"שדה
החלומות" – על בייסבול וחלומות על בניין חברה
בקרב מדפי הספרים המרובים שאני
מגדל בביתי, מוצא מקום של כבוד גם מדף צנוע של סרטים. יתרונו של הספר על הסרט
ברור: הוא לא רק עשיר יותר, אלא ניתן לדפדף בו בקלות. יתרונו של הסרט הוא ברב-חושיותו.
בנוסף, דווקא המגבלה הידועה שלו – פשטותו וזרימתו הלינארית – היא גם יתרונו: סרט,
כל סרט, מספר סיפור, דבר שאפילו ספר לא תמיד יודע או רוצה לעשות, בכלל, ובפרט אם
מדובר בספר עיון, ספר היסטוריה, אנציקלופדיה וכיו"ב חברים השוהים דרך קבע,
הושט היד וגע בם, על קירות ביתי.
מדי פעם, מסיבות של חסכון בממון
ובמקום, אני נוקט בכלל 'ישן מפני חדש תוציאו'. אני נותן ספר במתנה לשכן, מפנה כתבי
עת ישנים לספריה ציבורית, ומקליט על אחד מהסרטים הישנים סרט אחר. אך כשם שישנם ספרים
קדושים, כאלו שזכו למעמד של "המועמדים הראשונים להילקח לאי בודד" [או
לנסיעה ברכבת], כך ישנם סרטים שאינני מהין לשלוח ידי אליהם. "שדה
החלומות", סרט כבן 15 שנה, הוא אחד מהם.
הסרט הזה בו מככב קווין קוסטנר,
לדעתי אחד השחקנים והבמאים המוכשרים ביותר בהוליווד, מבטא את האידאליזם שלו באופן
ישיר ותמים, המעורר כמובן ביקורת והסתייגות. אני אוהב את האידאליזם הזה, השואב
רבות מ'החלום האמריקני', והבא לידי ביטוי בסרטים רבים אחרים שלו, כגון פנדנגו,
רובין הוד, עולם המים ופוסטמן. בדברים שלהלן ברצוני לעמוד על כמה ממרכיביו של 'החלום
האמריקני', לתהות עד כמה יש לקולנוע סיכוי לתרום למימושו, ולהציע את המסקנה לפיה
מיתוסים מצולמים ומסופרים אמנם חשובים ביותר במאמץ הסיזיפי-משהו לבנייתה של חברה
הוגנת, אך ללא מעשים של ממש בשדה החברתי, עשוי המאמץ הזה להוותר בשדה "החלומות"
בלבד.
על 'החלום האמריקני'
לפחות שני פנים יש לחלום
האמריקני: האחד - המוסר האישי, ההגינות, המאמץ, ההישג, היושר. השני – הסולידריות
בחברה, הנותנת כבוד לכל פרט שבה, שמצידו מרגיש אחריות ומחויבות לערכיה, נכון לשתף
פעולה. שני פנים אלו – האינדיבידואליזם והסולידריות - אינם בהכרח מנוגדים זה לזה,
אך מתקיים ביניהם מתח ידוע.
שורשיו של החלום הזה נטועים
באמריקה של המאה ה-18, עת 95% מאוכלוסיתה הלבנה היתה חקלאית. החקלאות חייבה את
האכר האמריקני להיות אינדיבידואליסט וסולידרי לשכנו, כפי שהדת הפרוטסטנית הנחתה
אותו להיות כזה. תחת האתוס האמריקני המוכר, "עבוד קשה, היה טוב, עזור
לשכנך", אמורה היתה להיבנות חברת חקלאים ואומנים החיים איש תחת גפנו במרחק
סביר - לא קרוב ולא רחוק מדי - אחד מהשני, ומקיימים שלטון עצמי-פדרלי עם מינימום
כפייה חיצונית ומקסימום משמעת פנימית.
אלא שככל שהלכה אמריקה והתפשטה
מערבה, הלך ונשחק האופי החקלאי ופינה מקומו לאמריקה העירונית. עם זאת, החלום
האמריקני בדבר האינדיבידואליזם הסולידרי, נותר בעינו. את המצווה "לעבוד קשה,
להיות טוב ולעזור לשכן" אפשר לקיים הרי גם בעיר הגדולה ולא רק במערב התיכון,
האזור ששמר על מובהקותו החקלאית עד היום. ובכן, כיצד להסביר שבפועל צמחה באמריקה
חברה מתועשת שכללה גם ניכור, חמס, גזל, המוניות, ניהיליזם וכיו"ב? יהיו
שיאמרו, שבמציאות קפיטליסטית נגזר על 'החלום האמריקני' להפוך – כמו האלהים עצמו –
לעוד סחורה בשוק. אחרים סבורים ש'החלום האמריקני' קיים למרות המציאות האמריקנית,
והוא מנסה לחתור תחתיה במגמת תיקון.
כמעט מיותר לציין שמה שנכון
לאמריקה, המתועשת והדינמית שבמדינות העולם, נכון באופן כזה או אחר למקומות אחרים,
כמו ישראל למשל, בהם מנסים אנשים לבנות 'חברה חופשית' המבוססת הן על
אינדיבידואליזם והן על סולידריות. ובנין חברה לא יכול ללא מיתוסים השבים ומכוננים
עצמם באמצעות סיפורים פשוטים וסמלים ברורים. במקרה של אמריקה, אחד הסמלים הבולטים
בתרבות הפופולרית הוא הבייסבול, סביבו נתוו סיפורים רבים.
על הבייסבול
כמו במשחקי כדור אחרים, הבייסבול
מתאפיין בחד פעמיות של כל מהלך. אלא שבשונה ממשחקי כדור אחרים, המתאפיינים בתנועה
מתמדת המופרעת רק כשהכדור יוצא מגבולות המגרש, הדינמיות של הבייסבול היא סטטית.
משחק זה מתאפיין בחזרה אינסופית כמעט על אותן פעולות (של ה'זורק', של ה'חובט' ושל
ה'תפסן' בעיקר). למשחק אין מסגרת זמן מוגדרת מראש. זהו משחק חדגוני, ויהיו שיאמרו
משעמם עד בלי די.
אלא שבעובדה הוא יותר מפופולרי.
מעמדו הוא של סמל. הסיבה היא כנראה, שהמשחק משקף את ערכיו העמוקים של 'החלום
האמריקני'. מה הרי מתרחש בו? ברוב מהלכיו עומדים זה מול זה שני אינדיבידואלים -
הזורק והחובט. במצב בסיסי זה מקופלת למעשה רוח ההגינות, הספורטיביות, המאמץ
וההישג. עם זאת, שני האינדיבידואלים הללו, הם חלק מקבוצה. והצלחתה של זו תלויה
בהחלטה של "אוסף" האינדיבידואלים שבה, הפועלים כל אחד לטובתה. על כל אחד מהם, ועל כולם יחד, "לעבוד קשה,
להיות טוב ולעזור לשכן".
הבייסבול כסמל לחלום האמריקני
מופיע בעוד הרבה סרטים. למשל בסרט "החברה הטובים" מואשמים שני נחתים
בהרג חברם. עורך דינם (טום קרוז) משחק בייסבול, ו.."מיטיב לחשוב עם מחבט
בייסבול ביד..". גם ב"סימטת
האשליות" ניק נולטה הוא שחקן בייסבול לשעבר, שערכי ההגינות הספורטיבית מביאים
אותו לוותר על קריירה מבטיחה, על מנת לטפל בקולגה שלו שספג ממנו, בעת משחק, חבטה
הרסנית של כדור בראשו. הסרט מפגיש את שני
הגיבורים הפרטיים של המשחק הכלל אמריקני הזה, שעוזר לעשות מ'אמריקה של השוק', חברה
אנושית. ניק נולטה היה הזורק, וחברו - שנושא שם כינוי סמלי בפני עצמו -
"הרואה", היה החובט. לכאורה עוסק הסרט 'סמטת האשליות' בשוליים של
אמריקה. למעשה הוא קורא לאמריקה לחזור אל "השוליים", כלומר לחזור אל
עצמיותה המאוזנת וההגונה יותר.
"שדה החלומות"
את האידאליזם התמים שלו מנסה
קוסטנר להציע באמצעים סוריאליסטיים. הסכנה הגלומה במהלך כזה ברורה: סוריאליזם,
מעצם טיבו והגדרתו, פועל אמנם ביחס למציאות, אך מחוצה לה. וחזונו של "שדה
החלומות", כמו 'סמטת האשליות', הוא להשיב את ה'חלום האמריקני' למרכזה של
המציאות האמריקנית.
כמו כל סיפור טוב, משלב הסרט שלוש
תנועות קויות ברורות: תנועת ההתלבטות הפנימית של הגיבור המסתיימת בהכרעה ברורה;
תנועתו של הגיבור במרחב מאיווה החקלאית שבמערב התיכון אל בוסטון המתועשת
והמנוכרת שבמזרח, ובחזרה; ותנועה בזמן בין ההווה הראציונליסטי מדי לבין העבר מלא
ההשראה, תנועה שרומזת כמובן אל עבר העתיד.
ההתלבטות של קוסטנר היא האם להרוס
את החווה שלו ולממשה לכדי מזומנים החסרים למשפחתו. כחלק מהתלבטותו הוא מחליט לשים
פעמיו מזרחה, שם מתגורר בבדידות מי שהיה פעם גיבור בייסבול. עכשיו הוא סופר אלמוני. קוסטנר מוצא הקבלה בין
הסיבות להרס אצטדיון בייסבול מפורסם בניו
יורק לבין הסיבות המביאות אותו עצמו לסף ההחלטה
להרוס את החווה ולנָדלֶ"ן אותה. הפחד של קוסטנר הוא ש"היעילות",
"הרווחיות", ו"עקרונות השוק", יביאו לקצם לא רק חלומות עבר המגולמים בסרט
בדמותם של גיבורי בייסבול זכורים לטוב, אלא בעיקר את חלומות העתיד לחברה מתוקנת
והגונה יותר.
לאחר דין ודברים קולני ואלים,
מצליח קוסטנר לשכנע את הסופר האלמוני, גיבור העבר, לצאת עימו למסע חזרה, אל המערב
התיכון, לא לפני שהם מבקרים באיצטדיון העירוני וצופים יחד, מצויידים בלחמניה וכוס
שתיה, במשחק בייסבול. המסע של קוסטנר והסופר ברחבי ארה"ב, לחפש שחקני עבר
שנעלמו הוא סמל למסע של אמריקה של המזרח לחיפוש אחר עצמה. אמריקה של פעם
- או כפי שמגדיר אותה הסופר: "מה שהיינו ומה שנוכל להיות" - נמצאת במערב
התיכון. שדות התירס, הכבישים הפתוחים, הטרמפיסטים, האבק, האור, המרחבים, הכנסת
האורחים.
ברקע מרחפת אחריותו של קוסטנר
למשפחתו הממשית: מה עליו לעשות על מנת למנוע ממנה התרוששות? אלא שהדילמה הפרטית
הזו, היא למעשה דילמה כללית, לא רק של אמריקה, אלא של ציויליזציית השוק המודרנית
בכללותה: איפה לשים את הגבול? מה חשוב ממה? כיצד ניתן לאזן בין אינדיבידואליזם
לסולידריות? כיצד ניתן להמנע מהפיכת האינדיבידואליזם לאגואיזם? מה הדרך לתרגם
ראציונליזם לא רק למונחי 'שוק' אלא קודם כל למונחי 'חברה'?
ילדתו של קוסטנר היא הסוללת את
הדרך לפתרון. שדה התירס לא יהפוך לפרוייקט נדל"ן, אלא ל"שדה
חלומות", בדמותו של מגרש בייסבול סוריאליסטי שיפעל ערב ערב בחצר האחורית של
המשפחה. אם ירצו העוברים ושבים לבוא ולהציץ, הם מוזמנים כמובן, תמורת 20 דולר
לכרטיס.
בפתרון הזה יש קודם כל מעין העתקה
של התפקיד שממלאים בחיים העירוניים איצטדיוני הבייסבול האדירים. הבייסבול, שאר
ענפי הספורט והקולנוע כמובן, משמשים קודם כל כפסק זמן עבור האמריקני העירוני הנתון
במרוץ היעילות-הרווחיות-השוק. אך לפתרון שהציעה הילדה יש ערך מוסף: כאשר 'שדה
החלומות' נמצא אצלך בחצר האחורית, יש סיכוי לקשר חברתי מוצק וממשי יותר, בינך לבין
בני ביתך, ובינך לבין שכניך הקרובים והרחוקים. יתרון נוסף של שדה החלומות שבחצרו של קוסטנר, הוא בכך שעל
המגרש הסוריאליסטי שלו משחקים גיבורי העבר.
האם שם קוסטנר גבולות ברורים בין
הריאליה לסור-ריאליה? לא ברור. מחד גיסא, כאשר אחד משחקני העבר חוצה את גבולות
המגרש כדי להציל את הילדה שנפלה בשיאו של הויכוח המשפחתי אם למכור או לא למכור את
השדה (כמה סמלי - בויכוח בין המבוגרים על עתיד המשפחה, הילדים הם אלו שנופלים),
הוא הופך מייד להיות מה שהיה לימים: רופא. אין לו דרך חזרה. מאידך גיסא, רומז
קוסטנר שהקשר בין העולם הריאלי לעולם הדמיון בכל זאת יתכן, אם כי רק מהיציע: הצופים הם בני העולם הממשי; השחקנים
חיים בגבולות 'שדה החלומות'. הקשר כמובן מצוי בראש. קשר נוסף בין העולמות, חשוב לא
פחות, מתאפשר באמצעות משחק ה-'catch'.
לכאורה משחק מסירות שכלום לא קורה בו: זוהי
אינטראקציה א-תחרותית, חדגונית, בו אין יתרון של ממש למקצוען על החובבן, למבוגר על
הצעיר, לאתלט על שמוט הכרס, לגבר על האשה, ללבן על השחור. כל מה שמתרחש הוא זריקתו
של כדור מצד לצד, ותפיסתו, וחוזר חלילה.
הכדור הלבן הקטן והנוקשה אפוא,
הוא המאפשר את הקשר בין המציאותי למדומיין. בסצינת הסיום עומדים קוסטנר והאבא שלו
אחד מול השני ומשחקים במסירות. מרחק הזמן לא פוגע בקשר הבין דורי בכלל, ובין אב
לבנו בפרט. כמו רבים כמותם לא ידעו השניים לטפח בזמנם יחסי קרבה של ממש, אולי גם בעטיה
של מציאות דורסנית שהגיון "יעילותה" לא עוצר בהרס איצטדיונים, הפרטת
שדות תירס ושחיקת הסולידריות החברתית, אלא מאיים לחדור אל לב לבו של המרקם החברתי
הבסיסי ביותר: הזולת. כך או אחרת, תמיד יש מקום לתיקון, גם אם הבן הוא כבר אבא
מודאג וטרוד בעצמו, והאב כבר מזמן הפך לישות סוריאליסטית. כדור המשחק מחבר בין
השניים, כי הם רוצים בכך.
בין אמריקה לישראל – שדה החלומות
שלנו
אם כך, אמריקנים רבים עסוקים –
בסרטים וגם במציאות - בחיפוש אחר הבית.
בית במובן של home ולא במובן של house. הילד חולם לשחק עם אביו בפארק שליד הבית.
ואם לאבא אין זמן כי יש לו קריירה, כל
שנותר לו הוא להתנחם בחלום. הוא הולך לקולנוע. וכך, מהווה כיום הקולנוע האמריקני
את מה שסימל וממשיך לסמל הבייסבול: חווייה וירטואלית מחוץ לזמן ולמרחב, המעלה באוב
שוב ושוב, את "מה שהיינו, ומה שנוכל להיות".
ובישראל? אומה שנבנתה מראשיתה
כחברה שהתכוונה – והצליחה במידה ידועה – להיות סולידרית אם לא למעלה מכך, יודעת
שאין די במיתוסים ובסמלים. אם יש היבט עומק מדאיג בעוצמת האמריקניזציה של החברה
הישראלית, הרי שהוא הגעגוע הסנטימנטלי, הסמלי, המיתי במידה מרובה, אחר מושג חלקי,
ולכן שקרי של "חופש", "כמו באמריקה". במלים אחרות, לא מיסחור
חיינו הכלכליים, החברתיים והתרבותיים הוא הבעיה המרכזית של האמריקניזציה שעוברת
ההוויה הישראלית, אלא ההנחה שבבריחה מהכלכלה, מהחברה ומהתרבות טמון האושר והחופש.
לעתים אני משתעשע ברעיון, שבמקום
להתנגד לו בשם ערכים לאומיים, יש דווקא לתפוס את שור האמריקניזציה בקרניו,
ולהפנימו. "אמריקניזציה"? בבקשה. לא רק – או בעיקר לא - מקדונלדס ורייטינג,
אלא "עבוד קשה, היה טוב, עזור לשכנך". הנמשל כמו בכל הזמנות אחרת, לא
דומה למשל: "לעבוד קשה", לא רק לפרנסה אלא לבניית חברה. "להיות
טוב" פירושו בשדה הפוליטי ולא רק הביתי. "עזור לשכנך", בכל המימדים
של יחסי שכנות, מהפרטי ועד ללאומי.
ואת החשוב מכל נוכל אנו הישראלים,
אם רק נזכור את העבר הלא רחוק שלנו, לספר לכל אחד, גם לקוסטנר: ללא מעשים של ממש
אין סיכוי למיתוסים המשוחזרים בקולנוע, בספורט ובספרות אלא להיוותר בחלל הוירטואלי
של התודעה, יציעי האצטדיון וכורסאות הקולנוע. אמנם יש חשיבות עצומה למיתוסים
המעצבים – לאורם אנו טווים את חלומותינו על מה ברצוננו להיות – אך נסיוננו הישובי
והישראלי מלמד שחברה נבנית בעיקר מזיקות גומלין אנושיות, יום-יומיות, מתמידות.
משחק המסירות מסמל בדיוק את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה