הספר פורסם במקור בארה"ב בשנת 1963. שימו לב למשפט הבא (עמ' 171): "ערך חשוב נוסף טבוע בחובתו של הסוציולוג להאזין לאחרים בלא לנדב מיד את דעותיו שלו [...] במיוחד בדורנו העצבני ומרבה הלהג, אשר בו אין כמעט לשום איש פנאי להקשיב".
נפלא. פעמיים. גם לכשעצמו וגם כי הדברים פורסמו ב-1963 ומן הסתם היו כבר קודם לכן לחם חוקו ושגרת יומו של פיטר ברגר, יהודי מומר לנצרות, יליד וינה (1929), אזרח אמריקני בערך מגיל 20.
בקיצור, בפעם הבאה שאומרים לכם שבגלל הרשתות החברתיות הדור שלנו (ומה זה ומי הם בדיוק? אני? בני? דור ה-X? דור ה-Y? דורה בלוך?) לא קשובים, עצבניים, מרבים להג וממהרים לנדב את דעותינו לפני שאנו מקשיבים לאחרים, תגידו להם בשמי ובשם פיטר קשישא (אללה ירחמו לפני שנתיים) שלא, לא, ממש לא, כי גם אם הפייסוש והאינסטוש תורמים לתכונות הללו, הן כאן איתנו הרבה לפני שצוקרברג זכה להיות אפילו ביצית.
בעברית הספר ראה אור ב-1970. אז בפעם הבאה שאומרים לכם שישראל מפגרת אחרי ארה"ב ב-25 שנה, תגידו לא, במקרה הזה בקושי ב-7 שנים.
הספר עצמו נחשב לקלאסיקה. ברגר ניסה לשעשע את הקורא, ותיבל את כתיבתו באינספור רעיונות ודוגמאות, ולא פעם זה מעט מטריח, אבל מי אני שאצביע על בעיה כזו, הרי אני מגדולי הז'אנר המגונה הזה.
בכל אופן, התיזה שלו בנויה משני חלקים ברורים למדי: האחד (מהפרק הראשון ועד לפרק הששי, שזה 155 מ-181 עמודי הספר!) מראה לנו כיצד הסוציולוגיה היא צורת התבוננות (מדעית) ממנה אפשר לראות כיצד החברה האנושית היא משהו בין קרקס, בית כלא ותיאטרון. כן, די מקומם ומעצבן אבל בסדר. הטיעונים יפים לכשעצמם.
למרבה המזל יש גם את החלק השני, המזכיר קצת משחקי כדורגל במונדיאל: אחרי שסבלנו 75 דקות של כלום ושום דבר, פתאום מתעוררות שתי הקבוצות ומתחילות לרוץ, לחבר מסירות ולעשות הולים (שזה 'גולים' בז'ארגון של בן גוריון, בהזדמנות אספר מה ומי ולמה).
בחלק השני המקיף רק שני פרקים ובקושי 16 עמודים, מראה לנו ברגר שאם אנו מבינים שהחברה מבנה אותנו לשחק תפקידים, כולאת אותנו ומפעילה אותנו כאילו היינו פילים בקרקס, הרי שקל לנו יותר לממש את האנושיות שבנו, ולבחור בחירות.
כן, כן, ברורה לכם הבעיה בטיעון הזה. אם נישואין למשל הם כלא (או קרקס או תיאטרון) הרי שכל עוד אני נתון במסגרת הזו שנכפתה עלי (כך ברגר בחלק הראשון של הספר) הרי אני חשוד באי-בחירה. לא? כן, לאורך שנותי המתארכות הכרתי לא מעט אנשים כאלו. העלובים ביותר הם כמובן לא מעט אנשי אקדמיה, שמסקנתם מהתיזה הזו היא שלהיות חופשי זה לומר את ההפך אחרת אתה 'ממסדי'.
לזכותו של ברגר יש לומר שהוא לא מציע את המסקנה הפשטנית הזו, למרות שרוח הדברים ב-155 העמודים הראשונים של הספר היא בהחלט כזו. הנה ציטוט קטן מהעמוד האחרון, בו חוזר ברגר על עיקרי התיזה בחלק הראשון ומנסה להציל אותנו מנפילה למלכודת הפשטנות הביקורסיבית המאפיינת כאמור את האקדמיה בימינו (ביקורסיבי=ביקורת הדיסקורס, ביקורת השיח, פעלול תודעתי שמתחיל ונגמר בלהגיד את ההפך ולהרגיש נורא ביקורתיים וכן הלאה):
"הבה נחזור פעם נוספת אל הדימוי של תיאטרון הבובות [...] לרגע רואים אנו עצמנו כבובות לכל דבר, אולם אז מבחינים אנו בהבדל מכריע בין תיאטרון הבובות לבין הדרמה שאנו משתתפים בה. בניגוד לבובות, לנו ישנה אפשרות להפסיק את תנועותינו, לשאת עינינו ולראות את המנגנון שבאמצעותו הופעלנו. במעשה זה חבוי הצעד הראשון לקראת החופש; ובעצם מעשה זה מוצאים אנו צידוק מכריע לסוציולוגיה כמדע הומניסטי" (עמ' 181-180).
שזה, אגב, ואפרופו תרגום שמות סרטים וספרים בארץ הקודש לשפת עבר, כותרתו של הספר המקורי. וכן, עדיף 'הזמנה לפגישה [עם הסוציולוגיה]' כתרגום לכותר invitation to sociology : A human Perspective מאשר למשל 'נקמתה של סוציולוגית: הבובה התלויה' או 'בובה קטלנית: סוציולוגית במרדף'.
כך או כך, ב-16 העמודים האחרונים יש כמה קטעים מעולים, הראויים להכנס לפנתיאון של המרשתת, לדיראון עולם ולתפארת המחשבה החופשית. מוקדש לכל מי שעדיין מאמין באקדמיה וביכולתה להיות גורם משמעותי בבנייתו של עולם טוב יותר, ולא כזית:
"במיוחד כדאי להציע לסוציולוגיה לבל תסתגר בתוך גישה של מדענות נעדרת הומור, שהיא עיוורת וחרשת לבדחנות שבמחזה החברתי, שכן אם תסתגר, עלולה הסוציולוגיה להיוכח כי היא זכתה אמנם במתודולוגיה בדוקה ומובטחת, אבל איבדה את עולם התופעות שאותו יצאה מלכתחילה לתור [...] בהימנעו ממדענות יוכל הסוציולוג לגלות ערכים אנושיים שהם אפייניים לנהלים מדעיים, הן במדעי החברה והן במדעי הטבע. ערכים אלה הם: ענווה לנוכח עושרו העצום של העולם; טישטוש עצמו של אדם בחתירה להבנה; יושר ודיוק בשיטה; כבוד לממצאים שהושגו ביושר (ואני מוסיף, ויסלח לי ברגר: ובוז עמוק לממצאים שאינם ממצאים אלא מוצגים כממצאים ושהם במקרה הטוב שקרים עזי מצח ובמקרה הרע והשכיח חצאי אמיתות המתכסים באדרת הקדושה של הנראטיב); אורך רוח ונכונות מצד אדם להיוכח בטעותו ולתקן את התיאוריות שלו; ואחרון, אבל לא הפחות בחשיבותו - ציבור בני האדם האחרים הנושאים במשותף ערכים אלה" (171-170).
ועוד קטע נפלא, המתחבר היטב לדברים שאני מחבב במיוחד - להשתלח בשונאי השגרה ימין ומשמאל, משיחים בגרוש ובחצי לירה שמבטיחים עולם טהור כזה או אחר, טהור גזע, טהור מעמד, טהור מגדר, טהור סביבה. אין סכנה גדולה יותר לאנשים כמוני מאנשים המניפים את הדגל המקראי הישן והמצמרר: 'והיה מחננו טהור', לא משנה מה כתוב שם בכותרת המשנה. תן בראש ברגר:
"הבנה סוציולוגית מביאה למידה ניכרת של התפכחות. האדם המפוכח הוא נכס מפוקפק בשביל תנועה שמרנית ובשביל תנועה מהפכנית כאחת; בשביל הראשונה משום שאין הוא מתפתה במידה הדרושה להאמין באידיאולוגיות של המצב הקיים, ובשביל האחרונה משום שחזקה עליו שיהיה ספקן לגבי המיתוסים האוטופיים המהווים את מזונם של מהפכנים. ואולם, אי כשירות זו להיות מועסק בסגל הפעילים של משטרי ההווה ומשטרי העתיד כאחד, אינו צריך להשאיר את האיש המפוכח בהלך רוח של ציניות מנוכרת. אין ספק שזה יכול לקרות. ואכן מוצאים אנו הלכי רוח כאלה בקרב כמה סוציולוגים צעירים בארץ זו (ארה"ב. בישראל יקראו להם עשרים שנים לאחר מכן 'הסוציולוגים הביקורתיים'. צעירים הם כבר לא, פלצנים אבל הם היו והינם וקרוב לוודאי שימשיכו להיות). צעירים סוציולוגים אלו נוטים לאבחנה רדיקלית של ליקויי החברה, בלא למצוא בתוכם את היכולת לקבל על עצמם התחייבויות פוליטיות רדיקליות. משום כך אין להם לאן לפנות, לבד מאשר אל איזה פולחן מזוכיסטי של מקצצי כנפיים ('ביקורסיביות'!! הכל רק רע קרע קרע), החוזרים ומבטיחים זה לזה שמצב הדברים לא יכול להיות גרוע יותר. אנו טוענים ('אנו' במקור, דה-רויאל ברגר, תודה לביג לבובסקי) כי עמדה צינית זו היא לכשעצמה נאיבית, וכי לעתים קרובות למדי נעוצה היא בחוסר פרספקטיבה היסטורית מאשר בכל דבר אחר. ציניות לגבי החברה איננה האפשרות היחידה, לבד מסתגלנות קלת אמונה לעידן החברתי הנוכחי או ציפיה קלת אמונה לעידן העתיד לבוא" (167).
גזור ושמור, הדפס והדבק על המקרר, עצב ושלח כגלוית שנה טובה לכל מכריך. תודה ברגר. גם על הכבוד שנתת למימד ההיסטורי שבלעדיו אכן הסוציולוגיה ריקה מתוכן, חפה מהבנה עצמית, נטולת מצפן ולכן חסרת כיוון. אבל מי אני שאלמד את ברגר א-ב בהילכות מחשבה נכונה. הנה עוד קטע נפלא:
|פתיחות כלפי מרחבה ההומניסטי של הסוציולוגיה מורה גם על תקשורת מתקדמת עם מדעים אחרים העוסקים בחקר מצבו של האדם. החשובים ביותר בין אלה הם היסטוריה ופילוסופיה. הטיפשות המתגלה בכמה עבודות סוציולוגיות, במיוחד בארץ זו (תרגיע פיטר, לא רק בארה"ב הטיפשות רווחת ומתפשטת, תרגיע), ניתן היה בנקל למנעה על ידי בקיאות מה בשני שטחים אלה, אף על פי שרוב הסוציולוגים, אולי מטבע ברייתם או כתוצאה מהתמחות מקצועית (כלומר מה שאורטגה אי-גאסט כינה 'ברבריות ושמה התמחות'), נוטים לגלות ענין בעיקר במאורעות ימינו (כלומר ניתוח המציאות על פי מאמר המערכת האחרון בעיתון לאנשים חושבים ולא חלילה כפי שהיא, המציאות, מתפתחת ומתהווה על ציר זמן הנמשך כבר כמה עשרות שנים). ההתעלמות מהמימד ההיסטורי פוגעת לא רק באידיאל המערבי הקלאסי של האדם התרבותי, אלא גם במהלך המחשבה הסוציולוגי עצמו [...] הבנה הומניסטית את הסוציולוגיה מביאה כמעט ליחס סימביוטי עם ההיסטוריה, אם לא לתפיסת הסוציולוגיה את עצמה כמדע היסטורי. אשר להשכלה הפילוסופית, זו לא רק תמנע את הנאיביות המתודולוגית של כמה סוציולוגים אלא גם תביא לתפיסה מלאה יותר של אותן תופעות עצמן שהסוציולוג מבקש לחקור" (173)
ודרישת שלום לסטודנטים:
"סוציולוג המלמד באחד מהמון הקולג'ים המצויים, והמסתכל בתלמידותיו ובתלמידיו הצעירים השוקדים נואשות על ניעות חברתית; כיצד הם מפלסים דרכם מעלה באמצעות 'רישום נוכחות' ומתוכחים בעקשנות על ציונים - שעה שהוא יודע כי לא אכפת היה להם כלל וכלל אילו קרא באזניהם בשיעור את מדריך הטלפון, ובלבד שיוסיף להם בפנקס הרישום שלוש שעות נוכחות בסוף הסמסטר - סוציולוג כזה ייתפס במוקדם או במאוחר לתהייה על טיבו של התפקיד אשר הוא ממלא" (178)
ודרישת שלום חמה עוד יותר לסגל דווקא, מה זה חמה? ממש גיהנום:
"התחרות הפרועה השוררת בין כתלי האוניברסיטה לעתים קרובות אכזרית יותר מזו שהיתה לשם דבר בעולם העסקים (מה שמזכיר את הסיפור על וודרו וילסון, הפרופסור המכובד מרטגרס, שהחליט ללכת לפוליטיקה - הוא נהיה נשיא כידוע - ועל השאלה מדוע הוא עוזב את האקדמיה לטובת עיסקי הציבור הוא ענה: 'קצה נפשי בפוליטיקה'). התחרות היא אכזרית יותר ולו רק משום שרשעותה מוסווית במחוות חן למדניות ובמסירות לאידיאליזם פדגוגי [...]אדם כותב אותם דברים שיש להם סיכויים לראות אור במקומות הנאותים; אדם משתדל להפגש עם אותם אנשים המקורבים למקורות של טובות ההנאה האקדמיות; אדם סותם את הפרצות בחייו באותה שקידה פוליטית אשר לה מתמסר כל מנהל צעיר בראשית דרכו; ואדם שונא את עמיתיו ואת תלמידיו כפי ששונא האסיר את חבריו לכלא". (176)
1963.
נפלא. פעמיים. גם לכשעצמו וגם כי הדברים פורסמו ב-1963 ומן הסתם היו כבר קודם לכן לחם חוקו ושגרת יומו של פיטר ברגר, יהודי מומר לנצרות, יליד וינה (1929), אזרח אמריקני בערך מגיל 20.
בקיצור, בפעם הבאה שאומרים לכם שבגלל הרשתות החברתיות הדור שלנו (ומה זה ומי הם בדיוק? אני? בני? דור ה-X? דור ה-Y? דורה בלוך?) לא קשובים, עצבניים, מרבים להג וממהרים לנדב את דעותינו לפני שאנו מקשיבים לאחרים, תגידו להם בשמי ובשם פיטר קשישא (אללה ירחמו לפני שנתיים) שלא, לא, ממש לא, כי גם אם הפייסוש והאינסטוש תורמים לתכונות הללו, הן כאן איתנו הרבה לפני שצוקרברג זכה להיות אפילו ביצית.
בעברית הספר ראה אור ב-1970. אז בפעם הבאה שאומרים לכם שישראל מפגרת אחרי ארה"ב ב-25 שנה, תגידו לא, במקרה הזה בקושי ב-7 שנים.
הספר עצמו נחשב לקלאסיקה. ברגר ניסה לשעשע את הקורא, ותיבל את כתיבתו באינספור רעיונות ודוגמאות, ולא פעם זה מעט מטריח, אבל מי אני שאצביע על בעיה כזו, הרי אני מגדולי הז'אנר המגונה הזה.
בכל אופן, התיזה שלו בנויה משני חלקים ברורים למדי: האחד (מהפרק הראשון ועד לפרק הששי, שזה 155 מ-181 עמודי הספר!) מראה לנו כיצד הסוציולוגיה היא צורת התבוננות (מדעית) ממנה אפשר לראות כיצד החברה האנושית היא משהו בין קרקס, בית כלא ותיאטרון. כן, די מקומם ומעצבן אבל בסדר. הטיעונים יפים לכשעצמם.
למרבה המזל יש גם את החלק השני, המזכיר קצת משחקי כדורגל במונדיאל: אחרי שסבלנו 75 דקות של כלום ושום דבר, פתאום מתעוררות שתי הקבוצות ומתחילות לרוץ, לחבר מסירות ולעשות הולים (שזה 'גולים' בז'ארגון של בן גוריון, בהזדמנות אספר מה ומי ולמה).
בחלק השני המקיף רק שני פרקים ובקושי 16 עמודים, מראה לנו ברגר שאם אנו מבינים שהחברה מבנה אותנו לשחק תפקידים, כולאת אותנו ומפעילה אותנו כאילו היינו פילים בקרקס, הרי שקל לנו יותר לממש את האנושיות שבנו, ולבחור בחירות.
כן, כן, ברורה לכם הבעיה בטיעון הזה. אם נישואין למשל הם כלא (או קרקס או תיאטרון) הרי שכל עוד אני נתון במסגרת הזו שנכפתה עלי (כך ברגר בחלק הראשון של הספר) הרי אני חשוד באי-בחירה. לא? כן, לאורך שנותי המתארכות הכרתי לא מעט אנשים כאלו. העלובים ביותר הם כמובן לא מעט אנשי אקדמיה, שמסקנתם מהתיזה הזו היא שלהיות חופשי זה לומר את ההפך אחרת אתה 'ממסדי'.
לזכותו של ברגר יש לומר שהוא לא מציע את המסקנה הפשטנית הזו, למרות שרוח הדברים ב-155 העמודים הראשונים של הספר היא בהחלט כזו. הנה ציטוט קטן מהעמוד האחרון, בו חוזר ברגר על עיקרי התיזה בחלק הראשון ומנסה להציל אותנו מנפילה למלכודת הפשטנות הביקורסיבית המאפיינת כאמור את האקדמיה בימינו (ביקורסיבי=ביקורת הדיסקורס, ביקורת השיח, פעלול תודעתי שמתחיל ונגמר בלהגיד את ההפך ולהרגיש נורא ביקורתיים וכן הלאה):
"הבה נחזור פעם נוספת אל הדימוי של תיאטרון הבובות [...] לרגע רואים אנו עצמנו כבובות לכל דבר, אולם אז מבחינים אנו בהבדל מכריע בין תיאטרון הבובות לבין הדרמה שאנו משתתפים בה. בניגוד לבובות, לנו ישנה אפשרות להפסיק את תנועותינו, לשאת עינינו ולראות את המנגנון שבאמצעותו הופעלנו. במעשה זה חבוי הצעד הראשון לקראת החופש; ובעצם מעשה זה מוצאים אנו צידוק מכריע לסוציולוגיה כמדע הומניסטי" (עמ' 181-180).
שזה, אגב, ואפרופו תרגום שמות סרטים וספרים בארץ הקודש לשפת עבר, כותרתו של הספר המקורי. וכן, עדיף 'הזמנה לפגישה [עם הסוציולוגיה]' כתרגום לכותר invitation to sociology : A human Perspective מאשר למשל 'נקמתה של סוציולוגית: הבובה התלויה' או 'בובה קטלנית: סוציולוגית במרדף'.
כך או כך, ב-16 העמודים האחרונים יש כמה קטעים מעולים, הראויים להכנס לפנתיאון של המרשתת, לדיראון עולם ולתפארת המחשבה החופשית. מוקדש לכל מי שעדיין מאמין באקדמיה וביכולתה להיות גורם משמעותי בבנייתו של עולם טוב יותר, ולא כזית:
"במיוחד כדאי להציע לסוציולוגיה לבל תסתגר בתוך גישה של מדענות נעדרת הומור, שהיא עיוורת וחרשת לבדחנות שבמחזה החברתי, שכן אם תסתגר, עלולה הסוציולוגיה להיוכח כי היא זכתה אמנם במתודולוגיה בדוקה ומובטחת, אבל איבדה את עולם התופעות שאותו יצאה מלכתחילה לתור [...] בהימנעו ממדענות יוכל הסוציולוג לגלות ערכים אנושיים שהם אפייניים לנהלים מדעיים, הן במדעי החברה והן במדעי הטבע. ערכים אלה הם: ענווה לנוכח עושרו העצום של העולם; טישטוש עצמו של אדם בחתירה להבנה; יושר ודיוק בשיטה; כבוד לממצאים שהושגו ביושר (ואני מוסיף, ויסלח לי ברגר: ובוז עמוק לממצאים שאינם ממצאים אלא מוצגים כממצאים ושהם במקרה הטוב שקרים עזי מצח ובמקרה הרע והשכיח חצאי אמיתות המתכסים באדרת הקדושה של הנראטיב); אורך רוח ונכונות מצד אדם להיוכח בטעותו ולתקן את התיאוריות שלו; ואחרון, אבל לא הפחות בחשיבותו - ציבור בני האדם האחרים הנושאים במשותף ערכים אלה" (171-170).
ועוד קטע נפלא, המתחבר היטב לדברים שאני מחבב במיוחד - להשתלח בשונאי השגרה ימין ומשמאל, משיחים בגרוש ובחצי לירה שמבטיחים עולם טהור כזה או אחר, טהור גזע, טהור מעמד, טהור מגדר, טהור סביבה. אין סכנה גדולה יותר לאנשים כמוני מאנשים המניפים את הדגל המקראי הישן והמצמרר: 'והיה מחננו טהור', לא משנה מה כתוב שם בכותרת המשנה. תן בראש ברגר:
"הבנה סוציולוגית מביאה למידה ניכרת של התפכחות. האדם המפוכח הוא נכס מפוקפק בשביל תנועה שמרנית ובשביל תנועה מהפכנית כאחת; בשביל הראשונה משום שאין הוא מתפתה במידה הדרושה להאמין באידיאולוגיות של המצב הקיים, ובשביל האחרונה משום שחזקה עליו שיהיה ספקן לגבי המיתוסים האוטופיים המהווים את מזונם של מהפכנים. ואולם, אי כשירות זו להיות מועסק בסגל הפעילים של משטרי ההווה ומשטרי העתיד כאחד, אינו צריך להשאיר את האיש המפוכח בהלך רוח של ציניות מנוכרת. אין ספק שזה יכול לקרות. ואכן מוצאים אנו הלכי רוח כאלה בקרב כמה סוציולוגים צעירים בארץ זו (ארה"ב. בישראל יקראו להם עשרים שנים לאחר מכן 'הסוציולוגים הביקורתיים'. צעירים הם כבר לא, פלצנים אבל הם היו והינם וקרוב לוודאי שימשיכו להיות). צעירים סוציולוגים אלו נוטים לאבחנה רדיקלית של ליקויי החברה, בלא למצוא בתוכם את היכולת לקבל על עצמם התחייבויות פוליטיות רדיקליות. משום כך אין להם לאן לפנות, לבד מאשר אל איזה פולחן מזוכיסטי של מקצצי כנפיים ('ביקורסיביות'!! הכל רק רע קרע קרע), החוזרים ומבטיחים זה לזה שמצב הדברים לא יכול להיות גרוע יותר. אנו טוענים ('אנו' במקור, דה-רויאל ברגר, תודה לביג לבובסקי) כי עמדה צינית זו היא לכשעצמה נאיבית, וכי לעתים קרובות למדי נעוצה היא בחוסר פרספקטיבה היסטורית מאשר בכל דבר אחר. ציניות לגבי החברה איננה האפשרות היחידה, לבד מסתגלנות קלת אמונה לעידן החברתי הנוכחי או ציפיה קלת אמונה לעידן העתיד לבוא" (167).
גזור ושמור, הדפס והדבק על המקרר, עצב ושלח כגלוית שנה טובה לכל מכריך. תודה ברגר. גם על הכבוד שנתת למימד ההיסטורי שבלעדיו אכן הסוציולוגיה ריקה מתוכן, חפה מהבנה עצמית, נטולת מצפן ולכן חסרת כיוון. אבל מי אני שאלמד את ברגר א-ב בהילכות מחשבה נכונה. הנה עוד קטע נפלא:
|פתיחות כלפי מרחבה ההומניסטי של הסוציולוגיה מורה גם על תקשורת מתקדמת עם מדעים אחרים העוסקים בחקר מצבו של האדם. החשובים ביותר בין אלה הם היסטוריה ופילוסופיה. הטיפשות המתגלה בכמה עבודות סוציולוגיות, במיוחד בארץ זו (תרגיע פיטר, לא רק בארה"ב הטיפשות רווחת ומתפשטת, תרגיע), ניתן היה בנקל למנעה על ידי בקיאות מה בשני שטחים אלה, אף על פי שרוב הסוציולוגים, אולי מטבע ברייתם או כתוצאה מהתמחות מקצועית (כלומר מה שאורטגה אי-גאסט כינה 'ברבריות ושמה התמחות'), נוטים לגלות ענין בעיקר במאורעות ימינו (כלומר ניתוח המציאות על פי מאמר המערכת האחרון בעיתון לאנשים חושבים ולא חלילה כפי שהיא, המציאות, מתפתחת ומתהווה על ציר זמן הנמשך כבר כמה עשרות שנים). ההתעלמות מהמימד ההיסטורי פוגעת לא רק באידיאל המערבי הקלאסי של האדם התרבותי, אלא גם במהלך המחשבה הסוציולוגי עצמו [...] הבנה הומניסטית את הסוציולוגיה מביאה כמעט ליחס סימביוטי עם ההיסטוריה, אם לא לתפיסת הסוציולוגיה את עצמה כמדע היסטורי. אשר להשכלה הפילוסופית, זו לא רק תמנע את הנאיביות המתודולוגית של כמה סוציולוגים אלא גם תביא לתפיסה מלאה יותר של אותן תופעות עצמן שהסוציולוג מבקש לחקור" (173)
ודרישת שלום לסטודנטים:
"סוציולוג המלמד באחד מהמון הקולג'ים המצויים, והמסתכל בתלמידותיו ובתלמידיו הצעירים השוקדים נואשות על ניעות חברתית; כיצד הם מפלסים דרכם מעלה באמצעות 'רישום נוכחות' ומתוכחים בעקשנות על ציונים - שעה שהוא יודע כי לא אכפת היה להם כלל וכלל אילו קרא באזניהם בשיעור את מדריך הטלפון, ובלבד שיוסיף להם בפנקס הרישום שלוש שעות נוכחות בסוף הסמסטר - סוציולוג כזה ייתפס במוקדם או במאוחר לתהייה על טיבו של התפקיד אשר הוא ממלא" (178)
ודרישת שלום חמה עוד יותר לסגל דווקא, מה זה חמה? ממש גיהנום:
"התחרות הפרועה השוררת בין כתלי האוניברסיטה לעתים קרובות אכזרית יותר מזו שהיתה לשם דבר בעולם העסקים (מה שמזכיר את הסיפור על וודרו וילסון, הפרופסור המכובד מרטגרס, שהחליט ללכת לפוליטיקה - הוא נהיה נשיא כידוע - ועל השאלה מדוע הוא עוזב את האקדמיה לטובת עיסקי הציבור הוא ענה: 'קצה נפשי בפוליטיקה'). התחרות היא אכזרית יותר ולו רק משום שרשעותה מוסווית במחוות חן למדניות ובמסירות לאידיאליזם פדגוגי [...]אדם כותב אותם דברים שיש להם סיכויים לראות אור במקומות הנאותים; אדם משתדל להפגש עם אותם אנשים המקורבים למקורות של טובות ההנאה האקדמיות; אדם סותם את הפרצות בחייו באותה שקידה פוליטית אשר לה מתמסר כל מנהל צעיר בראשית דרכו; ואדם שונא את עמיתיו ואת תלמידיו כפי ששונא האסיר את חבריו לכלא". (176)
1963.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה