עוד יומן קריאה קטן. הספר הזה, עליו חתום גדי יציב ז"ל, וכותרתו 'הדברים בשפת ליבם' (שלוש מלים יפות מתוך שורה בשיר יפה להפליא של אלכסנדר פן), ראה אור ב-1986.
ב-1986 זכיתי להיות חלק מחבורה קטנה ומלאת מרץ שהתקבצה לה בסמינר אורנים, בקמפוס התחתון, היכן שהיום יושבת מכינת רבין המהוללת.
היינו תריסר שעירים וצעירות, אחרי שירות צבאי וטיול בחו"ל, שלקחו על עצמם לחנך לזהות יהודית-חילונית תלמידי כתות י"א מבתי ספר של התנועה הקיבוצית.
א לאנגע מעשה, אפשר אולי לכתוב ספר על השנה המופלאה הזו, שקדמה ל-19 שנותי כחבר קבוץ תמוז, מהן שנתיים כשליח סוכנות ותנועה בק"ק קורדובה, ארחנטינה.
בכל אופן, בין סמינר לסמינר - וכמובן לפני תקופת הסמינרים (חורף בעיקר) - ישבנו ולמדנו ולמדנו וישבנו. מה למדנו? מה לא. מקרא, גמרא, רמב"ם, ספרות ההשכלה (מנדלי מוכר ספרים המופלא), ברנר, גורדון ברל וכן הלאה.
אבל גם פוליטיקה והיסטוריה וכלכלה וחברה. אחד המורים היה ד"ר צעיר, לימים פרופסור שממשיך להיות צעיר, דני גוטווין שמו. ממנו למדנו בין השאר על הרצל ועימותיו עם בית רוטשילד ומשמעות העימות הזה מבחינת מהותה של הציונות (שורה תחתונה: בית רוטשילד היו מגדולי המתנגדים לציונות. איך? למה? בהזדמנות).
וכאן נכנס גדי יציב לתמונה. 'אני ממליץ לכם לקרוא שלושה ספרים' אמר לנו גוטווין, נדמה לי שעוד לפני שהציג את עצמו. 'אדונים לגורלנו' מאת אשר מניב, 'מחשבות ומגמות באירוסוציאליזם' מאת מרדכי בלאנש, ו'הדברים בשפת ליבם' מאת גדי יציב כאמור.
כן, אחרי יומיים כבר השגתי את שלושת הספרים ואחרי עוד עשרה ימים כבר סיימתי לקרוא את שלושתם. האם הבנתי הכל? נו, ברור שלא. האם הבנתי משהו? נו, ברור שכן. המשותף לשלושת הספרים היה הרעיון שאת כלכלת השוק על ברכותיה ניתן לארגן באופן סוציאל-דמוקרטי, במגמה ברורה של WIN-WIN.
ימים חלפו. ימים? 33 שנים, אבל מי סופר חוץ מהחת"ם. לפני שבועיים הזדמנתי לבית אבא לצורך מקצה תיקונים ותחזוקה. דלתות, מנעולים, מנורות, כיורים, אתם יודעים. ואם אתם לא, אני בהחלט כן. אם יש משהו שאני יודע שאני יודע לעשות זה כל מיני עבודות תחזוקה כאלו. ולא, אני לא פנוי אחה"צ אז לא, וגם לא עושה ביקורי בית.
אלא אם זה אבא שלי (ואחותי ואחי אם יש צורך). בין לבין תיחזוק ותיקון, ראיתי 'מערום' ספרים באיזו שהיא פינה. לשאלתי, ענה לי אבא ואמר שהוא תורם ספרים לבית החולים הסמוך, לתפארת העזרה ההדדית. פניתי כה וכה, ראיתי שאין איש, הצצתי ב'מערום', ראיתי כי טוב, וקיימתי מצוות 'ויך את הספרים ויטמינם בתיק'.
תנוח דעתכם. את רוב ה'מערום' הותרתי על כנו. לא רק כדי לטשטש ראיות אלא כי שלום הבית אצלי מחייב מינימום ספרים, ולא רק שלום הבית אלא גם נטיות ההתמכרות שלי לדברים יפים כמו ספרים.
אבל את גדי יציב לא יכולתי שלא לקחת. גם כי הנוסטלגיה של השיעורים באורנים, גם כי זכרתי שהספר מרתק למדי, וגם כי - ואל תספרו לאף אחד בבקשה! - כי על העותק הזה יש הקדשה ממני לאבא שלי כאשר חגג יום הולדת (והיה צעיר ממני בחמש שנים , היום אם זה לא ברור, ומי סופר חוץ מהחתמסו).
והנה חרשתי כבר תריסר פסקאות ועוד לא אמרתי מלה על הספר. אז הנה, בקיצור. יציב, לימים פרופסור לסוציולוגיה במכללת נתניה, ולפני זה חבר מפם (ומפלגות אחרות שעדיף לא להזכיר) וכל הזמן איש חכם ומלומד, מסביר בספר הזה את המצב הישראלי בכללותו.
כן, בספר יש התייחסות 'אפילו' לנושאים כמו זהות יהודית . שבו בבקשה. מסתבר שלפחות בשנות ה-80' המוקדמות חבר בכיר במפ"ם יכול היה להפיץ ברבים את המשפט הבא: "ארץ ישראל היא האחת בעולם שאותה יכול כל יהודי לזהות כמולדתו"
או, חמור מכך, ויסלח לי גוטווין, הוא הפנה אותנו לספר הזה: "עובדה היא שמדינות ניתנות לאומות ולא למעמדות ולשונות ודפוסי תרבות מאפיינים אומות ודרכון לאומי מזהה אנשים יותר מכפי שעושה זאת ההשתייכות המעמדית. עובדה היא שמנת הסבל והכאב התחלקה בעולם בין בני אדם על פי השתייכותם הלאומית, ועובדה היא שעוד לא קם סדר חברתי חדש, ימני או שמאלי, אלא במסגרת לאומית זו או אחרת".
אבל רוב הספר - לאחר שקבע את המסגרת הציונית שהיא הבסיס למדינת ישראל שהיא מדינת כל אזרחיה ושעליה לשקוד על שוויון אזרחי אבל ברור שהשוויון האזרחי לא יבוא על חשבון העובדה ש"המנון ישראל ודגלה, וכן סמלי מדינה רבים, ישקפו תמיד את יהדותה של ישראל" ומכאן ש"יקשה על ערבים להזדהות" עם המדינה "כפי שמזדהים היהודים" (וכך גם בבריטניה מנקודת מבט של יהודים ומוסלמים) - עוסק בשאלות החברתיות-כלכליות מעמדיות.
גדי יציב מסביר בספר את הבעיה: סוף עידן מדינת הרווחה כמכשיר להגברת השוויון, ומציע גם פתרון: דמוקרטיזציה של הבעלות על ההון.
מדוע הגיעה מדינת הרווחה אל הקצה? כי היא כבר לא מסוגלת לצבור מספיק עושר כדי לחלק אותו. ומדוע? כי הקפיטליזם מרכז יותר מדי כוח בפחות מדי ידיים.
באמצעות דמוקרטיזציה של ההון, כלומר על ידי שילובם של הפועלים בהחלטות ניהוליות בכל הדרגים, יגבר הפריון ועימו היכולת לחלק עוגה גדולה יותר.
יציב מסביר שוב ושוב לאורך הספר (שכחתי לציין שהוא למעשה אסופה של מאמרים ועבודות אקדמיות שיציב כתב בין 1979 ל-1985) כי דמוקרטיזציה של ההון עולה בקנה אחד עם הרעיון הדמוקרטי אותו ראוי להרחיב אל מעבר לזכות לבחור ולהבחר (אלון למשל אמר שדמוקרטיה היא גם זכויות פוליטיות, גם זכויות חברתיות וגם זכויות תרבותיות).
אבל מעבר להגיון הפנימי של מהלך כזה, יציב טען כי דמוקרטיזציה כזו משמעותה לא 'רק' דמוקרטית-חברתית ולא 'רק' כלכלית אלא גם תודעתית-נפשית, כי המעורבות הגדולה יותר תביא לפריון גדול יותר ותגדיר מחדש את כללי התמורה שעל השכל האנושי הישר קשורה תמיד בתרומה.
המתח הזה בין תרומה לתמורה, מלבד האלגנטיות הלשונית שלו, מוכר לכל מי שעוסק בכלכלה פוליטית, והוא כמובן כיכב בשיח הקיבוצי בשלושים השנים האחרונות.
יציב מסביר שבחברה בריאה יותר תרומה לא אמורה להמדד רק במונחים של עושר כלכלי, מה גם שהעושר הכלכלי הוא רק כותרת ולא תוכן. בימינו כבר לא צריך להוכיח שעושר כלכלי אמור להמדד במונחים סביבתיים למשל, ומכאן שעוד ארובה המייצרת מוצרים לא הכרחיים ועל הדרך מזהמת את הסביבה איננה ביטוי לעושר אלא להפך מזה.
עד כאן החדשות הטובות של הספר. הללו התחזקו מבחינתי כאשר בבדיקה לא מאד מעמיקה - אתם מוזמנים לבצע אותה בעצמכם - הסתבר לי שהדיבור על דמוקרטיזציה של ההון עדיין אקטואלי לפחות במישור השיח.
החדשות הפחות טובות בספר הזה קשורות בנחרצות הרטורית של יציב. טענות מהסוג של 'הקפיטליזם הגיע לסוף דרכו' או 'החברה הישראלית לא יכולה לסבול פערים מהסוג הקיים בארצות הברית', הוכחו כלא נכונות בלשון המעטה.
כשהספר ראה אור ב-1986, תכנית הייצוב המקהוללת כבר התקרבה לשנתה הראשונה, והגם שנזקיה הרבים עדיין היו לפניה, משקיפים חדי עין כמו יציב בעצמו יכלו לראות את השלכותיה על המשק היצרני.
את סוף הסרט כולנו יודעים. על פי הנתונים המוכרים ישראל היא אחת החברות הכי לא שוויוניות בעולם המפותח, ולמרות זאת - ובניגוד מוחלט לתחזיות של יציב ושל אחרים - היא לא מתמוטטת, הסולידריות שלה גבוהה למדי, האזרחים בה מרוצים בסך הכל (גם אני, אל תגלו לאף אחד, והעובדה שאני מרוצה איננה סותרת כהוא זה ביקורת על פקידי האוצר ועל כמה שוטי-נבואה הממשיכים לדקלם את ההבלים הניאו-ליברלים) ועם ישראל חי.
"האדם" אמר אייזיאה ברלין, "הוא בול עץ עיקש", או משהו כזה. והשכן שלי אלי אומר 'לך תבין בני אדם'. כן, מורכב העניין הזה.
גדי יציב פרש מעיסקי פוליטיקה דווקא אחרי שבחרתי בו, כלומר במפלגתו, אי אז ב-1988 כלומר זמן קצר מאוחר יותר. הוא הלך לאקדמיה. לא זכיתי ללמוד אצלו. קרוב לוודאי שהוא היה מורה מעולה. הוא הלך לעולמו ב-2004, בגיל צעיר מאד, 67 שנים בסך הכל.
מה הייתי רוצה לעשות לו היה לי זמן: להכנס לאתר 'עיתונות יהודית היסטורית' ולמקומות אחרים, ולבחון כיצד שינה\התאים\לא שינה\לא התאים גדי יציב את עמדותיו הכלכליות-פוליטיות בין 'הדברים בשפת ליבם' לבין כל מה שקרה אחר כך (ההתמוטטות הפיננסית של התנועה הקיבוצית שמבחינתו היתה סמל ומופת לדמוקרטיזציה של ההון ולדמוקרטיה השתתפותית בכלל; ההפרטות בתקופת ממשלת רבין, פירוק ההסתדרות, כניסתו של הביבי למשרד האוצר וכמובן כל הברדק המדיני - יציב היה בעד נסיגה לקו הירוק).
אבל למי יש זמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה