הגיע הזמן לעוד שיעור היסטוריה לא קצר ואולי גם לא משעמם.
בימים אלו, בשנה זו, מציינת 'ההיסטוריה' (אותה גברת מופשטת הלבושה היטב) 230 שנים למהפכה הצרפתית.
ב-26 באוגוסט 1789 קיבלה האסיפה הלאומית, הגוף החדש שקם במקומה של 'אסיפת המעמדות', את 'הצהרת זכויות האדם והאזרח', ובה בין השאר סעיף המבטל את ההבחנה הדתית לצרכי שוויון אזרחי.
כפתור ופרח חוץ מזה שבפועל התייחסו 600 צירי האסיפה הלאומית אל ההצהרה הזו כאל... הצהרה, כלומר כאל מסמך שאיננו חוק מחייב.
בהתאם, הם ניגשו לדון במעמדם האזרחי של בנות ובני קבוצות מיעוט למיניהן, כמו תורכים, מוסלמים, פרוטסטנטים וגם תליינים שחקנים זונות ו... יהודים.
כל בנות ובני הקבוצות הנזכרות זכו במוקדם או במאוחר לחוק מיוחד שהסדיר את מעמדם האזרחי הרשמי, להוציא הקבוצה האחרונה... היהודים.
מי היו יהודי צרפת ב-1789? ציבור מפולג למדי בן כ-40 אלף נפש, מהם כ-3500 יהודים ספרדים גאים, מתנשאים ובדלנים, שמנהיגיהם, יצחק דה-פינטו למשל, הקפידו להבהיר לכל מי שרצה לשמוע שבעוד שהם, הספרדים, "בני יהודה" כל שאר היהודים, בעיקר האשכנזים כמובן (תכף נגיע אליהם) הם "בני יעקב" ואין שום דמיון ביניהם לבינם.
קבוצה שנייה היתה גם היא בסדר גודל של 3000 נפש, הקבוצה היהודית הותיקה ביותר בצרפת, קבוצה של יהודי אוויניון, העיר שהיתה בשטח הצרפתי אך 'בריבונות' של הכנסייה. יהודי אוויניון היו לא ספרדים ולא אשכנזים לא במנהגים לא בשפה ולא בהרגלים. אדרבא, כמו היהודים הספרדים הם עשו כל מאמץ להבדיל עצמם מהיהודים האחרים.
קבוצה שלישית שמנתה פחות מ-1000 נפש, היתה למעשה מצבור אקלקטי של יהודים מכל המינים, אשכנזים, ספרדים, אוויניונים וגם 'זרים' כלומר יהודים שהגיעו מגרמניה ומפולין ומאיטליה, ושישבו, איש בביתו וכל קבוצה משנית בבית הכנסת שלו, בעיר פאריז, שמבחינה יהודית היתה עד 1789 בפריפריה של הפריפריה של הפריפריה.
כי המרכז הדמוגרפי לפחות של יהדות צרפת, היתה הקבוצה הרביעית, הקבוצה האשכנזית, שאמנם - בדומה ליהודי מרוקו, תימן ופולין - היתה מפוזרת רובה ככולה בקהילות קטנטנות, לפעמים ברמת המשפחה, בעשרות רבות של כפרים, אך בסך הכל ניתן לדבר על כ-25,000 הנפשות שהיא כללה, כעל קבוצה מובחנת אחת, הקבוצה האשכנזית כאמור.
ובחזרה לאסיפה הלאומית. זו כידוע (?) נחלקה 'בגדול' בין ימין שמרני לשמאל פרוגרסיבי, כשכל צד מתחלק למתונים ולרדיקלים. כלומר באסיפה הלאומית היו ימנים קיצוניים, ימנים מתונים, שמאל מתון ושמאל רדיקלי.
החברים הנכבדים הללו ניהלו בדצמבר 1789, ממש לפני 230 שנה, ויכוח נמרץ לגבי שאלת איזרוחם של היהודים, זאת לאור ההחלטות שהתקבלו בנושא זונות שחקנים תליינים פרוטסטנטים מוסלמים ותורכים כאמור, וגם לאור ההצהרה הנזכרת על סעיף חופש המצפון שהיא כללה.
הימין טען נגד האיזרוח כמובן. הטיעון התיאורטי היה שהואיל והיהודים הם אומה נפרדת, 'מדינה בתוך מדינה' הרי שאין להם יכולת להוות חלק מהחברה הצרפתית. על הטיעון התיאורטי הם הוסיפי טיעון תועלתני בסגנון 'תחזיקו אותם תחזיקו אותם', כשב"אותם" הם מתכוונים לאיכרים הבורים של אלזס לוריין, אזור ההתיישבות היהודי-אשכנזי, שאיזרוח היהודים - כך נטען - יגרום להם "לשרוף את המועדון" כפי שיגדירו זאת הגששים מאתיים שנה מאוחר יותר.
השמאל 'בגדול' תמך באיזרוח היהודים, כשגם הוא נוקט טיעונים תיאורטיים ומעשיים. הטיעון התיאורטי לא דורש הסבר כמובן: הואיל וכולנו בני אדם והואיל וב'כולנו' נכללים גם היהודים, הרי שברור שיש לאזרח אותם ללא תנאי. הטיעון המעשי היה עמדתם המוצהרת של חלק מיהודי פריז ובה נכונות מוחלטת לוותר על כל סממן של ייחוד יהודי להוציא "ענייני פולחן".
במלים שמאז הפכו ליסוד מוסד בשיח הציבורי, אותו חלק פר-איזרוח בקרב יהודי פריז, הציע הבחנה בין המימד "הרליגיוזי" לבין המימד "הפוליטי" שבהוויה היהודית. על פי הבחנה זו, היהודים מוותרים על המימד הפוליטי (ובכך סוללים את הדרך להצטרפות לציבוריות הצרפתית) תוך שהם משמרים את המימד "הרליגיוזי" כלומר הפולחן.
ובחזרה לבורדו, בירתם של היהודים הספרדים רחבי הלב והמכילים. הללו נבהלו מהאפשרות שהחוק הצרפתי דווקא יהפוך אותם ואת האשכנזים לדי זעלבע דרעק ('אותו הדבר' באטרוסקית עתיקה), ולכן פנו לאסיפה הלאומית בבקשה להבדיל בינם לבין "בני יעקב" ולהקפיד על שימור זכויות העבר שלהם.
ואכן כך היה. ב-28 בינואר 1790, ברוב של 62%, קבלה האסיפה הלאומית החלטה לפיה רק יהודי בורדו יזכו להפוך לאזרחים. הם כמובן לא ידעו זאת, אבל כעשרים חודשים מאוחר יותר, ב-27 בספטמבר 1791, זמן קצר לפני שהאסיפה הלאומית התפזרה לטובת 'הטרור האדום' שינהיג השמאל הרדיקלי (בשם הערכים הנשגבים שאותם ילחין 180 שנים מאוחר יותר, תחת הכותרת 'דמיינו' איש נחמד ומוכשר במשקפיים חבר ברביעיה מפורסמת מהעיר ליברפול), החליטו צירי האסיפה לאזרח את כל יהודי צרפת, כולל האשכנזים על הגעפילטע פיש והחריינע שלהם, והקרפיון ששט בבריכה עם גזר על הראש.
אירוניה היסטורית מהסוג שאנחנו (דה רויאל אנחנו) כל כך אוהבים: היהודים הספרדים, השמרנים ביותר בקרב החברה הצרפתית, פנו למהפכנים הצרפתים בבקשה לשמור על זכויות היתר שלהם באמצעות הכלי החשוב ביותר שיצרה המהפכה הצרפתית: הפרלמנט.
העפי ענד: אחר כך בא נפוליאון, וכחלק מהמאמצים שלו לשמור את האיכרים העצבניים (תחזיקו תחזיקו אותי) לצידו, יחולל מהלך אנטי-יהודי כה נמרץ, שאחת התוצאות שלו היתה ויתור ספרדי על הבדלנות המתנשאת, ואימוץ עמדות שבראייה לאחור ניתן לכנותה בלב שלם: לאומיות.
עליה ועל גלגוליה, בפרק הבא של היסטוריית כיס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה