל הישר שלאחרונה מצויים באופוזיציה לאו דווקא במובן הפורמלי של המלה), ושבכל מקרה צריך היה לחוקק אותו בסוף תהליך חקיקת חוקי היסוד ולא באמצעיתו.
כך או אחרת, אם לסמוך על התאור ההיסטורי של קידר, 120 שנים של מתינות, נכונות לפשרה, גישה בונה ובקיצור נצחון השכל הישר שוקלות לפחות כרגע יותר מהתקלות פרי "המהותנות" שהתלוו לחקיקת 'חוק הלאום'. ולפני שנעבור לספר השני, ראוי להדגיש את מה שקידר לא מפסיק להדגיש: העימות בין 'מהותנים' לבין 'בעלי שכל ישר' איננו חופף לקו המתבקש לכאורה 'דתיים' מול 'חילוניים' וגם לא זה שבין 'ציונים' ל'פוסט ציונים'. ממש, אבל ממש לא. לאורך כל הספר מראה לנו קידר כי 'המהותנים' היו אותם אנשים - דתיים וחילוניים גם יחד - שהניחו איזו שהיא "מהות" יהודית סטטית שכל מה שיש לעשות עמה הוא לתרגם אותה (בין השאר) לשפת המשפט ובא לציון גואל. אז זהו, שממש ובדיוק לא. כי לא רק שאין "מהות" כזו ולא רק שאין ולא תתכן ולא תהיה לעולם הסכמה אפילו לא על הויכוח לגבי "המהות" הזו , אלא שבכל מקרה אין שום דרך לתרגם אותה לשפת החיים בכלל ולשפת המשפט בפרט, כי החיים, כמו המשפט, דינמיים, ואילו "המהות" במהותה המהותית, לא. וכל זה איננו סותר את העובדה המשונה אליה התייחסו חכמים גדולים ממני שהביטו על התופעה המשונה הנקראת 'לאומיות': למרות שאין הגדרה ל"מהותו" של עם ישראל, מה לעשות וכולם יודעים שהוא חי וקיים ולא מאתמול והוא לא 'המצאה'.
הספר השני נכתב על ידי גרשון הכהן, אלוף במילואים, איש חכם מאין כמותו, רב פעלים ומעוף ומחשבה, בלי טיפה של ציניות או אירוניה. על אנשים כמותו נדמה לי אמר אבי האומה העברית: 'מי יתן כל עם אדוני נביאים' (במדבר). תנו לנו עוד 1000 גרשון הכהן וישראל תהיה במקום עוד יותר טוב ממה שהיא נמצאת בו כרגע (וכן, שוב חשפתי את ערוותי: אני סבור שישראל נמצאת במקום סביר. כן, ברור, יש מקום לתיקונים וכן הלאה, וברור שיש עליה איום בטחוני ומדיני משמעותי, הכל נכון, והשחיתות, והאשפה ברחוב, ובטלנים בכל פינה, ותרבות הטוקבקיזם העלובה, ומירי רגב ועוד ועוד. הכל נכון. ובכל זאת).
ספרו של גרשון הכהן נקרא 'מה לאומי בביטחון לאומי?'. הואיל והספר ראה אור באוניברסיטה המשודרת של גל"צ, והואיל והכהן הוא אלוף, והואיל וכותרת הספר כולל פעמיים 'לאומי' ופעם אחת 'ביטחון', עלול הקורא החשדן לחשוב שמדובר בספר העוסק בטנקים, מטוסים, גבולות גזרה, נון-צדיקים, מברשות גילוח לניקוי רובים וכיוצא באלו ענייני צבא.
אכן כן, מגל"רים לא נזכרים בספר הזה אבל טנקים ומטוסים ורקטות ואפילו נשק גרעיני נזכרים גם נזכרים. אלא שכל אלו וכל מה שסביבם - הצבאיות כולל האסטרטגיה הצבאית ומורשות קרב למיניהן - הם בשוליים של הטיעון. כי הטיעון המרכזי של הכהן, טיעון החוזר כמעט בכל פרק, הוא שעל העוסק בשאלות של בטחון לאומי למצוא את האיזון בין השאלה כיצד מגנים על הקיום' לבין השאלה 'לשם מה מתקיימים'. ממש בפתח הדבר של הספר כותב הכהן כי יש הבדל בין 'קיום פיזי' ו'קיום לאומי'.
בשלב זה אני מרשה לעצמי לנחש שהקורא כבר מבין מדוע הכתרתי את הרשומה הזו במלים 'כשקידר פגש את גרשון'. בדיוק. כי כבר בדף הראשון של ספרו, יוצא למעשה הכהן חוצץ כנגד ההישג הציוני האדיר הזה שתאר קידר בלי שמץ של ציניות ומתוך גאווה לאומית שלדעתם של כמה אינטלקטואלים לא הולמת פרופסורים ברמתו, אבל ניחא. די ברור שגם הכהן מוקיר את ההישג הציוני ואין ספק שהוא נהנה ממנו, אבל הוא מציע לנו לחשוב מחדש עד כמה ראוי ההישג הזה, בכלל ובפרט שמה שהביא אותו היה התבססות על 'השכל הישר' שחיפש פתרונות של קיום 'פיזי', שכל ישר שהתמקד בשאלה 'כיצד יוצרים את הקיים', תוך דחיקה לשוליים את השאלה 'לשם מה מתקיימים'.
אבל לפני שנחזיר את קידר בדלת הראשית לדיון, יש לעשות צדק עם הכהן ולתאר מעט יותר את ספרו, שבדיוק כמו במקרה של 'משפט כחול לבן', הוא כתוב לעילא והעין לא רוצה להפסיק לרוץ ממלה למלה משורה לשורה מפיסקה לפיסקה מרעיון לרעיון. במלה אחת: מבריק. בעוד מלה אחת: עשיר. בעוד מלה אחרת: חכם. בשתי מלים: מאד חכם. בשלוש: מאד, מאד חכם.
אבל מסוכן, או לפחות בעייתי. הרעיונות של הכהן נכונים בעיני ומשכנעים כשהם מתמקדים בקושי שעל כל מפקד לאמץ בחום ולא לברוח ממנו, הקושי להבחין בין תפקידו כ'נותן שירות' לדרג הבכיר (הדרג המדיני) לבין חובתו לספק תובנות ורעיונות ואפשרויות לאותו דרג מדיני שמבחינה הזו כבר איננו בכיר אלא שותף. במלים אחרות, מה שגרשון הכהן מציע לטובת חיזוק הבטחון הלאומי הוא פיקפוק, שלא לומר דחייה על הסף, את הדיכוטומיה 'המודרניסטית' כטענתו, שבין שני הדרגים הנזכרים. כאמור, טענה זו נכונה בעיני ואף משכנעת. שנאמר 'בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל', ואם זה נכון, לא פחות נכון לומר כי 'בראשו של כל גנרל יש שולחן של ראש ממשלה' ובאותה נשימה יש לומר כי 'כל ראש ממשלה חייב לחשוב גם מנקודת מבטו של החייל ושל הגנרל' וכן הלאה.
הכהן מביא כמה דוגמאות לטישטוש הגבולות המבורך לדעתו (הנכונה כאמור לדעתי) שבין 'הדרג הצבאי' ל'דרג המדיני'. אסתפק בשתיים: האחת - מבצע אנטבה. על פי תאורו של הכהן, ראש הממשלה רבין הוריד הוראה לרמטכ"ל להגיע בדחיפות לישיבת ממשלה. הואיל והרמטכ"ל הניח שבישיבה הזו מצפה ראש הממשלה - לקראת החלטתו לפתוח במו"מ עם הטרוריסטים - לקבל תשובה שלילית מהדרג הצבאי לגבי השאלה האם יש פתרונות צבאיים למשבר, הוא החל לגלגל עם אנשיו שונים בחיל האוויר ובסיירת מטכ"ל אפשרויות צבאיות. לכשהתכנסה הממשלה כבר היו תשובות חיוביות על שאלת האפשרויות הצבאיות, והאופציה המדינית הרעה של מו"מ עם טרוריסטים אמנם נותרה על השולחן אך לא כאפשרות ראשונה וגם לא יחידה. והשאר כמו שאומרים, היסטוריה.
עבור הכהן זוהי דוגמא מצויינת - ומשכנעת, והוא צודק לחלוטין בנקודה זו - למה שהוא מכנה שוב ושוב 'חשיבה היברידית' (המנוגדת לדעתו ל'חשיבה ראציונלית' או 'משפטית' או 'מודרנית' או 'על פי הספר'), במסגרתה אין מקום להבחנה חדה ודיכוטומית והיררכית בין 'דרג מדיני' הנותן הוראות לבין 'דרג צבאי' המבצע אותן מבלי לחשוב ימינה או שמאלה. מתוך אותה נקודת מבט משכנעת ונכונה כאמור, דן הכהן ארוכות בדוגמא השנייה: מלחמת ששת הימים בכלל ותקופת ההמתנה בפרט. הכהן מצטט ארוכות מספרו של עמי גלוסקא, 'אשכול - תן פקודה!', ממנו עולה תמונה של דרג מדיני רופס וחסר כיוון, העומד חסר אונים ובכל אופן נבוך מול דרג צבאי נחוש, נלהב וכמעט מיליטריסטי. רבין וקציני המטה הכללי יוצאים מתאורו של גלוסקא כאנשי מקצוע רציניים, ואילו ראש הממשלה אשכול מתואר כנעבעך נטול אוריינטציה המפחד מהצל של עצמו.
הכהן מוכיח - באמצעות אותן עובדות בדיוק: הוא לא כופר באמינותו של גלוסקא כחוקר אלא בפרדיגמה הדיכוטומית בה הוא אוחז! - שלא מיניה ולא מקצתיה, כלומר שכפי שבין הרמטכ"ל מוטה גור וראש הממשלה רבין התקיים שיתוף פעולה 'היברידי' פורה ומוצלח מאד, כך גם בין הרמטכ"ל רבין לבין ראש הממשלה אשכול.
על יסוד אותה פרדיגמה 'היברידית', מוביל הכהן את הקורא להתבוננות מחודשת בהבחנה המוטעית לדעתו (המשכנעת מאד גם במקרה הזה) שבין 'מלחמת ברירה' לבין 'מלחמת אין-ברירה'. נזכיר שבמסגרת פסטיבל "50 שנה לששת הימים" וברוח התקופה 'הצילו את ישראל - הכו את ביבי', פצחה התקשורת הישראלית במחול של הלקאה עצמית במסגרתו תוארה ההחלטה לצאת למלחמה ביוני 1967 כהחלטה אומללה שביטאה "עיוורון מדיני" מהסוג שנתניהו נתון בו כרגע כביכול (ולא זה המקום להכנס לדיון בחולשותיו - אך גם בחוזקותיו - של נתניהו ראש הממשלה המדיני של ישראל [השונה מהותית מתפקודו כראש הממשלה של הדמוקרטיה הישראלית או מתפקודו כראש הממשלה של הכלכלה הפוליטית הישראלית]).
נתניהו והפסטיבל לא מופיעים בספר וכל מה שכתבתי על התקשורת וביבי ו50 שנה לדרוקר פינת שוקן על דעתי ועל דעתי בלבד נכתבו. נדרשתי לעניין רק בהקשר הטיעון החזק מאד של הכהן כנגד ההבחנה הברורה לכאורה בין 'מלחמת ברירה' (מלחמת לבנון על פי החוכמה המקובלת) לבין מלחמת אין-ברירה (מלחמת העצמאות על פי הסכמה נרחבת אם כי לא טוטאלית. מאגנס "המהותן" למשל פעל עד יציאת נשמתו למניעת הקמת מדינה יהודית כי הוא היה משוכנע שהמלחמה שתבוא בשל כך לא מצדיקה את המדינה, אבל גם זה נושא אחר שלא מופיע אצל הכהן ורק נזכרתי בו כי הוא דורש עוד עיון).
לסיכום סוגייה מרתקת זו: על פי ההגיון 'ההיברידי', מלחמת ששת הימים איננה פחות מלחמת אין-ברירה ממלחמת העצמאות. וגם אם מלחמת העצמאות היתה לפחות עד שלב מסויים מלחמת אין-ברירה של 'להיות או לחדול', משלב מסויים - ובעוד רגע נדרש ליגאל אלון - היא היתה מלחמת ברירה מובהקת: לכל המאוחר מספטמבר 1948 התנהל ויכוח על מטרות המלחמה, ויכוח שנמשך לכל הפחות עד למערכת הבחירות של ינואר 1949. אלון נהג לומר כבר מ-1949 ועד 1967: 'ניצחנו את המלחמה והפסדנו את השלום', צעד מדיני שהיה לדעתו מושג אילו צה"ל השלים את כיבוש הגדה המערבית, רצועת בטחון משמעותית באזור רפיח, ואולי גם את דרום לבנון בואכה ליטאני. בן-גוריון לעומתו, אמר בנאום בכנסת באפריל 1949, שהשלמת כיבוש הגדה חייב 'דיר יאסין', צעד שהוא התנגד לו.
במסגרת הדיון על ההבחנה המוטעית בין 'מלחמת ברירה' ל'מלחמת אין-ברירה', משלב הכהן דיון מרתק בנושא 'גבולות הגנה'. בהקשר זה הוא מביא דוגמא מעולה, אותה ניתן לתאר כמלחמה שהבריטים הצליחו להמנע ממנה בזמן 'המלחמה הקרה'. וזאת כיצד? כי על אדמת גרמניה המערבית חנה צבא אמריקני גדול. ומה הקשר? הכהן מסביר כי למרות שבריטניה יושבת לה מעבר לתעלה ואנשיה אוכלים במרץ פיש ענד צ'יפס ואוכל הודי, הנה הגדירו האסטרטגטים הבריטים שחצייה של כוח סובייטי (כלומר של ברית ורשה) את נהר הריין פירושה איום על קיומה של בריטניה דבר הדורש יציאה למלחמה.
ומבריטניה ואירופה לבריטניה והנגב ומהנגב בחזרה לסיני: ההגיון של הכהן בנוגע לאינטרסים הבטחוניים של בריטניה, חיוני להבנת ההיסטוריה הלא מאד ידועה של 'תכנית אלפא', שהיתה מבחינת הבריטים 'תכנית מגירה' שכללה כוחות ומשימות שכללו השמדה של בסיסי חיל אוויר ישראלי גם במחיר של פגיעה מסיבית באוכלוסיה אזרחית, זאת על מנת להבטיח רצף טריטוריאלי בין מצרים (שעד 1956 היתה חלק ממוטת האינטרס הבריטי) לירדן (שעד היום נדמה לי היא חלק מהאינטרס של לונדון). 'תכנית אלפא' הפכה להיסטוריה שכוחה כאמור, אבל הגיונה עולה בקנה אחד - במהופך כמובן - עם ההגיון המדיני והצבאי של מאי 1967. אף פעם לא מיותר לקרוא את משה גלבוע הישן והטוב ('שש שנים ששה ימים', עם עובד 1968!) ואחר כך את הפרק אצל הכהן ותשתכנעו עד כמה החשיבה 'ההיברידית' והלא-דיכוטומית שהוא מציע נכונה גם לגבי הבנת העבר וגם לגבי מחשבות על הבטחון הלאומי בעתיד.
אלא שהכהן הולך מעט רחוק עם אהבתו ל'היברידיות'. אולי לזה התכוון אלחנן יקירה כשדיבר על 'פרוורסיה אידיאולוגית', אותה תופעה הנוצרת כאשר בעל מחשבות - חכם ככל שיהיה - מעמיד את כל התורה ואת כל ניתוח המציאות על עקרון מארגן אחד.
הכהן לוקח את ההיברידיות למקומות טובים כאשר הוא מדבר כמו שמארקס דיבר במניפסט הקומוניססטי על החובה לבטל את ההבדל בין העיר לכפר, כך שכפר יהיה יותר עיר ועיר תהיה יותר כפר. או כמו שמארקס דיבר על ביטול העבודה והפנאי במובן זה שהפנאי יהיה עבודה והעבודה תהיה פנאי. כפתור ופרח. על פי 'ההיברידיות' נצרת עלית יכולה לשמש כעיר מחוז להתיישבות יהודית ואילו נצרת הערבית כעיר מחוז של הישובים הערביים. דוגמא של הכהן והיא משכנעת.
אבל כשהוא ניגש עם אותו עיקרון לצורך עיון במרחבי התפר בין יהודים לפלסטינים באזורים אחרים, כאן הבעיה מתחילה לצוץ והיא מטרידה ביותר. ומדוע? כי מה שמציע הכהן למעשה זה ביטול של כל הפרדה גיאוגרפית בין הלאום היהודי ללאום הערבי. מהבחינה הזו הוא אוחז בעמדות 'הפונקציונליות' של דיין את פרס, עמדות שאלון תאר בלא פחות מאשר כ'אפרטהייד' או 'בנטוסטניזמוס'. יש מעט אירוניה בעובדה שהכהן מציג עצמו כנאמן לשיטתו של אלון. ואם יש משהו המאפיין באופן מובהק את גישת אלון הרי שהוא 'כורח ההפרדה' שכמובן איננו מחייב 'טיהור אתני', אם כי אנו יודעים - אני עצמי כתבתי על כך בספרי על אלון - שהאיש לא חשב שיש להחמיץ את ההזדמנות שנקרתה לישראל גם ב1948 וגם ב1967 להקטין את החיכוך הדמוגרפי בין שני העמים, זאת באמצעות עידודם של פלסטינים - במציאות של מלחמה כמובן - לעזוב את בתיהם.
אבל אלון שלא שנא ערבים ולא חשב שאין להם מקום בארץ, חשב שיש לחתור להפרדה מוסכמת ו'דיכוטומית', ולו דרך 'הסכמי ביניים'. אלון הגיעה למסקנה זו מתוך ידיעה ברורה שמדובר בשני עמים שונים למדי, שלמרות שהצליחו ומצליחים לקיים יחסים ידידותיים, מתקיימת ביניהם גם עוינות שהתפתחה והעמיקה לאורך כ-100 שנה (תקופת הסתלקותו של אלון, היום אנו סופרים כבר 140 שנה).
זו בדיוק הסיבה שתכנית אלון כוונה לא לערפאת ולאש"ף, אלא לירדן, כי ירדן היא ממלכה הפועלת באופן 'מודרני' 'היררכי' ו'דיכוטומי' (על פי העקרון הוובריאני-וסטפאלי: מונופול על האלימות על שטח מוגדר ומוכר), בעוד אש"ף הוא ארגון 'היברידי' למופת ולתפארת הפילוסופיה של פוקו (שהכהן מעיד על עצמו שהוא "מעריץ" שלה!): בבוקר הורגים יהודים, אחרי ארוחת עשר רוצחים מתנגדים פלסטינים, בצהריים מקבלים לשיחה נציג אירופאי בכיר, אחר כך שלאפשטונדע, לא פני שחוטפים עוד מטוס, ולקראת ערב נאום באו"ם. 'היברידיות' מופלאה שכזו.
אכן כן, גם התאור הזה של אש"ף ברוח 'ביקורת מצע גותהא' של מארקס מ-1875 היא פרי מוחי הקודח. אבל הכהן עוקף אותי בעניין זה מכל הצדדים. כי אני בסך הכל הלעגתי על אש"ף - החדשות הרעות ביותר שהיו לפלסטינים מאז המופתי (ולמען מי ששכח: ערפאת היה תלמידו הישיר של המופתי) - בעוד הכהן מעלה על נס את דרך המחשבה של חמא"ס ושל המהפכנים האירנים, ומשווה אותם - אני מציע לכם לשבת כרגע - לציונות.
על איזה בסיס? כאן אנחנו סוף סוף חוזרים לקידר. הבסיס עליו משווה הכהן את חאלד משעל לבנימין זאב הרצל, הוא בסיס "האמונה" או במונח ששימש את קידר: "המהות האותנטית". הכהן - לפחות פעמיים לאורך הספר - מלעיג כנגד אותם ישראלים שכל מה שהם רוצים לעשות כאן זה 'כיף'. אל מול 'הכיף' מעמיד הכהן נאומים שנשאו (והם ללא ספק נשאו) אישים כמו וייצמן, הרצל, ברל ועוד ועוד. הכהן מפנה את הקורא לדברים שאמר הרצל בשעת משבר אוגנדה: אחרי שראה שצירי הקונגרס הששי אינם רוצים 'כיף' באוגנדה אלא לממש את "מהותם" בארץ ישראל, פרץ המנהיג האהוב בבכי ואמר בעברית הקלוקלת שלו, "אם תשכח ירושלים תשכח ימיני". מש"ל.
אז זהו, שלא. כפי שכתב הכהן בעניין הראציונליות, גם עניין הפוליטיקה והדיפלומטיה של הרצל בכלל ובהקשר משבר אוגנדה בפרט דורש סמינריון שלם. אני מזמין את אלו שלא קראו מאמר בנושא אוגנדה שכתב ההיסטוריון ישעיהו פרידמן, שעוד מעט ימלאו לו (למאמר!!) 25 שנים, לעשות זאת בהזדמנות. מי שיצלח את 30 עמודיו יצא נשכר מאד כי פרידמן מלמד אותנו פרק בהילכות פוליטיקה ודיפלומטיה, דיבורים ומעשים, דימויים ותוכן, כל מה שאי אפשר ללמוד אצל פוקו, שאצלו הרי הכל זה כוח והגמוניה ושאר ירקות רקובים.
אבל אם כבר הכהן מביא את הרצל כתנא דמסייע לתיזת "המהות" שלו העומדת לכאורה בדיכוטומיה (פתאום דיכוטומיה!!) מול 'הכיף', אז למה שלא נעיין בספריו ובכתביו ובנאומיו של הרצל? אולי המלה 'כיף' לא היתה שגורה על שפתיו של חוזה המדינה שנמלט מ"מהות" כמו מאש, בדיוק מה שהביא את מהות-מהותני-המהותנים, הקדוש אחד-העם הוא, להשתלח ביהודון המערבי-המודרניסטי הזה, שכל מה שרצה ר"ל זה להציל את היהודים. אבל הרצל בכל כתביו מדבר על דבר קטן אחד: להיות עם חופשי בארצנו. ומי הוא היהודי החופשי? זה שמסתובב ברחוב עם הגיבנת שלו ועם אפו העקום (למרות שלהרצל האיש היפה לא היו לא זה ולא זה, אבל ככה הוא הרי מכה מנה אחת אפיים את "המהותנות" האנטי-שמית הרואה ביהודי עוקם גופני גם כשאין בו עוקם גופני כי לפי "המהותנות" האנטישמית היהודי עקום באופן מהותי). ומה עושה על פי הרצל אותו יהודי הגאה בגבו הכפוף ובחוטמו העקום? אלטנוילנד. כלומר חברה של קואופרטיבים המייצרים שגשוג ועושר ושמחה, והרמוניה וכבוד הדדי ותרבות. במלה אחת: כיף.
עד כדי כך מרחיק לכת הכהן עם אהבתו ל'היברידיות' ולאנטי-ראציונליות המערבית, שהוא מציע לנו להביט על עצמנו דרך העיניים של מנהיגי חמאס ואיראן של האייטולות, שהיטיבו לדעתו לראות בציונות - "תנועה של אמונה" - את מה שאנחנו עצמנו מסרבים ואולי לא מסוגלים כבר לראות, כי כל מה שרצינו זה לעשות 'כיף', כלומר לבנות מדינה משגשגת כלכלית, פתוחה חברתית, עשירה תרבותית ויציבה (עד כמה שאפשר) פוליטית. וכיף מנוגד לאמונה, ואם כל מה שאנחנו רוצים זה 'כיף', מצב בטחוננו הלאומי אנוש.
היפוכו של דבר מתקיים הרי אצל 'ההיברידים' המזרחיים-מוסלמים הללו, הנשמות הטובות והנעלות של חמאס פינת טהראן. עד כדי כך הם נעלים על אופן המחשבה המערבי המבדיל בין קודש לחול, בין דרג לדרג, בין בית לבית, בין עם לעם, שאת העושר שלהם המגיע בצורה כזו או אחרת של נפט, הם משקיעים ברצח והרס ודיכוי, ו'הכיף' שהם מבטיחים הוא במקרה הטוב 72 בתולות וכן הלאה, ובמקרה הרע עוד סיבוב של הפגנות נלהבות מול 'הישות', שבסופה אותה 'ישות' מגונה לוקחת לטיפול בבתי החולים שלה את אותם 'שאהידים' שבחתירתם ל"מהות" נכשלו ונותרו בחיים.
לקראת סוף ספרו מנסה הכהן למצוא דרך ביניים בין מה שהוא בוודאי רואה - הנצחון הטוטאלי ובנוק-אאוט של המודרנה בכל תחום של חיי אנוש, כן, עד כדי הפיכתם ל'כיף' - לבין השאיפה של כל עם כנראה, של כל אדם, לחיות חיים ראויים ובעלי תוכן ערכי מבוסס-אמונה (שבייד הישן והטוב הראה בלפחות אחד מספריו המרובים שאין אדם היוצא מהבית ללא אמונה בליבו, ומכאן שהשאלה היא לא 'האם אמונה' אלא 'אמונה במה'). בהחלט מהלך ראוי, אבל מעט חסר סיכוי לאחר מנת הצוננים אותה ספג היסוד 'הפיזי'. במונחים צבאיים: 'גשר אחד רחוק מדי'... אדרבא, ראו כיצד הדברים היפים בהם מסיים קידר את ספרו עולים בקנה אחד עם האופן בו עושה זאת הכהן.
הכהן מסיים בציטוט הנבואה המופלאה והאדירה של עמוס:
"הנה ימים באים, נאום-יהוה, וניגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע; והטיפו ההרים עסיס, וכל-הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את-שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את-יינם; ועשו גנות, ואכלו את-פריהם. ונטעתים, על-אדמתם; ולא יינתשו עוד, מעל אדמתם אשר נתתי להם--אמר, יהוה אלוהיך"
שזה, במלים מקראיות אמנם, פשוט וחד משמעי: 'כיף'. 'כיף' ציוני הדורש המון עבודה, עבודה החייבת להשען על סוג המחשבה 'ההיברידי' שמציע הכהן, אבל היברידיות בגבולות השכל הישר הארצי, הלא-מהותני, ולא להפך.
ואיך מסיים קידר? גם בציטוט, מפיו של ביאליק, המשורר הלאומי: "כל מה שהולך ונוצר בארץ ישראל על ידי יהודים [...] זה גם כן חתיכת יהדות, והשכינה היהודית שורה בכל זה. זה המושג של תרבות שהולך ומתרחב כאן בארץ ישראל". ואולי עוד ציטוט אחד שמביא קידר, מפי בן-גוריון דווקא, אדם שהכהן מייחס לו נאמנות עמוקה למחשבה 'היברידית' של "מהות". הנה הקטע שבחר קידר - תשובה של בן גוריון ל"תהייה של הפילוסוף הוגו ברגמן (בדברים שהדהדה בהם נימה אחד העמית), מה מטרתה ההומניסטית של מדינת ישראל ומה היא תתרום ליהודי העולם". וכך ענה בן גוריון לברגמן, ובזאת אסיים את הרשומה הזו:
בניין המדינה הוא גם חומרי (משקי) וגם רוחני (מוסרי-חברתי), איני סבור ששאלתנו הבוערת היא מה ניתן ליהדות סקנדינוויה. יבואו הנה ויצרו איתנו יחד את התוכן החדש של חיינו. זה התוכן 'ההומניסטי' הנדרש מאיתנו. אם אנו עושים פה את חיי היהודים לחיים מלאים, פוריים, בטוחים ועצמאיים, הרי יש בכך תוכן אנושי רב (27.3.1949)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה