אינני אלרמיסט, אף פעם לא האמנתי לאלרמיסטים. בעברית: כל הדיבורים על סופה הקרב של מדינת ישראל ואם ואם ואם וכן הלאה, לא רציניים בעיני (אם ניסוג ואם נספח אם נפסיד בבחירות ואם ננצח).
מדינה בכלל ומדינה בת 9 מליון אזרחים ותל"ג כמו שיש לישראל ושאר יכולות חזקה מסך פוליטיקאיה, ומבחינה זו אני יכול לדמיין את המפלגה בה אני תומך יושבת עוד כמה שנים באופוזיציה ולהפך.
אני גם לא מאלו שרואים בנתניהו קבלן סדרתי של כישלונות, וגם אינני מקבל את הטענה שהוא אשם בכל דבר רע שמתרחש כאן (ומתרחש כאן לא מעט רע).
אני אבל משוכנע שהוא חייב לפרוש מתפקידו, במהרה בימינו, מהסיבות העמוקות ביותר שלשמן התכנסנו אנו, חברות וחברי מועצת העם, אלו שהגיעו לפניהם ואלו שכמוני וצעירים ממני הגיעו הרבה אחרי.
הציונות לא יצאה לדרכה והמדינה לא קמה כדי שאנשים כמו נתניהו יהיו כוכבי ציבור גדולים ודגולים, שלא לדבר על ראשי ממשלה. אדרבא, הוא ההפך הגמור ממה שהתכוונו אליו הציונים הראשונים, אלו שמשמאל וגם אלו שמימין.
אכן כן: הציונות דיברה גבוהה וכיוונה גבוה מאד, עד כדי כך שהמלה הזו, 'ציונות', הפכה עם השנים למלה נרדפת לשיחת מוטיבציה (שמאמן עושה לפני משחק חשוב), לסממן של 'ראש גדול' (כמו בפרסומת של רפאל למשל), ומנגד למלה ששמים במרכאות כדי להקטין משהו וללעוג לו.
למה זה חשוב? כי לי לפחות בתור אזרח שחלק גדול מזמנו מקדיש ללימוד (והוראת) הציונות, ברור שלעולם אי אפשר יהיה לעמוד במדרגה הגבוהה של הצפייה הציונית, זו שכמה חברים טובים שלי מכנים בהמשך למה שמנהיגים ציונים דגולים ומרכזיים כינו 'חברת מופת'.
אינני מאמין באפשרות של חברת מופת. נכון לעכשיו הייתי שמח לראות קצת פחות בריונים בכביש ומעט פחות אשפה בפארקים וברחובות. כרגע זו נראית משימה גדולה מאד, כמעט בלתי אפשרית. אני מינימליסט, אבל מכאן ועד לוותר לחלוטין על שאיפה לחיים ציבוריים ראויים יותר, המרחק גדול.
ואם יש אדם שבסגנונו, בדבריו, במעשיו, ברוחו, בשיטותיו, בהתנהלותו, בגחמותיו, ובכל מאודו הציבורי תורם את ההפך לכל מה שאפילו מינימליסטים כמוני היו רוצים לראות כאן, הרי שזה בנימין נתניהו.
אינני עוסק בהישגיו, לא אלו שנבעו מכישרונו (עליו אין ויכוח, לפחות בצד הדיפלומטי) ולא אלו שנבעו מעצם העובדה שהוא ישב בראש מערכת שמהרבה בחינות מתפקדת כמעט מעצמה (מערכת הבטחון לענפיה ושלוחותיה למשל). אדרבא, אני מוכן להצהיר כבר כאן שאין לי ספק שהיו ראשי ממשלה גרועים ממנו.
לא זה העניין. העניין אחר לחלוטין, ראשוני בהרבה. מה אנו עושים כאן. לשם מה התכנסנו. התשובה שלי פשוטה למדי: לא חברת מופת, לא צריך להגזים, אבל לכל הפחות חברה המנסה לפעול ולו כזית על פי קודים של אמינות, יושר, הגינות, כבוד הדדי, לקיחת אחריות, יושרה.
בכלל ובפרט אם מדובר בנבחרי ציבור. שימו לב חברות וחברים לפשטות של המושג הזה: נבחר ציבור. נבחר הציבור הוא בדיוק זה. נבחר על ידי הציבור על מנת לעסוק בענייני הציבור. הוא משרת הציבור. בין אם הוא פקיד אלמוני שנבחר בועדת מכרזים על ידי משרד ממשלתי המפוקח על ידי החוק ומונהג על ידי שר נבחר ובין אם הוא ראש ממשלה.
ומנבחר ציבור, מכל נבחר ציבור, יש לצפות ליותר. תמיד טיפה יותר. יותר בקנה מידה אנושי כמובן, יותר שאיננו נמדד בקנה המידה של 'חברת מופת', כי כשם שלא תתכן חברת מופת גם אין דבר כזה אנשי מופת, אבל את המינימום יש לעשות או לפחות להתאמץ ולעשות.
נתניהו, מהיום הראשון שאני זוכר אותו פורץ לזירה הציבורית, בידו הספר המהולל 'כיצד יוכל המערב לנצח' ובפיו אוסף של קלישאות נבובות אודות הדרכים להעלים את הטרור, ועד למערכת הבחירות הנוכחית, הוא ההפך הגמור מכל זה.
משהו נחמד אחד נותר ממערכת הבחירות של 1999: 'מתחילים להבריק ומפסיקים ליבב'. ולא, אינני ממעריציו של ברק ובכלל אינני מעריץ אף אחד מהסיבות שהוזכרו לעיל: יש לשער שאם הייתי חי בזמנם, הייתי אוהב מאד של הרצל ויצמן ברל ודומיהם, אבל הערצה? אף פעם ובשום תנאי. לא זמר ולא שחקן ולא משורר ובוודאי לא שליח ציבור.
העמדה הזו היא תנאי לדמוקרטיה, והיא עולה בקנה אחד עם אותה שורה מופלאה בהמנון הלאומי: 'להיות עם חופשי בארצנו'. מי שרוצה להיות חופשי לא יכול להעריץ אף אחד. לא את ברק ועוד פחות מכך את נתניהו.
בכל אופן, אם לחזור לסיסמא החביבה הזו בת ה-20, מי שניסח אותה השכיל לקלוע בול לכל מהותו הציבורית של נתניהו: שתו לי אכלו לי. המקופח המנהיג ברית של כאילו-מקופחים, כאלו שממשיכים שלא לשים לב ששלוחיהם בשלטון כבר יותר מ-40 שנה, להוציא פה ושם ממשלות אחדות ומהפכים קטנים. קואליציית מקופחים קנטרנית וצדקנית ההופכת בכל רגע למרושעת ולמעוותת יותר.
ביבי המייבב. כווווולם נגדו. ואלו שלא נגדו, בעדו בלי לומר מלה אחת של ביקורת. ואם מישהו אומר ביקורת, הוא הופך לבוגד ומסית ושקרן ותככן ואיום וסכנה על שלום המדינה וכן הלאה.
מה שמתסכל במצב הזה הוא שכל הבכיינות הזו של ביבי המייבב מבוססת על גרעינים של אמת. אכן כן: לא מעט אנשי ציבור - הנחושים ביותר היו אנשי מפלגתו שלו כמו אריק שרון עליו השלום - היו רוצים בהיעלמותו מהזירה הציבורית. לא מעט עיתונאים מתעבים אותו ומוכנים לומר עליו כל שטות וכל שקר וכל עיוות וכל היטפלות להבלים כמו סגנון דיבורה של אשתו או הטיפשויות שהבן העלוב שלו, בושה לכל הורה, מייצר חדשות לבקרים.
אין לי ספק בלי לדעת את החומר, שיש אנשים חורשי רעתו של נתניהו היושבים במקומות חשובים עוד יותר מהתקשורת או ממרכז הליכוד, למשל בפרקליטות, למשל במשטרה.
נער הייתי וגם אם לא זקנתי אני מספיק מכיר את הפוליטיקה המודרנית בכדי לדעת שהכל אפשרי, הכל כולל הכל.
אז מה הבעיה אתם אולי תוהים? בדיוק. מהמבוגר האחראי, ראש הממשלה אם זה לא ברור, אתה מצפה, אני מצפה, לנהוג ככזה. התקשורת לוקה בשקרים? אל תכפיש את כל התקשורת, כי בלי תקשורת אין דמוקרטיה ובלי דמוקרטיה אין ציונות, לא של הרצל, לא של ז'בו, לא של בגין. יש אנשי ציבור שחותרים תחתיך מהקואליציה או מהאופוזיציה? תפעל באופן אחראי ומכבד גם אם חלקם לא ראויים לכבוד.
ראש הממשלה הנוכחי איננו פחדן כפי שאומרים אחדים, והוא גם לא בהכרח לחיץ כפי שטוענים אחרים. פחדנות עבור האחד היא שיקול דעת זהיר אצל האחר. אני כמפאיניק מעדיף שיקול דעת זהיר על פני "אומץ" נבוב. כך גם לגבי 'הלחיצות' כביכול. מה שאצל האחד הוא 'כניעות' אצל האחר הוא היכולת להגיע לפשרה. כמפאיניק אני מעדיף את היכולת להגיע לפשרה.
