א.
המהדורה העברית של הספר The
New Tsar – The Rise and Reign of Vladimir Putin, אוחזת 564 עמודים, מהם 'רק' כ-470 עמודי טקסט. וכל עמוד – עמוד.
גם בצפיפות המלים וגם בנפח המעשים. המחבר, סטיבן לי מאיירס, עיתונאי אמריקני שישב
במוסקבה שנים רבות והצליח להשתלט גם על השפה הרוסית, הוסיף את המוטו הזה – דברים שכתב
דוסטוייבסקי בספרו 'האחים קרמזוב' - בעמוד הראשון של הספר, לפני תוכן העניינים:
"הו, יפה-יפה הבין שנפשו הכנועה
של הרוסי הפשוט – המותשת כולה מעמל ויגון, ובעיקר מן העוול המתמיד ומן החטא המתמיד
שלו ושל הציבור – לנפש כנועה זו אין צורך גדול ונחמה רבה יותר מלזכות בדבר קדושה
או באיש קדוש לכרוע לפניו ולהשתחוות לו"
את התובנה הזו פרסם דוסטוייבסקי ב-1880. יעברו
עוד יותר מ-35 שנים עד ששלטון הצאר יפנה מקומו לשלטון אחר שלמעשה היה עוד מאותו
הדבר – צאר אדום תפס את מקומו של צאר לבן. עברו עוד 83 שנים, ובשנת 2000 תפס את
מקומם של צארים קטנים, צאר גדול שהפעם הבין שאין סיבה להסתפק בצבע אחד – לבן או
אדום – ובשלל צבעים ועל בסיס כל הפלטפורמות השיב את מוסד שלטון הצאר ברוסיה על כנו.
ספרו של מאיירס מתאר את דרכו של פוטין מחיים דלים
בסנקט פטרבורג של אחרי 'המלחמה הפטריוטית הגדולה' (מוכרת במחוזותינו כ'מלחמת העולם
הכי שנייה'), שם נולד באוקטובר 1952, התפרחח כתלמיד ביסודי, השלים איך שהוא תיכון,
למד קצת משפטים, שירת בקג"ב בין השאר בתפקיד זוטר בגרמניה המזרחית, השתלב
בפוליטיקה בתפקידים אפורים, אפרוריות באמצעותה קנה לו שם של 'בלתי משוחד', שם
שאיפשר לו לטפס אט אט בשרשרת המזון של הצאר הסמי-דמוקרט בוריס ילצין, וכשזה החליט
שהוא כבר לא יכול עוד (יותר מסיבות בריאותיות ופחות מסיבות של חיבה לרוטציה
החיונית כל כך לדמוקרטיות בריאות), הוא מינה בשנת 2000 את פוטין לתפקיד הצאר.
וכל השאר כמו שאומרים, היסטוריה. והיא ממשיכה
להכתב ממש ברגעים אלו, כי לפני שבוע התפטרה ממשלת מדבדב, האיש שלרגע היה נדמה שמינויו
לנשיא ב-2008 פותחת אולי דף באמת חדש בהיסטוריה הפוליטית של רוסיה, כדי לאפשר
לנשיא הצאר פוטין לשנות את החוקה כך שמעמדו כצאר ימשך כל עוד הוא בריא וחזק (והוא
מאד בריא ומאד חזק).
במאמר
ביקורת בעיתון לאנשים חושבים הושמץ ספרו של מאיירס בטענה שהוא לא יותר מאוסף
של תוכן ויקיפדיה, כלומר יש בו המון עובדות ואף לא תובנה אחת. מאמר הביקורת הזה
מעיד על לפחות שני דברים ברורים למדי: מי שכתבה אותו לא מכירה לא ויקיפדיה ובוודאי
לא את הספר של מאיירס. אבל דבר אחד יש בטענה הזו: למי שאין זמן להשקיע בקריאת כ-470
עמודי טקסט ורוצה להכיר את שלשלת האירועים שהביאה את פוטין למעמד הבלתי מעורער של
"הצאר החדש" (כפי שנקרא ספרו של מאיירס בעברית), יכול להרשות לעצמו
להסתפק בקריאת הערך על פוטין בויקיפדיה.
ב.
ספרו של מאיירס בכל אופן הוא מופת לכתיבה
היסטורית על שני מימדיה: התוכן האמפירי והתובנות הנגזרות ממנו. אם להעיז ולסכם
במשפט אחד את הרעיון, הרי שהוא מופיע בציטוט המשמש למאמר זה ככותרת: 'פוטין הוא
רוסיה, בלי פוטין אין רוסיה'.
ולא, לא מדובר בהשתלטות עויינת, ואלו החדשות
הטובות מנקודת מבטו של כל מי שחרד – ובצדק חרד
- שמא התהליכים העוברים על רוסיה מתרחשים למשל גם בישראל. ועוד נגיע לעניין
הזה ואז גם נסביר מדוע מדובר בחדשות טובות, כשברור לכל מי שגרם אחד של הגינות
בליבו, שכל מה שקשור לפוטין הוא חדשות רעות.
ובכן, מתולדות חייו של פוטין עד למעמדו כצאר
הבלתי מעורער עולה שפוטין הצליח שוב (עשו זאת לפניו לא מעט שליטים, מיקטרינה ועד
ניקולאי, מסטאלין ועד ילצין) לרתום את הרוח הרוסית לעגלה שלו, ושוב לתת לרוסים –
לרוב הגדול בכל אופן – את מה שהם ממשיכים לרצות מסיבות כאלו ואחרות כבר מאות שנים.
הנה שוב הקטע מ'האחים קרמזוב', דוסטוייבסקי 1880:
"הו, יפה-יפה הבין שנפשו הכנועה
של הרוסי הפשוט – המותשת כולה מעמל ויגון, ובעיקר מן העוול המתמיד ומן החטא המתמיד
שלו ושל הציבור – לנפש כנועה זו אין צורך גדול ונחמה רבה יותר מלזכות בדבר קדושה
או באיש קדוש לכרוע לפניו ולהשתחוות לו"
ג.
ב-1988 ראה אור בעברית ספר בשם 'רומא השלישית' מאת
פרופ' מיכאל אגורסקי. בכריכה האחורית שלו כתוב: "אגורסקי
הוא אחד הסובייטולוגים הנודעים לא רק בארץ, אלא גם באנגליה ובארצות הברית, וספרו
מהווה תרומה נכבדה להבנת התהליכים הדרמטיים העוברים על ברית המועצות כיום. מחבר
הספר פירסם מחקר אקדמי ארוך ומפורט שהופיע בארה``ב ויצא לו מוניטין - ``הבולשביזם
הלאומי בברית המועצות`` - בו הוא מתחקה על השורשים הלאומיים והציביליזטורים של
המשטר הסובייטי. מטרת הספר לפתח כמה מרעיונותיו העיקריים הזוכים לאישור בתמורות
המתחוללות בברית המועצות לנגד עינינו".
כן, גם את הספר הזה קראתי, אבל אז, ב-1994 לכל המאוחר. זכורה לי התובנה המרכזית הנגזרת מכותרת הספר. מי היא 'רומא
הראשונה'? רומא. ומי היא 'רומא השנייה'? ביזנטיון. ומי היא אם כך 'רומא השלישית'?
מוסקבה (או בכל אופן רוסיה). מדובר כמובן במיתוס לאומי מכונן, דומה למיתוסים אחרים
כמו ה-manifest destiny שהוביל חלוצים וחיילים
להתפשטות ארה"ב מערבה, או למיתוס 'יוון הגדולה' שהביא את שליטי יוון בסוף מלחמת
העולם הראשונה לרצות להרחיב את גבולות יוון אל מרחבי מערב אסיה, מאיזמיר מזרחה
וצפונה.
אלא שבשונה ממיתוסים לאומיים אחרים, שכך או אחרת
הפכו לסמלים או לנוסטלגיה, במקרה של רוסיה – כך טען אגורסקי באופן משכנע – מדובר במיתוס
העומד בתשתית התפיסה העצמית של השליט הרוסי, לא משנה אם הוא צאר לבן, צאר אדום או
צאר צבעוני כמו פוטין.
זכורה לי שיחת טלפון נרגשת עם המנטור שלי באותם
ימים, השם והכתובת שמורים במערכת. אחרי שנתן לי להתלהב מעצמי במשך 17 שניות רצופות,
הוא שחט אותי. את התיזה שלי ואת כל טיעוני תוך השמעת כינויים לא מחמיאים בלשון
המעטה למיכאל אגורסקי וליתר ההיסטוריונים שמעיזים לשלב בניתוח שלהם סוגיות כמו
תרבות, זהות ומיתוסים. שהרי לשיטתו של אותו מנטור, איש חכם מאד יש לומר, אבל אולי
לא מספיק, האדם הוא סך כל יחסיו החברתיים-כלכליים.
נו טוב. הספר של אגורסקי נמכר היום בכמה שקלים באתרים
יד-שנייה ואפילו אצלי הוא כבר לא קיים כי עם השנים נאלצתי להפרד מסיבות לוגיסטיות
(שם מכובס ל'מדפים') מהרבה מאד ספרים. הפיטפוט המעמדי של המנטור כבודו במקומו
מונח, התיזה של אגורסקי, מגובה שוב פעם בספרו של מאיירס, משכנעת מעט יותר בלשון המעטה.
ואם מישהו דואג שמא מאיירס החמיץ את חשיבות ההבט הכלכלי של המציאות האנושית, אז
להרגיע. חלקים נכבדים בספר מתארים את הפעלולים והתעלולים והעניינים הכלכליים,
בלעדיהם אין שום דרך לפרש את המציאות האנושית, בדיוק כפי שבלתי אפשרי לעשות זאת אם
מתעלמים באופן דוגמטי וצר-אופק, מההיבטים התרבותיים.
ד.
מעניין לעניין בעניין דומה. ויהי בימי שפוט
הפוטינים בעיצומה של הקדנציה השנייה שלו כנשיא (2008-2004), עמדה לי הזכות לקחת
חלק בסדרה של מפגשי חשיבה ופולמוס בין היסטוריונים דגולים באמת, אחד מהם המנטור
מהפרק הקודם, והשני מי שהיה בעצמו המנטור של המנטור שלי. לו הייתי אדם נאמן למנטורי
יכול הייתי לכנות עצמי 'הנכד של המנטור הגדול'. אבל מה לעשות ואני אדם מוגבל
(באמת) מהרבה בחינות (באמת) ולא התקיים בי הפסוק 'עשה לך רב והסתלק מן הספק'. מה
לעשות ודווקא מה שלמדתי מהמנטור של הפרק הקודם, חיזק אצלי את ההבנה שהמציאות,
ראבאק, מורכבת, תמיד ולנצח וזה מה יש.
בכל אופן, בימי שפוט השפוטים (העם הרוסי אם זה לא
ברור), בעיצומה של הקדנציה השנייה של פוטין, אי אז ב-2006 או 2007, כשחבית נפט
נסקה מ-60 ל-100 דולר, ורוסיה תפסה מקום כמפיקת נפט בכירה מאד (אולי אפילו בין
שלושת הראשונות אבל אני לא סגור על זה ובכל מקרה לא זו הנקודה ואף לא הפואנטה),
וכולם דיברו על 'הנס הכלכלי' שהוביל פוטין, הבון-טון בחוגו של המנטור הגדול היה
משהו בסגנון של 'כשחוטבים עצים ניתזים שבבים'.
את העצים חטב מחיר הנפט. פוטין – כך מספר מאיירס –
אירגן בחוכמה קרנות אדירות של רזרבות דולריות, גם כדי לרצות את העם הרוסי (אני
בעד, שלא תבינו לא נכון, אבל שוב, לא זו לא הנקודה וגם לא הפואנטה), וגם כדי לקנות
(בכסף) כל התנגדות וביקורת על שיטתו.
את השבבים הסבירו אנשי חוגו של המנטור הגדול
בטענה השגורה בפיהם: פיתוח ושגשוג מצדיקים הכל. פוטין גיבור לא משנה מה הוא עושה לדמוקרטיה
הרוסית שאולי בכל זאת מנסה לקום, מה הוא עושה למערכת המשפט, למערכת המפלגתית,
לעיתונות, ליחסי החוץ.
מנטור א' דחה את התרבות בשם הכלכלה., מנטור ב'
דחה את הפוליטיקה בשם הכלכלה. שתי רגליים טוב ארבע רגליים רע כבר אמרנו? אז הנה.
שוב. המשל של ג'ורג' אורוול יאה נאה וטוב לכל סוג של דוגמטיקה, לא משנה איזה צבע
היא לובשת איזה כובע היא חובשת ואילו מלמולים היא מקשקשת.
טוב, ההמשך ידוע. מחיר הנפט צנח ואיתה הכלכלה של
רוסיה. כי כלכלה מתועשת – כך לימד אותנו כבר אדם סמית קשישא – מבוססת על ארגון
העבודה ולא על משאבי טבע.
ה.
ובחזרה לעתיד, או ליתר דיוק לשאלה עד כמה סיפורה
של רוסיה בכלל וסיפורו של פוטין בפרט הוא בבחינת תמרור אזהרה לעם היושב בציון
ולדמוקרטיה החבוטה והחבולה אך הבכל-זאת ולמרות הכל עדיין נושמת שלו.
בפרק האחרון של המאמר הזה, מופיעות פסקאות הלקוחות
ישירות מספרו של מאיירס. לצורך הנוחות, ובמאמץ קטנטן (קונטרול H וכן
הלאה), החלפתי את המלה 'פוטין' במלה 'ביבין', והקורא הסקרן מוזמן לבחון עד כמה
הפיסקאות המצמררות יש לומר של מאיירס (זה שההיא מהאנשים החושבים אמרה עליו שהוא רק
מספר ולא מסביר שום דבר), הולמות את המקרה של ראש המדינה שהמצאתי לצורך התרגיל,
אדם מדומיין בשם 'ביבין'.
אבל אולי הקורא החרוץ כבר התעייף, ובכל מקרה
עמדתי לעשות זאת, אז מדוע לא כבר כאן? התשובה שלי – אופטימיסט, טיפש הנותן אמון
בבני אדם גם כשחלק מהם לפחות עומלים נמרצות לחרבן לו את החיים – היא חד משמעית לא.
אין סימטריה בין פוטין לביבין, האיש המדומיין, לפחות נכון לעכשיו.
והסיבה היא לא שביבין לא רוצה היה להיות פוטין, מה
גם שכפי שניתן לראות מתרגיל הקונטרול+H לפחות בכמה היבטים ביבין מזמן הגיע לדרגתו של פוטין ואף עבר אותו.
הסיבה שאין נכון לעכשיו סימטריה היא שהעם היושב בציון עדיין לא הגיע למצב אותו תאר
דוסטוייבסקי, והנה זה שוב:
"הו, יפה-יפה הבין שנפשו הכנועה
של הרוסי הפשוט – המותשת כולה מעמל ויגון, ובעיקר מן העוול המתמיד ומן החטא המתמיד
שלו ושל הציבור – לנפש כנועה זו אין צורך גדול ונחמה רבה יותר מלזכות בדבר קדושה
או באיש קדוש לכרוע לפניו ולהשתחוות לו"
הישראלי הפשוט קודם כל כמעט אף פעם לא רואה עצמו
כ'פשוט'. איך אמר ז'בו? 'כל ממזר כאן הוא מלך', ואם לא מלך אז לפחות אח. אח יקר
אפילו. הנפש הישראלית גם לא מותשת מעמל ומיגון. מיגון בוודאי שלא בהנתן העובדה
המקוממת את האנשים החושבים ואת היובל נוח הררים לפיה הישראלים הם מן העמים המאושרים
ביותר בעולם. ומותשת מעמל? נו באמת. חצי מהישראלים לכל היותר הולכים לעבודה,
בוודאי שהם לא הולכים לעבוד. הלאה. הישראלי בהחלט מרגיש עוולות אבל הן לא מתמידות
ולא תמידיות והוא בוודאי לא מרגיש חוטא לא כיחיד ולא כציבור. מכאן שהנפש הישראלית
איננה כנועה והיא בוודאי שאיננה זקוקה לנחמה בדמות דבר קדושה ועוד פחות מכך בדמותו
של איש קדוש. ואם דוד ביטן ועוד כמה ביבינים משתחווים להוד מעלתו המלך נתנביבי
הראשון היחיד והאחרון, זה בוודאי לא מייצג לא רק את לא כל הישראלים אלא אפילו לא
את רוב משלשלי 'מחל'.
כל זה נכון לעכשיו. כי בדבר אחד צדקו שני
המנטורים הנזכרים, הם ואגורסקי ומאיירס וכל מי שיודע קצת היסטוריה: הכל אפשרי
במסגרת המגבלות האנושיות, הכל פתוח במסגרת גבולות המציאות, הכל הפיך במסגרת האפשרי
ואפשרי לא מעט. הרוסי יכול להפוך לישראלי פוחח חצוף ואנרכיסט, והישראלי יכול להפוך
לאדם בעל נפש כנועה מותשת מעמל ויגון הזקוקה כל כך, הצריכה כל כך, לנחמה רבה בדמותו
של דבר קדושה ואיש קדוש כמו המלך נתנביבי היחיד.
ו.
ותודה לסטיבן מאיירס:
"הוא
העניק חנינות כשם שהעניק חוזים לטייקונים שבהם בטח [...] פוטין עשה את שעשה לבדו,
מפני שבני אדם 'בטחו' בו שישלוט, שיהיה המנהיג העליון, הצאר בדמוקרטיה מדומה. לא
נותר עוד איש – מהרוסי הפשוט עד אחרוני האפרטצ'יקים שהיו מעורבים בשיטה הפוליטית
והכלכלית שהוא יצר – שיכול או רצה לקבל עליו את האחריות לחולל תמורה". (448)
"עקשנותו
של פוטין התגלתה כגורם מאחד המגייס התנגדות בן לאומית. רוסיה סולקה ממועדון שמונה
המדינות העשירות בעולם שעמדו להתכנס לפסגה השנתית שלהן בקיץ 2014 בסוצ'י המשוקמת.
יומיים לאחר הסיפוח החמירה ארצות הברית את העיצומים והאיחוד האירופי החרה החזיק אחריה
[...] אלא שהתברר שהעיצומים החדשים אינם משפיעים יותר מאלו שנגזרו על עוזרים ובעלי
ברית מהחוג החיצוני של פוטין. למעשה הם לא השפיעו כלל. אפילו קרובי ידידיו ויועציו
של פוטין לא יכולו להזיזו מעמדתו הנוקשה. כל קרבנות העיצומים – הבכירים והזוטרים,
החברים הקרובים והמכרים הרחוקים, בעלי ההשפעה והמקורבים בעיני עצמם – כולם חבו לו
את מקומם במערכת. הם היו עתה האליטה החדשה של עידן פוטין שהתקיימו מעל לחוק והיו
נתונים לחסדיו ולהגנתו של אדם אחד. כוחם ועושרם נבעו מכוחו, והם היו נאמנים לו ללא
סייג" (464)
"אך הוא
לא יכול לעשות את כל אלה, כשם שלא יכול להודות במגרעות אחרות של נשיאותו, בפשעים
סנסציוניים אחרים או בשחיתות שהבטיחה שיטת הנאמנויות שהוא יצר. פוטין עיצב את עצמו
כסמל רוסיה החוזרת לתחייה, וכדי לשמור את הרעיון הזה אסור היה לו להודות ולו בטעות
אחת. רק בפולחן אישיות אין הפרדה בין המנהיג למדינה [...] yest Putin, yest Rossiya-nyet
Putina, niet Rossii" (469, 528)
"בעיני
פוטין, האישי נעשה מדיניות [...] במשך ארבע עשרה שנות שלטון הוא התמקד בשיקום
מקומה של רוסיה בין המעצמות בעולם על ידי שילובה בכלכלה הגלובלית, ניצול המוסדות
הפיננסים של השוק החופשי – בנקים, שוקי מניות ובתי מסחר – לטובת הטייקונים הקרובים
אליו כמובן, אך גם לטובת הציבור הרוסי בכללו. עתה הוא עתיד לחזק את כוחה של רוסיה
עם או בלי הכרה מהמערב, הוא מתנער מהערכים 'האוניברסלים' שלו, מהדמוקרטיה ומשלטון
החוק הזרים לרוסיה, ערכים שנועדו לא לשלב את רוסיה אלא לשעבד אותה. המדינה היתה
ל'בת ערובה בידי התעתועים הפסיכוסומטיים של מנהיגה' כתב הסופר ולדימיר סורוקין לאחר
הסיפוח [של חצי האי קרים]. 'כל פחדיו, כל תשוקותיו, כל חולשותיו והתסביכים שלו
נעשו המדיניות של המדינה. אם הוא פרנואיד, מדינה כולה חייבת לפחוד מפני אויבים
ומרגלים [...]". (471)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה