ספר גרוע חשוב ומצויין: כמעט 3000 מלים על ספרה של רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל: חלק ב' (1948-1918), הוצאת ידיעות אחרונות, 2019

א.

בשורה התחתונה הספר הזה טוב שנברא משלא נברא, אבל אם כבר נברא כספר ראוי היה לעשות מאמץ לכתוב אותו כספר. ומדוע? כי מדובר באחד מספרי העיון הגרועים והמרושלים ביותר שקראתי, ואני קורא לא מעט כאלו (וגם כתבתי כמה).

אז מדוע טוב שנברא משלא נברא? כי מדובר בספר התורם כמה טיעונים טובים לויכוח פוליטי הנמשך כבר כמה דורות, ויכוח שאין שום סימן שהוא עומד לחלוף מן העולם: הויכוח על זכותו הישיבה בארץ הזו, שורש השורשים של הסכסוך היהודי-ערבי.

מדובר בספר פוליטי בוטה. לא בסגנונו. אדרבא, הוא כתוב כל כך גרוע שניתן לומר שאין לו סגנון כלל. הוא ספר פוליטי בוטה במסר שהוא רוצה למסור. המסר ברור למדי, והוא גם מבוסס ואמין: כשם שיהודים היגרו לארץ הזו, כך גם ערבים. בסוף המאמר הזה אתייחס לשאלה עד כמה הטענה הזו חשובה (וחשיבות נמדדת ביחס לטענות ולעובדות אחרות). אבל לכשעצמה אין לי ספק שהיא חשובה.

ב.

כיאה לקורא הממוצע, זה שתמיד סובל מפער בין מה שהיה רוצה לבין מה שמסוגל באמת לקרוא, ניגש קודם כל לכריכה האחורית, המרכיב הנקרא ביותר של כל ספר המתפרסם בדורות האחרונים (חוץ אולי מהכותרת שבמקרה הזה גם היא מדברת בעד עצמה).

האופי הפוליטי של הספר מוצג שם ללא שום היסוס: "התנועה הלאומית הפלסטינית" כתבה רבקה שפק-ליסק על גב הספר, "ובתוכה הרשות הפלסטינית, שמה לה למטרה לשכתב את ההיסטוריה של ארץ ישראל. אנשיה טוענים השכם והערב שהערבים-הפלסטינים הם למעשה האוכלוסייה הותיקה של ארץ ישראל, 'פלסטין' בפיהם, וליהודים אין כל זיקה לארץ".

אל מול הטיעון הפוליטי האנטי-ציוני הזה, המשמש כידוע את אויבי מדינת ישראל לסוגיהם, מימין ומשמאל, בארץ ובעולם, בערבית, בעברית, באנגלית ובצרפתית, מציגה שפק-ליסק את מסקנת הספר:

 "אחוז משמעותי מערביי ארץ ישראל-פלשתינה (המגדירים עצמם כפלסטינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ מארצות ערב והאסלאם, תחילה בטיפטוף אטי, ומשלהי המאה ה-19 ובתקופת המנדט במספרים גדלים והולכים. כוח המשיכה של פלשתינה נבע מהשקעות הון יהודיות ונוצריות ומהשקעות של ממשלת המנדט, שיצרו אפשרויות תעסוקה מגוונות ורמת חיים גבוהה מאלה שבארצות ערב והאסלאם". זאת ועוד: "בה בשעה" שהשלטון הבריטי נקט מדיניות שמטרתה היתה "שלא להפריע למהגרים הערבים להכנס לארץ [...] את העלייה היהודית הוא מנע במאמצים ניכרים".

ג.

את הטענה הזו מוכיח הספר באמצעות נתונים שמטרתם להצביע על כל אחד ממרכיביה: נתונים ישירים ועקיפים על הגירה ערבית לארץ ישראל; נתונים על התפתחותה הכלכלית של הארץ והפיכתה בשל כך לכוח מושך מהגרים; נתונים עקיפים וישירים על מדיניות הממשל הבריטי. ההגיון העיוני מוצק ואיתן, והוא נשען על מחקרים שחלקם מתייבשים על המדפים כבר עשרות שנים.

מדובר במחקרים עליהם חתומים חוקרים רבים, ביניהם שמות גדולים, כמו סרג'יו דלה-פרגולה, רוברטו בקי, יהושע פורת, גבריאל שפר, גד גילבר, יעקב מצר, יהושע בן אריה, נחום גרוס, גדעון ביגר, דן גלעדי ואחרים צנועים ומפורסמים אולי פחות, כמו עמוס נדן, ארנון מדזיני, ג'ואן פיטרס, דבורה ברנשטיין, אמיר בן פורת ועוד ועוד.

הספר מביא נתונים גם מתוך הדינים והחשבונות של ועדות החקירה למיניהן, כמו זו שהנהיגו אלו משיעורי ההיסטוריה שלנו בתיכון: הייקרפט, הופ-סימפסון, שאו, פיל, הועדה האנגלו-אמריקנית וכמובן UNSCOP, אבל גם דוח"ות של ועדות ציוניות מתקופות שונות, כמו הדו"ח של פועלי-ציון מ-1918 או הדו"ח של הסוכנות מ-1937.

על כל אלו יש להוסיף פרטי מידע  המופיעים באתרי האינטרנט של 'הצד השני', כמו האתר של העיר אום-אל-פחם, אתרי אינטרנט של ארגוני זכרון פלסטיניים, קטעי עיתונות מתקופת המנדט, עדויות של אישי ציבור ערבים, וכדומה.

כפתור ופרח, אלא שכמעט אף פעם אין הפנייה מדוייקת לאף מקור, והקורא החרוץ לא ימצא אינדקס, ואפילו לא רשימה ביבליוגרפית מסודרת בסופו של הספר, אלא רק בסופו של כל פרק, ובחלק ניכר של המקרים אופן הצגת הפריטים חלקית.

ד.

הספר כתוב בסגנון יבשושי, הוא לוקה בחזרות מרובות, ולא פעם לא ברור מדוע הוצג נתון כזה או אחר, שכן בניגוד לחוכמה עממית, לא תמונה ולא עובדה ולא נתון 'שווים אלף מלים'. עובדות ונתונים יש להסביר. מצד שני, לא פעם ההסברים לנתונים הסטטיסטיים לא מובנים כי צריך לדעת להסביר סטטיסטיקה, ומדובר בפגם חמור כי הספר לא מפסיק להתייחס לסטטיסטיקה, האמא הגדולה של הדמוגרפיה, האחות הבכירה של הפוליטיקה.

הספר לוקה לא פעם גם בשימוש בעייתי במילות חיווי חיוניות. למשל לכתוב שחוקר זה וזה (שמעוני למשל) "קובע" שבתקופה העות'מאנית שיעור האנאלפאביתים היה ככה וככה. מה זאת אומרת 'קובע'? זו דעה? זו מסקנה? זה סיכום של ממצאים? או שאנשים ידעו קרוא וכתוב או שהם לא ידעו. או שמדדו את הנתון או שלא מדדו. חוקר אחר 'קבע' שהעלייה הראשונה היתה משנה זו עד שנה זו והעלייה השנייה משנה זו עד שנה זו. "קבע"? הרי זו מוסכמה היסטוריוגרפית ידועה.

בספר לא מעט ליקויי הבנה היסטורית, כמו למשל בטענה לפיה 'העלייה החמישית' "לא היתה עלייה ציונית". טענה כזו נשענת על הבנה שטחית של הציונות לפיה 'ציונות' היא נחלת אלו שמוכנים לאכול משבת לשבת כף חרובים, לישון על הארץ ולחפור בורות ולייבש ביצות. מילא טענה זו חסרת שחר מבחינת הבנת מהותה של הציונות כתנועה שעסקה גם ב'גאולה' וגם ב'הצלה', היא סותרת טענה אחרת לפיה התנועה הציונית "לא השיגה את מטרתה: ליצור רוב יהודי בארץ", בין השאר בשל העובדה ש"העם היהודי לא עלה בהמוניו". והנה כשהוא עולה בהמוניו הוא מואשם באי-ציוניות.

דוגמא נוספת היא בנתון לפיו כ-16% מתושבי 'יהודה ושומרון' היו יהודים. האם ברורה למחברת הבעיה בשימוש במושג הגיאוגרפי הזה שהיה שונה בהוראתו בתקופת הישוב מאשר בימינו (כך למשל ראשון לציון היתה ממושבות יהודה וזכרון יעקב ממושבות השומרון)?

ועוד אחת מיני רבות מסוג זה: הנתון לפיו "עד 1939 הוקמו 55 ישובי 'חומה ומגדל' ", מבלי לציין את נקודת הפתיחה (והיסטוריה, מה לעשות, היא גם עניין של תאריכים).

ומה דעתכם על המשפט הבא, המתייחס לרעיון שעלה כבר במאי 1940 "לבדוק את ההיסטוריה של כל כפר ערבי 100 שנים אחורה" על מנת לעמוד על מקורותיו הדמוגרפיים של כל אחד מהם, כחלק מהמאבק נגד הטיעונים הערביים: "הפרוייקט לא בוצע" כתבה שפק-ליסק, "כנראה בשל חילוקי דעות, אבל הדיון עליו שיקף את חילוקי הדעות בקרב המנהיגות היהודית". מה היה הדיון? מה היו הטיעונים? מה הוא בדיוק שיקף? תעלומה.

 ה.

אכן תמונות קשות. יהיו שיפסלו כבר עכשיו את הספר כלא ראוי להתייחסות כלל, ובדין הנוקב את ההר הפורמליסטי. אכן כן: לו מדובר היה בסמינריון בתואר הראשון הוא היה זוכה לציון נכשל, ואין להעלות על הדעת את אישורו כדוקטורט (שכן הספר הוא בהיקף של דוקטורט – אפילו מבלי להזכיר את הכרך הראשון).

אבל כאמור לעיל בפתיחת הדברים, אם הספר כבר הודפס מסיבות השמורות להוצאת ידיעות אחרונות (ניחוש אחד בלבד, והתשובה המוסמכת בידי מר עמיחי ברהולץ, "העורך הממונה" של הספר), טוב שהודפס כי מבעד לצורתו המוזרה, עולה תמונה ברורה למדי: בניגוד למה שאוהבים לספר יוצרי דעת הקהל הפלסטינים ובניגוד גמור לטענה שהושמעה על ידי שלטונות המנדט, גם ערבים היגרו לארץ, ולא 'רק' יהודים.

למען הסר ספק – וחבל שהעובדה הזו לא מופיעה בספר (אם כבר אז כבר) – המופתי הנוכחי של ירושלים, השיח' עכרמה סעיד צברי, אמר למצלמה במסגרת הסרט הדוקומנטרי 'קללת אדריאנוס' (2014), כי "פלסטין היא אחת הארצות הקדומות בעולם ותושבי פלסטין הם ממוצא ערבי, הידועים ככנענים". עוד הוסיף המדען המוסלמי הבכיר הזה, כי "ההיסטוריונים הוכיחו שפלסטין קיימת מאז שנת 7500 לפני הספירה ולא 6000 לפנה"ס כפי שאומרים, 7500 לפנה"ס, כלומר מאז הוכר האדם הראשון בכדור הארץ". מעתה אמור, אדם הראשון היה פלסטיני, רק לא ברור אם השתייך לפת"ח או לחמאס. הקורא המתעניין בתמליל של הסרט כולו, מוזמן לפנות אלי ל: udimanor@gmail.com

באשר לטענה הבריטית: שלטונות המנדט, מסיבות ידועות שהוצגו כבר בהרבה ספרים ומאמרים, חלקם נזכרים גם בספר הזה, התעקשו לומר כי 96% מהריבוי באוכלוסייה הערבית בארץ מקורו טבעי (ירידה בשיעור התמותה ועלייה בתוחלת החיים) ורק 4% מקורו בהגירה, שלטענתם הסתכמה לאורך התקופה כולה באלפים בודדים (הפרש בין כניסות – בדרך כלל לצרכי עבודה- ליציאות).

על פי הנתונים המוצגים בספר התמונה שונה באופן מהותי: חצי מהערבים המוסלמים (כרבע מליון בני אדם) ש"ירשו" הבריטים מהעות'מנים ב-1917 הגיעו ארצה במהלך המאה ה-19, ובתקופת המנדט נוספו עליהם עוד כ-300 אלף נפש. חלקם הלכו לערים גדולות (יחסית) כמו יפו וחיפה, אחרים הצטרפו לישובים קיימים, אחרים הקימו כפרים חדשים.

ו.

על מנת להוכיח טענה זו, בנתה שפק-ליסק טיעון פשוט והגיוני, המהווה את פרקי הספר: בפרק הראשון מציג הספר את "קווי המדיניות של שלטון המנדט" ובמהלכו חוזר הקורא על דברים מוכרים כמו הצהרת בלפור, הסכם וייצמן-פייסל, כתב המנדט, אבל גם סוגיות כמו 'המדיניות הכלכלית', 'המדיניות הקרקעית',  ומדיניות ההגירה. ככלל שפק-ליסק שייכת לקבוצת ההיסטוריונים הטוענים שהבריטים מעלו בתפקיד שקיבלו על עצמם.

הפרק השני עוסק ב"מצבה הכללי של האוכלוסייה הערבית" ושאלת המחקר שהתשובה עליה ברורה מראש, היא "האם היה שיפור". כן, היה שיפור, למרות ששפק-ליסק מציגה גם את עמדתם של אלו הסבורים שהשיפור היה חלקי ושלא כל שכבות האוכלוסייה נהנו ממנו במידה שווה. במסגרת הפרק מופיע מידע חשוב הנשען על היסטוריונים כלכליים כמו יעקב מצר ונחום גרוס, ממנו עולה שאת רוב המסים שלמו היהודים ואת רוב השימוש במסים השקיעו הבריטים בערבים.

מי שכמוני מאמין בצדק החלוקתי הנשען על מיסוי פרוגרסיבי, אמור לברך על המידע הזה, אלא שכידוע בכל הקשור ליחסי יהודים וערבים בארץ הזו, שיקול הדעת הכלכלי-חברתי תופס מקום נמוך למדי במסכת הטיעונים, ומכאן שלמידע הלכאורה טריוויאלי הזה – כי בעולם מתוקן ברור שמי שיש לו יותר משלם יותר כספים לציבור וצורך אותם פחות ומי שיש לו פחות משלם פחות לציבור וצורך ממנו יותר – יש ערך פוליטי-תודעתי.

הפרק השלישי עוסק בהגירה הבדווית לארץ. לא מיותר להזכיר שההפרדה בין בדווים לשאר הערבים איננה המצאה ציונית נוספת ולא עוד מזימה של מפא"י לקיים כאן 'הפרד ומשול' (כידוע מפא"י המציאה את הדרוזים תוך כדי שהיא מוכרת ילדים תימנים לכל דורש). הערבים עצמם – בדווים ואחרים – הבחינו בין הקבוצות וכמובן שהבדווים עצמם ובתוך עצמם הקפידו לעשות זאת. ובכן, על פי ניתוחים שונים מגיע פרק זה למסקנה שלפחות 50 אלף בדווים היגרו ארצה בשלהי התקופה העות'מנית, ויתכן כי המספר קרוב יותר ל-100 אלף.

הפרק הרביעי הוא למעשה לב ליבו של הספר. כותרתו היא "ההגירה הערבית והמוסלמית לארץ (1945-1919) והוא בנוי משלושה חלקים: ההגירה בשלהי התקופה העות'מנית, ההגירה לאזורי התיישבות יהודית בתקופת המנדט, והרכב וגודל אוכלוסיית המהגרים המוסלמים בתקופת המנדט.

בחלק השני של החלק השלישי מופיעים פריטי מידע הלקוחים מאתרי האינטרנט הנזכרים כמו גם מ"הכרזת נציג חמאס בעזה מה-23 במארס 2012", קטע מפורסם למדי באורך של 99 שניות, המתרוצץ ביוטיוב בכתובת הזו, ושדבריו הרלבנטיים מבחינת הנושא מופיעים החל מהשנייה ה-45: "כל פלסטיני בעזה וברחבי פלסטין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים – בין מערב הסעודית, מתימן או מכל מקום אחר [...] באופן אישי, חצי ממשפחתי היא מצרית, כולנו כאלה [...] אחים, חצי מהפלסטינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים".

את הדברים אמר שר הפנים של חמאס אותה תקופה, פאתחי חאמד. אלא שכחלק מהרשלנות מעוררת הפלצות לא פעם של הספר הזה, בעמוד 195 בו מצוטטים הדברים במלואם, הם מיוחסים לא לשר הפנים של חמאס, אלא ל"שר הפנים המצרי". הוצאת ידיעות אחרונות, או שמא ידיאוט עכרונוט, אם כבר.

הפרק החמישי שהוא גם הארוך ביותר, מיותר לחלוטין כי כל כולו חזרות מעיקות ומתישות על דברים שנכתבו כבר קודם וגם על חלקם חזרה המחברת שוב ושוב וחבל. אפילו כותרתו של הפרק הזה – "ההיסטוריונים ושאלת ההגירה הערבית והמוסלמית" מוטעית, כי במהלכו מוצגים נתונים וטיעונים שמקורם בממשלת המנדט, בעיתוני התקופה, בהצהרות של אישי ציבור וכן הלאה, כלומר אנשים שאינם היסטוריונים ואינם מתיימרים להיות היסטוריונים.

אבל בהמשך למה שכבר נכתב כאן: אם הפרק החמישי בכל זאת נכתב, למרות שהוא מיותר, הבה נפיק ממנו את המיטב. התועלת המרכזית בפרק הזה היא ההתמודדות המוצלחת למדי של שפק-ליסק עם התיזה של ההיסטוריון-הדמוגרף האמריקני ג'סטין מקארתי (התיזה מופיעה כבר בפרקים קודמים!), אחד מההיסטוריונים הבולטים שניסו להוכיח שהריבוי הערבי בארץ ישראל מקורו טבעי "וכי ההגירה הערבית לארץ היתה זניחה". שפק-ליסק לא ממציאה כלום והיא רק מציגה את טיעוניהם של דמוגרפים מומחים כמו רוברטו בקי ואחרים, מהם עולה המסקנה שמקארתי הציג טיעונים לא משכנעים.

הפרק הששי שב על מה שכבר נכתב במבוא ותאר את "ההרכב האתני-דתי של האוכלוסייה". עובדות ונתונים ונתונים ועובדות, בלי שום הסבר מדוע נדרש הקורא לעיין בהם או מה בכוונתם לומר. למרבה המזל הפרק הזה מקיף בסך הכל 16 עמודים, כולל רשימת המקורות.

בין העמודים 320-311 מופיע "סיכום התיזה של הספר" ובו תשעה סעיפים: "העדפת האינטרסים האימפריאליים של בריטניה; פעולות ממשלת המנדט לפיתוח הארץ; נסיגה מההתחייבות להקמת בית לאומי; העדפת האינטרסים של האוכלוסייה המוסלמית; משקלו של הריבוי הטבעי בגידול האוכלוסייה; משקלה של ההגירה המוסלמית; השקעות ההון של היהודים ופעולת הפיתוח של הבריטים; אפשרויות התעסוקה לפועלים ערבים".

מבנה הטיעון ברור למדי: ארץ ישראל הפכה בזכות השקעות של יהודים ובריטים למקור משיכה לערבים מהאזור. הגירתם התקיימה גם לצרכי עבודה (במחנות צבא ובמפעלים וכחלק מהשגשוג הכלכלי שתרמו לו יהודים בזכות השקעות בסכום מצטבר של 153 מליון ליש"ט) וגם לצרכי התיישבות. הבריטים שקיבלו מנדט על ארץ ישראל לטובת הקמתו של הבית הלאומי תוך שמירה על זכויות המקומיים, לא הצליחו לשמור על האיזון בין התחייבויותיהם הכפולות ומאינטרסים אימפריאליים הכריעו את הכף לטובת הערבים. בתחום ההגירה הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בעובדה ש"חיל הספר העבר-ירדני, שפיטרל לאורך הגבולות  עם ארצות ערב, קיבל הוראה מגבוה מממשלת המנדט הבריטי שלא להפריע למהגרים הערבים להיכנס לארץ".

ז.

בסופו של הספר שני נספחים. האחד מוכיח את מה שכולם יודעים כבר מזמן: בירושלים היה רוב יהודי מוצק לכל הפחות משנת 1800. לא נטריח את שפק-ליסק בקושייה המתבקשת הזו: אם עולי העלייה החמישית לא הגיעו מסיבות 'ציוניות', מה נגיד על 'הישוב הישן' בהקשר הזה? הפרק האחרון של המאמר הזה יחזור לפוליטיקה וליחסים הלא פשוטים שלה עם האמת.

אבל לפני כן, כמה מלים על הנספח השני המופיע בסופו של הספר: מדובר במאמר רהוט ובנוי לתלפיות (ניגוד צורם לצורתו של הספר כולו) מאת שאול ברטל, ד"ר להיסטוריה, סא"ל במילואים ועמית מחקר במרכז בגין-סאדאת, המתאר בהתאם לכותרתו את "הלאומיות הערבית משלהי התקופה העות'מאנית ועד סיום המנדט".

בין השאר טוען ברטל על סמך תיעוד שבראשיתה היתה הלאומיות הערבית 'ערבית' ולא 'פלסטינית', וכי הבעיה של הלאומיות הזו היתה לא היהודים לכשעצמם אלא הציונות בכלל והצהרת בלפור בפרט. בין השאר מצטט ברטל עצומת מחאה נגד הצהרת בלפור ממארס 1920 בה היה כתוב בי "היהודים בני ארצנו החיים עימנו בארץ מלפני הכיבוש [הכיבוש הבריטי] הם אחינו בני ארצנו וכל יהודי העולם הם אחינו למין האנושי". ברטל מסיק "מתוכן הדברים כי יהודי הארץ הם הבעלים המקוריים של ארץ ישראל". הגם שלא מדובר במסקנה הכרחית, אין ספק שרוח הדברים חיובית למדי.

תמונה כמעט אידילית זו – כשנה קודם לכן, בינואר 1919, חתמו וייצמן ופייסל על ההסכם המפורסם שהיום ניתן רק לחלום עליו ולא בהקיץ – השתנתה מן היסוד בסופו של העשור: לנוכח הצהרתו של וייצמן על נכונות הציונים לפצות ערבים "בגין אדמתם", הגיב העיתון 'פלסטין', שלדעת ברטל "ייצג באותה עת את דעת הקהל הערבית", בין השאר במלים אלו:

"איזו הבנה אתם מצפים עם העם שאותו אתם מנסים לסלק מארצו, בטענה שזוהי ארץ ישראל? האם יכולה להיות הבנה בין תוקפן לקורבנו? בין בעל בית לפורץ הנכנס לביתו? בין הנרצח לרוצח שדם מטפטף בין אצבעותיו? [...] הוי יהודים תמימים, שמעו את מילתם האחרונה של הערבים. שום הבנה ביניכם ובינינו איננה אפשרית מבלי שתבוטל הצהרת בלפור [...] מי שניסח בשמו את ההצהרה היו הוזים. לפיכך הם למעשה הפושעים העיקריים האשמים בשפך דם יהודים וערבים. בעבר בהווה ובעתיד, בארץ זו הקדושה למוסלמים ולנוצרים". 12 בספטמבר 1929, היום לפני תשעים שנה, כנראה שגם היום בעוד תשעים שנה. מי יודע.

ח.

הספר פוליטי כאמור. אבל בניגוד למה שניתן ללמוד מרוב עיתונאי ימינו, אין ה'פוליטיקה' מושג נרדף לחוסר ענייניות, למניפולציה, לכוחנות ולשקר. פוליטיקה מראשיתה אי אז בימי הפוליס היוונית ועוד קודם לכן, עניינה עיצוב המציאות והתודעה הקשורה לעיצוב המציאות.

ומבחינה זו ספרה הכה גרוע מכל כך הרבה בחינות של רבקה שפק-ליסק, הוא ספר חשוב מאד. ברור לחלוטין שאם הוא היה מקיף רק 150 ולא 350 עמודים הוא היה משיג את מטרתו ביתר יעילות. אבל אין בוכים על דיו שנשפך, וכל שנותר בפרק הזה הוא להתייחס לפוליטיקה אליו מתייחס הספר הזה.

לגופו של סכסוך יש לומר בפשטות, שמנקודת זמן מסויימת, כל החשבון הדמוגרפי הזה מיותר לחלוטין. אילו היהודים היו ממשיכים להיות מיעוט מבוטל של מגלגלי עיניים לשמיים, מצפי-גאולה-משיחית הנשענים על כספי חלוקה וכן הלאה, ממילא לא היינו מקיימים את הדיון הזה. אבל מהרגע שהאוכלוסייה היהודית חצתה קו מסויים, הרי שהפיכת הציבור היהודי למסה קריטית הפכה אותו מיניה וביה לגורם פוליטי שהדרך היחידה להתעלם ממנו הוא להשמידו. זו כידוע היתה תכניתו של המופתי, וכפי שניתן להיווכח היא לא עלתה יפה.

היהודים הגדירו את הקו הזה במונחים מעורפלים של 'רוב' או של 'רבים', שתי מלים 'המתכתבות' עם המלה 'ריבונות' העומדת בשורש המושג המעורפל 'בית לאומי'. אבל על מהות העניין ניתן לדעתי להסיק דווקא מנקודת המבט הערבית: ההתנגדות הערבית לעלייה יהודית עוד מימי העלייה הראשונה מלמדת שמבחינתם אותה 'מסה קריטית' היתה מקופלת בסיסמא הציונית הותיקה: 'מעולה לעולה כוחנו עולה'. מכאן ההתנגדות השיטתית והעקרונית לעלייה יהודית, עוד בימים שהיא היתה לא יותר מ'אינפילטרציה' (הסתננות) כמלה הביקורתית ששימשה את הרצל.

אבל בדיוק את אותו הטיעון יש לומר לגבי הציבור הערבי. בין אם המושג 'פלסטיני' הופיע מאוחר יותר, ובין אם השלטונות הבריטיים היו מתעלמים באורח פלא משיקוליהם האימפריאליים, ומקפידים על הגבולות ולא מאפשרים כניסתם של 300 אלף ערבים, האם זה היה משנה את העובדה היסודית עמה התמודדו כל המתמודדים בשנים 1947-1945, קרי קיומם זה לצד זה של שני עמים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים בתחום הדמוגרפי?

התשובה היא לא בלמד רבתי. בין אם היו בארץ בקיץ 1947  מליון יהודים ו'רק' 750 אלף ערבים, האם המסקנה הפוליטית של ועדת UNSCOP היתה שונה? האם במציאות אנושית של תודעה לאומית ואינטרסים לאומיים יש דרך אחרת חוץ מאשר חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום? גם כאן, התשובה היא לא בלמד רבתי. 

על שאלת הגבולות אפשר להתווכח. אני בכל אופן בדעתו של יצחק רבין אותה הציג בנאום ההכתרה שלו ב-3 ביוני 1974: בין המדבר (לא בין הנהר, נהר הירדן, המדבר, המדבר העיראקי-ירדני) לבין הים (התיכון) יש מקום לשתי מדינות בלבד: יהודית וערבית (ירדנית-פלסטינית). נכון לעכשיו התכנית הזו אפשרית בדיוק כמו כל תכנית אחרת.

ובחזרה למישור התודעה: בין אם הדברים הקשים שראו אור בעיתון 'פלסטין' לפני תשעים שנה ייצגו את 'כל' דעת הקהל הפלסטינית בין אם לאו, אין דרך לרבע את המעגל כפי שמנסה לעשות – מסיבות טובות ללא ספק – ההיסטוריון הלל כהן: לא היתה סימטריה לא בהבנה העצמית של כל אחת מהתנועות הלאומיות, לא ביחסה לזולתה, לא ביחסה למערכת הבינלאומית, לא בתרומתה לבנין הארץ ולא בדרכיה מאז המשבר הגדול של 1948 ועד היום.

אין סימטריה גם בימינו בכל הקשור לתודעת העבר. בין אם דברי ההבל של המופתי הנכבד השיח' צברי מקובלים על כל הפלסטינים בין אם לאו (כאמור לעיל, השיח' קובע שהעם הפלסטיני קיים כבר בערך 9000 שנה), על דבר אחד אין ולא יכול להיות ויכוח כרגע: לרוב יצרני השיח הערבי בימינו יש יחסים מעורערים עם האמת. גם בהקשרה של הביקורת העצמית וגם בהקשריו המרובים של הסכסוך.

הואיל ואין שום סימן לשינוי מהותי, כל שנותר הוא לקיים את הציווי הישן הציוני הסוציאליסטי הטוב: לעמוד על המשמר. על משמר האמת או לכל הפחות על משמר המאמץ לחתור אליה.

מבחינה זו ספרה של רבקה שפק-ליסק מצטרף למאמץ הזה, ועל אף מגרעותיו העצומות, תורם להן. כשאמר הנביא זכריה שעלינו לאהוב את האמת ואת השלום, הוא ידע שמדובר בשני ערכים שלא פעם סותרים זה את זה. אבל סתירה כפי שלימדונו חכמינו, היא לא פעם תנאי לבניין.