נתניהו לא שם. לא שיקול דעת זהיר ולא נטייה לפשרה מנחים אותו, גם אם במבחן התוצאה הוא בהחלט מגלה לא מעט שיקול דעת ולא מעט יכולת לפשרה. הוא לא שם. הוא במקום של מניפולציה תמידית, של נסיון להטיל בכל רגע בוץ של חוסר מכובדות על יריבו או על מי שלצורך העניין מוצג כיריבו. כמו מפכ"ל המשטרה, כמו הפרקליט הראשי, כמו היועץ המשפטי לממשלה, כמו כל מי שמנסה לגלות במסגרת הליכוד 'הדר ז'בוטינסקאי' ולקחת אחריות ברוח דבריו של ז'בוטינסקי "כל יחיד הוא מלך".
מרוב זה שנתניהו רואה עצמו מלך, הוא מתנהג כמו היחיד הראוי להיות יחיד.
מי שסבור שכל מי שתומך בו אמור למלא פיו מים ולדקלם דף מסרים וחלילה לא להפגין חשיבה עצמית שלא לדבר על ביקורת; מי שסבור שכל מי שמנסה לקבל אמון מהציבור על מנת להצעיד את ישראל לדרך אחרת הוא בוגד עלוב נפש ולא ראוי להנהגה; מי שסבור שכל מי שעושה את מלאכתו הציבורית - אמנים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, וכן הלאה - נמדד בשאלה אחת בלבד: האם הוא תומך או בוגד; מי שאוחז בעמדות הללו ומתנהג בהתאם, איננו ראוי להנהיג את הציבור.
נתניהו איבד אמון בציבור. נתניהו איבד אמון במערכת אותה הוא מתיימר להנהיג. נתניהו לא מאמין בממשלה בראשה הוא עומד, לא במפלגה העומדת מאחוריו, לא במנהיגים היכולים להמשיך את דרכו, הוא לא נותן אמון בכלום ובאף אחד. מכאן שהוא איננו יכול להיות, איננו ראוי להיות, מנהיג.
ועל השאלה איך רוב האנשים הרואים עצמם נאמנים ל'מחנה הלאומי' ממשיכים להפגין כלפי האיש הזה נאמנות עיוורת ללא שמץ של מודעות עצמית וללא יכולת לומר מלה אחת של ביקורת או הסתייגות, אין לי תשובה.
מדינה בכלל ומדינה בת 9 מליון אזרחים ותל"ג כמו שיש לישראל ושאר יכולות חזקה מסך פוליטיקאיה, ומבחינה זו אני יכול לדמיין את המפלגה בה אני תומך יושבת עוד כמה שנים באופוזיציה ולהפך.
אני גם לא מאלו שרואים בנתניהו קבלן סדרתי של כישלונות, וגם אינני מקבל את הטענה שהוא אשם בכל דבר רע שמתרחש כאן (ומתרחש כאן לא מעט רע).
אני אבל משוכנע שהוא חייב לפרוש מתפקידו, במהרה בימינו, מהסיבות העמוקות ביותר שלשמן התכנסנו אנו, חברות וחברי מועצת העם, אלו שהגיעו לפניהם ואלו שכמוני וצעירים ממני הגיעו הרבה אחרי.
הציונות לא יצאה לדרכה והמדינה לא קמה כדי שאנשים כמו נתניהו יהיו כוכבי ציבור גדולים ודגולים, שלא לדבר על ראשי ממשלה. אדרבא, הוא ההפך הגמור ממה שהתכוונו אליו הציונים הראשונים, אלו שמשמאל וגם אלו שמימין.
אכן כן: הציונות דיברה גבוהה וכיוונה גבוה מאד, עד כדי כך שהמלה הזו, 'ציונות', הפכה עם השנים למלה נרדפת לשיחת מוטיבציה (שמאמן עושה לפני משחק חשוב), לסממן של 'ראש גדול' (כמו בפרסומת של רפאל למשל), ומנגד למלה ששמים במרכאות כדי להקטין משהו וללעוג לו.
למה זה חשוב? כי לי לפחות בתור אזרח שחלק גדול מזמנו מקדיש ללימוד (והוראת) הציונות, ברור שלעולם אי אפשר יהיה לעמוד במדרגה הגבוהה של הצפייה הציונית, זו שכמה חברים טובים שלי מכנים בהמשך למה שמנהיגים ציונים דגולים ומרכזיים כינו 'חברת מופת'.
אינני מאמין באפשרות של חברת מופת. נכון לעכשיו הייתי שמח לראות קצת פחות בריונים בכביש ומעט פחות אשפה בפארקים וברחובות. כרגע זו נראית משימה גדולה מאד, כמעט בלתי אפשרית. אני מינימליסט, אבל מכאן ועד לוותר לחלוטין על שאיפה לחיים ציבוריים ראויים יותר, המרחק גדול.
ואם יש אדם שבסגנונו, בדבריו, במעשיו, ברוחו, בשיטותיו, בהתנהלותו, בגחמותיו, ובכל מאודו הציבורי תורם את ההפך לכל מה שאפילו מינימליסטים כמוני היו רוצים לראות כאן, הרי שזה בנימין נתניהו.
אינני עוסק בהישגיו, לא אלו שנבעו מכישרונו (עליו אין ויכוח, לפחות בצד הדיפלומטי) ולא אלו שנבעו מעצם העובדה שהוא ישב בראש מערכת שמהרבה בחינות מתפקדת כמעט מעצמה (מערכת הבטחון לענפיה ושלוחותיה למשל). אדרבא, אני מוכן להצהיר כבר כאן שאין לי ספק שהיו ראשי ממשלה גרועים ממנו.
לא זה העניין. העניין אחר לחלוטין, ראשוני בהרבה. מה אנו עושים כאן. לשם מה התכנסנו. התשובה שלי פשוטה למדי: לא חברת מופת, לא צריך להגזים, אבל לכל הפחות חברה המנסה לפעול ולו כזית על פי קודים של אמינות, יושר, הגינות, כבוד הדדי, לקיחת אחריות, יושרה.
בכלל ובפרט אם מדובר בנבחרי ציבור. שימו לב חברות וחברים לפשטות של המושג הזה: נבחר ציבור. נבחר הציבור הוא בדיוק זה. נבחר על ידי הציבור על מנת לעסוק בענייני הציבור. הוא משרת הציבור. בין אם הוא פקיד אלמוני שנבחר בועדת מכרזים על ידי משרד ממשלתי המפוקח על ידי החוק ומונהג על ידי שר נבחר ובין אם הוא ראש ממשלה.
ומנבחר ציבור, מכל נבחר ציבור, יש לצפות ליותר. תמיד טיפה יותר. יותר בקנה מידה אנושי כמובן, יותר שאיננו נמדד בקנה המידה של 'חברת מופת', כי כשם שלא תתכן חברת מופת גם אין דבר כזה אנשי מופת, אבל את המינימום יש לעשות או לפחות להתאמץ ולעשות.
נתניהו, מהיום הראשון שאני זוכר אותו פורץ לזירה הציבורית, בידו הספר המהולל 'כיצד יוכל המערב לנצח' ובפיו אוסף של קלישאות נבובות אודות הדרכים להעלים את הטרור, ועד למערכת הבחירות הנוכחית, הוא ההפך הגמור מכל זה.
משהו נחמד אחד נותר ממערכת הבחירות של 1999: 'מתחילים להבריק ומפסיקים ליבב'. ולא, אינני ממעריציו של ברק ובכלל אינני מעריץ אף אחד מהסיבות שהוזכרו לעיל: יש לשער שאם הייתי חי בזמנם, הייתי אוהב מאד של הרצל ויצמן ברל ודומיהם, אבל הערצה? אף פעם ובשום תנאי. לא זמר ולא שחקן ולא משורר ובוודאי לא שליח ציבור.
העמדה הזו היא תנאי לדמוקרטיה, והיא עולה בקנה אחד עם אותה שורה מופלאה בהמנון הלאומי: 'להיות עם חופשי בארצנו'. מי שרוצה להיות חופשי לא יכול להעריץ אף אחד. לא את ברק ועוד פחות מכך את נתניהו.
בכל אופן, אם לחזור לסיסמא החביבה הזו בת ה-20, מי שניסח אותה השכיל לקלוע בול לכל מהותו הציבורית של נתניהו: שתו לי אכלו לי. המקופח המנהיג ברית של כאילו-מקופחים, כאלו שממשיכים שלא לשים לב ששלוחיהם בשלטון כבר יותר מ-40 שנה, להוציא פה ושם ממשלות אחדות ומהפכים קטנים. קואליציית מקופחים קנטרנית וצדקנית ההופכת בכל רגע למרושעת ולמעוותת יותר.
ביבי המייבב. כווווולם נגדו. ואלו שלא נגדו, בעדו בלי לומר מלה אחת של ביקורת. ואם מישהו אומר ביקורת, הוא הופך לבוגד ומסית ושקרן ותככן ואיום וסכנה על שלום המדינה וכן הלאה.
מה שמתסכל במצב הזה הוא שכל הבכיינות הזו של ביבי המייבב מבוססת על גרעינים של אמת. אכן כן: לא מעט אנשי ציבור - הנחושים ביותר היו אנשי מפלגתו שלו כמו אריק שרון עליו השלום - היו רוצים בהיעלמותו מהזירה הציבורית. לא מעט עיתונאים מתעבים אותו ומוכנים לומר עליו כל שטות וכל שקר וכל עיוות וכל היטפלות להבלים כמו סגנון דיבורה של אשתו או הטיפשויות שהבן העלוב שלו, בושה לכל הורה, מייצר חדשות לבקרים.
אין לי ספק בלי לדעת את החומר, שיש אנשים חורשי רעתו של נתניהו היושבים במקומות חשובים עוד יותר מהתקשורת או ממרכז הליכוד, למשל בפרקליטות, למשל במשטרה.
נער הייתי וגם אם לא זקנתי אני מספיק מכיר את הפוליטיקה המודרנית בכדי לדעת שהכל אפשרי, הכל כולל הכל.
אז מה הבעיה אתם אולי תוהים? בדיוק. מהמבוגר האחראי, ראש הממשלה אם זה לא ברור, אתה מצפה, אני מצפה, לנהוג ככזה. התקשורת לוקה בשקרים? אל תכפיש את כל התקשורת, כי בלי תקשורת אין דמוקרטיה ובלי דמוקרטיה אין ציונות, לא של הרצל, לא של ז'בו, לא של בגין. יש אנשי ציבור שחותרים תחתיך מהקואליציה או מהאופוזיציה? תפעל באופן אחראי ומכבד גם אם חלקם לא ראויים לכבוד.
ראש הממשלה הנוכחי איננו פחדן כפי שאומרים אחדים, והוא גם לא בהכרח לחיץ כפי שטוענים אחרים. פחדנות עבור האחד היא שיקול דעת זהיר אצל האחר. אני כמפאיניק מעדיף שיקול דעת זהיר על פני "אומץ" נבוב. כך גם לגבי 'הלחיצות' כביכול. מה שאצל האחד הוא 'כניעות' אצל האחר הוא היכולת להגיע לפשרה. כמפאיניק אני מעדיף את היכולת להגיע לפשרה.
נתניהו לא שם. לא שיקול דעת זהיר ולא נטייה לפשרה מנחים אותו, גם אם במבחן התוצאה הוא בהחלט מגלה לא מעט שיקול דעת ולא מעט יכולת לפשרה. הוא לא שם. הוא במקום של מניפולציה תמידית, של נסיון להטיל בכל רגע בוץ של חוסר מכובדות על יריבו או על מי שלצורך העניין מוצג כיריבו. כמו מפכ"ל המשטרה, כמו הפרקליט הראשי, כמו היועץ המשפטי לממשלה, כמו כל מי שמנסה לגלות במסגרת הליכוד 'הדר ז'בוטינסקאי' ולקחת אחריות ברוח דבריו של ז'בוטינסקי "כל יחיד הוא מלך".
מרוב זה שנתניהו רואה עצמו מלך, הוא מתנהג כמו היחיד הראוי להיות יחיד.
מי שסבור שכל מי שתומך בו אמור למלא פיו מים ולדקלם דף מסרים וחלילה לא להפגין חשיבה עצמית שלא לדבר על ביקורת; מי שסבור שכל מי שמנסה לקבל אמון מהציבור על מנת להצעיד את ישראל לדרך אחרת הוא בוגד עלוב נפש ולא ראוי להנהגה; מי שסבור שכל מי שעושה את מלאכתו הציבורית - אמנים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה, וכן הלאה - נמדד בשאלה אחת בלבד: האם הוא תומך או בוגד; מי שאוחז בעמדות הללו ומתנהג בהתאם, איננו ראוי להנהיג את הציבור.
נתניהו איבד אמון בציבור. נתניהו איבד אמון במערכת אותה הוא מתיימר להנהיג. נתניהו לא מאמין בממשלה בראשה הוא עומד, לא במפלגה העומדת מאחוריו, לא במנהיגים היכולים להמשיך את דרכו, הוא לא נותן אמון בכלום ובאף אחד. מכאן שהוא איננו יכול להיות, איננו ראוי להיות, מנהיג.
ועל השאלה איך רוב האנשים הרואים עצמם נאמנים ל'מחנה הלאומי' ממשיכים להפגין כלפי האיש הזה נאמנות עיוורת ללא שמץ של מודעות עצמית וללא יכולת לומר מלה אחת של ביקורת או הסתייגות, אין לי תשובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה