'ואין כל חדש תחת השמש' כתוב במקרא, אבל כידוע המקרא מספר
בהרחבה על תולדות מעשיהם של יחידים, כשעקרון הבחירה מרחף מעל. המסר ברור: בין שאין
חדש תחת השמש ובין שיש חדש, למעשיהם ולמחדליהם של היחידים יש משקל רב. מכאן חשיבותן
של ביוגרפיות. ערכהּ המוסף של הביוגרפיה – לצד תולדות המעשים, כלומר הסיפור – הוא במה
שהיא יכולה לתרום לקריאת העתיד ולמאבק על עיצובו.
הביוגרפיה שכתב
אורי הייטנר על יהודה הראל מתארת אדם צנוע ואף ביישן, שנחישותו האידיאולוגית והערכית
הביאה אותו למעורבות בשׁורה של הישגים מרשימים למדי: ההתיישבות הישראלית ברמת הגולן,
התמורה הדרמטית שעברה התנועה הקיבוצית, הניסיון להוביל פוליטיקה ישראלית מרכזית שהיא
גם ימין וגם שמאל ולא ימין ולא שמאל, ובתוך כך הוא גם הקים משפחה, העמיק בלמידה והעשיר
את ידיעותיו ואף תרם לכלכלת ישראל.
יהיו שיחשדו מראש
בביוגרפיה זו, שכן הכותב וגיבורו קשורים זה לזה בעבותות של שותפות רבת שנים: שניהם
תושבי הגולן, שניהם חברי קיבוצים, שניהם מאמינים באותה ציונות מעשית וצנועה, ושניהם
השתתפו באותם מאבקים פוליטיים לאורך השנים.
אך למרות פגם לכאורה זה, הספר מבוסס – כראוי לספר היסטוריה – על שלל מקורות וראיונות
ובעיקר על שכל ישר והגינות תיאורית ופרשנית.
הדברים אמורים
באשר לספר העשיר הזה כולו. אומנם הגולן תופס בו מקום מרכזי, ובצדק, שכן פרס ישראל לחקלאות
והתיישבות הוענק להראל, בשנת תשע"ח, בזכות תרומתו המיוחדת להתיישבות בגולן . אבל
הייטנר עוסק בכל שלבי חייו: מהולדתו בברלין למשפחת אורבך בשנת 1934, מותו של אביו בשליחות
ציונית באירופה, נישואי אימו לאריה הראל, שממנו קיבל את שמו הנוכחי, ולאורך מסלול חייו
הסוער: גבעת ברנר, תל אביב, חולון, ארצות הברית, מנרה ולבסוף רמת הגולן. בכל
שנותיו גילה הראל רוח ביקורתית, לא פעם מרדנית, שנבעה ללא ספק מתחושת ערך עצמי. תכונות
אלו התבטאו עם השנים ברעיונותיו ובניסיונותיו לממשם.
על כריכת הספר
מופיעה טענה של ירון לונדון שהראל שייך לקבוצה לא גדולה של 'אנשים בדורנו שחוללו מהפכה
של ממש'. לדעת לונדון 'הראל אחראי לשתיים: ההתיישבות בגולן והשינוי העמוק בתנועה הקיבוצית'.
עם זאת, באופן פרדוקסלי לכאורה, ספרו של הייטנר נפתח דווקא בדברי שבח לתפארת הכישלון
– בציטוט דבריו של הראל 'שגאוותו הגדולה ביותר היא על כך שהצליח להגשים חמישה אחוזים
מן הפנטזיות שלו. כדי להצליח להגשים חמישה אחוזים היה עליו להיכשל ב-95 אחוזים'
(עמ' 7). הפער הקיצוני הזה בין הצלחות לכישלונות קשור במידה רבה ליחסו של הראל לפוליטיקה. הייטנר מיטיב לעמוד לאורך
ספרו על הפרדוקס הזה: הינה לנו אדם שחולל תמורות פוליטיות משמעותיות אף שעד היום הוא
סולד מהפוליטיקה הממסדית. על פי התמונה העולה מהספר, הראל הוא אנרכיסט.
לא זה המקום לעמוד
על שורשיה, התפתחותה ומהותה של הפוליטיקה המודרנית. בכל אופן לצורך ענייני כאן ניתן
להנגיד בין שני סוגים שלה: הפוליטיקה הממסדית-הממלכתית וזו החברתית-הוולונטרית. הפוליטיקה
הממסדית-הממלכתית אנונימית ולכן נשענת על סיסמאות וכוח, ואילו הפוליטיקה החברתית-הוולונטרית
אינטימית ולכן נשענת על עשייה ודוגמה אישית. אין להכחיש את יתרון כוחה של הפוליטיקה
הממסדית-הממלכתית: ברצותה היא עוקרת הרים, ברצותה היא מספחת שטחים, וברצותה היא נסוגה
מהם.
הייטנר מראה שהראל
היה מהמחמירים שבאנשי המופת של הדוגמה האישית – הוא מעולם לא דרש מאחרים מה שלא דרש
מעצמו. דפוס התנהגות ברור זה מרשים במיוחד אם מביאים בחשבון שהראל נולד בשנת 1934,
אל תוך מציאות אידיאולוגית ואידיאליסטית. תכונותיו כנער סקרן ומעמיק בעל עקרונות של
הגשמה עצמית הובילו אותו למסלול התנגשות עם כל מה שמאפיין את הפוליטיקה הממלכתית: כיבודים,
יהירות, ריחוק והבטחות ללא כיסוי.
האידיאליזם הנוקב
הביא את הראל בשלב ראשון אל הקומוניזם. הוא העריץ ברית-המועצות ואת סטלין. הייטנר מצטט
מפי חיים הנגבי, ידיד קרוב של הראל, רעיון שהעלה הראל בראשית שנות החמישים: 'נכתוב לסטלין [...] ונציע עצמנו כמוצגים
חיים למוזיאון חינוכי לבני נעורים במולדת הסוציאליזם. יבנו למעננו בית קפה בורגני,
יעניקו לנו חליפות מחוייטות לפי מיטב אופנת המערב [...] יספקו לנו די מזון ושתייה
[...] אנחנו נתנדב לבלות כך שתי משמרות ביממה ואפילו יותר. תלמידי בתי הספר בברית המועצות
[... יווכחו] במו עיניהם באיזו אווירה מנוולת ומנוונת העבירו אנשים את חייהם בקפיטליזם'
(עמ' 16-15). בעודם מעלים רעיונות מופלאים כאלו, הלכו הנגבי והראל 'לאספות בבית העם
בתל אביב' מטעם תומכי הקומוניסטים וברית-המועצות והצטרפו 'לקריאות סט-לין סט-לין'
(עמ' 16). ההערצה לברית-המועצות ולקומוניזם הייתה הצד האחר של היחס המבטל כלפי ניסיונה
של תנועת העבודה הציונית לשלב לאומיות וסוציאליזם, ניסיון שבעיני אנשים הרואים הכול
במונחים מוחלטים היה ראוי לכל בוז.
אומנם בשנת 1954
הצטרף הראל כחבר לקיבוץ מנרה, אך הוא המשיך להזדהות עם מק"י ולא עם מפ"ם.
באותה השנה הוביל יגאל אלון את הפילוג בתוך מפ"ם ה'היסטורית' – שנוסדה בינואר
1948 – וכחלק מהמאמץ לטפח סגל פעילים צעירים יזמה 'אחדות העבודה' סמינר חינוכי מעמיק,
והראל היה אחד המשתתפים בו. במהלך הסמינר הוא 'חזר בתשובה' והצטרף לא רק בגופו אלא
גם ברוחו ל'קיבוץ המאוחד'. לימים אפילו הנגבי, הגם שנשאר בשמאל הישראלי והיה ממקימי
'מצפן', הודה בכישלונה של ברית-המועצות ומתוך כך גם בכישלון הקומוניזם.
מכל מקום הראל
מעולם לא חדל להיות מתריס וביקורתי. כעבור כארבעים שנה הוא המיר את הסוציאליזם החלוצי
בחלוציות של הפרטות קיבוציות עמוקות, ומאוחר יותר הנטייה למוחלטות, שעמדה ביסוד הערצתו
להבטחה הקומוניסטית המוחלטת, מצאה לה יעד חדש בחזון מנוגד לכאורה לקומוניזם: הליברטריאניות.
גישה זו נשענת על ביקורת המדינה הדמוקרטית-הפרלמנטרית, על שלל פשרותיה ועיוותיה הביורוקרטיים,
שעל עצם קיומם אין ולא יכול להיות ויכוח. אלא שמה שעבור תומכי הדמוקרטיה הפרלמנטרית
הוא עניין קבוע שיש לשפרו, עבור הליברטריאנים הוא עניין מגונה שיש לחסלו. מכאן קצרה
הדרך לזלזול הליברטריאני במוסדות המדינה, גינוי עקרון הפשרה הסוציאל-דמוקרטי ובעיקר
הערצת היחיד הנמרץ, המוכשר והמצליח – שפשרותיה של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית ממומנות
בעיקר על חשבונו כמובן. באחת, הקומוניזם בז לבורגנות בשם 'שמש העמים', ואילו הליברטריאניות
בזה לה בשם 'מרד הנפילים'.
אפשר כמובן לשפוט
את חייו של הראל לאור נטייתו לאידיאולוגיות קיצוניות: פעם אל הקומוניזם ומאוחר יותר
אל הליברטריאניות. אבל ספרו של הייטנר מציע את ההפך הגמור: הגם שיש חוט מקשר ברור למדי
בין אופיו הפרוע של הראל בנעוריו (בין השאר הוא גנב ספרים וחיבל בציוד צבאי) לבין דבקותו
בקומוניזם בצעירותו ובליברטריאניות בגיל מבוגר, בפועל הוא השקיע את רוב ימיו בגופי
מעשים שהאפילו על הדיבורים.
את נקודת המפנה
המשמעותית ביותר בחייו של הראל מציע הייטנר לראות בקיץ 1967, ובנקודה זו פותח הספר.
במאי 1967 עוד הסביר הראל במאמר פרוגרמטי מקיף מדוע הדבר החשוב ביותר בימינו הוא 'הגשמת
הציונות בדרך סוציאליסטית, של הקמת חברת עובדים', כי אם לא כן 'יבוא הקץ על העם היהודי'
(עמ' 12). אך חודשיים לאחר מכן, ביולי 1967, הוא שינה את תפיסתו והציב במוקד פועלו
את ההתיישבות היהודית בגולן, מתוך תפיסה חברתית ומדינית גם יחד.
לא בכדי עוסקים
לפחות שבעה עשר מתוך שלושים פרקי הספר בסיפור של הראל והגולן, מראשית ההתיישבות בגולן
ועד הניסיונות המדיניים לסגת מחבל ארץ זה תמורת הסכם שלום עם סוריה. כל פרק חשוב ומרתק
כשלעצמו, אבל דומה שהפרקים הדרמטיים ביותר וכנראה הקריטיים ביותר מנקודת המבט של 'הסוף
הטוב' (לפחות לפי שעה), דהיינו הריבונות הישראלית בגולן, הם אלו העוסקים
בהתמודדויות של הראל עם שותפיו – או עם שותפיו לכאורה – למחנה הפוליטי הרחב: יצחק רבין
ואהוד ברק.
קדמו למאבקים
אלו צעדים חשובים לא פחות. בשנת 1974, על רקע המשא ומתן להפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה,
יצא 'ועד יישובי רמת הגולן', שנוסד כבר בשנת 1969, בסיסמה המפורסמת פרי מוחו של הראל:
'הגולן חלק בלתי נפרד מישראל'. בשנת 1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד, ושר החוץ משה דיין
הצהיר אז כי אין הבדל בין הגולן לסיני. תגובתם של הראל ושותפיו באה לידי ביטוי בפוליטיקה
הממלכתית עם קבלת 'חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981'.
הדרמה הגדולה
ביותר בספר היא זו הקשורה למאבק שנאלצו הראל ושותפיו – הייטנר ביניהם – לנהל מול רבין,
שמבחינות רבות הוא והראל שניהם 'מאותו הכפר', ולכן האכזבה מעמדתו של ראש הממשלה בקדנציה
האחרונה שלו הייתה גדולה ומכאיבה. בשנת 1980, לאחר מותו של אלון, כשהוקם 'מחנה רבין',
הצטרף הראל למחנה זה, לבקשתה של האלמנה רות , ושימש כיועצו ועוזרו של רבין. 'באותם
ימים', כותב הייטנר, 'התחוורה ליהודה מלוא חשיבותה של העשייה הפוליטית, הקשורה ללא
הפרד בעשייה החשובה באמת – העשייה ההתיישבותית. הוא האמין שאם יימצא לצידו של המנהיג,
יוכל גם להשפיע עליו, ובאמצעותו על המפלגה והמדינה' (עמ' 157).
במהלך מערכת הבחירות
לכנסת בקיץ 1992 נאבקו ביניהם יושב ראש מפלגת 'העבודה' רבין וראש הממשלה המכהן יצחק
שמיר מי יביע נאמנות רבה יותר לגולן ולהתיישבות. 'לא יעלה על הדעת', אמר רבין בקצרין
העתיקה ב-10 ביוני 1992, 'שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן
יפקיר, יפקיר את בטחון ישראל. לא די לשאת מלים על רמת הגולן: יש לממש אותן, בבנייה,
בתעסוקה' (עמ' 158 ). ועוד אמר רבין באותו מעמד: 'ולכם המתיישבים, אתם העושים את רמת
הגולן למה שהיא – כל הכבוד לכם!' (עמ' 203). ב-22 ביוני 1992, יום לפני הבחירות, נחת מסוק הבחירות
של רבין באורטל, קיבוצו של הייטנר – למחווה אוהדת מזו לא יכלו אנשי הגולן לצפות.
הראל, אנרכיסט
ברוחו אך אדם מציאותי, לא מיהר להתלהב ממילים. בינואר 1991, כשנה וחצי לפני ביקורו
הנזכר של רבין בקצרין, הצליחה ארצות-הברית לבנות קואליציה בין-לאומית רחבה כנגד סדאם
חוסין. הקואליציה הזו כללה גם מדינות ערביות ובהן סוריה. להראל היה ברור כבר אז כי
'הצטרפות סוריה לא היתה בחינם, והיא תוביל ללחץ אמריקאי לנסיגה ישראלית מהגולן'
(עמ' 203). על כן כבר בפברואר 1991 התחדשה פעילות 'ועד יישובי הגולן'. ואומנם לאחר
כינוס ועידת מדריד, באוקטובר 1991, ולאחר ההצהרות הנלהבות של שר החוץ האמריקני ג'יימס
בייקר בדבר 'סדר חדש במזרח התיכון', החלה חרושת שמועות והתעוררו חששות ממהלך לא צפוי,
שהראל דימה לצוללת העולה לפתע אל פני המים, ובשלב זה כבר אין מה לעשות נגדה.
בבחירות 1992
ניצחה מפלגת 'העבודה', ורבין חזר לשמש כראש ממשלת ישראל. חודשיים וחצי לאחר שנכנס
לתפקידו 'נפוצו שמועות על שינוי בעמדתו ביחס לגולן, ועל משא ומתן מעשי המתנהל עם הסורים
על נסיגה מהגולן' (עמ' 206 ). שמועות אלו הביאו לדרישת הוועד לפגישה עם רבין. הפגישה,
שהתקיימה ב-6 בספטמבר 1992, הייתה מעמד קשה. רבין סירב לבקשת אנשי הוועד להתחייב בכל
הנוגע לעתיד הגולן, אפילו לא על תקציבי פיתוח. כבר למוחרת פרסם הראל מאמר קשה נגד אפשרות
הנסיגה מהגולן, והשווה בו את העתיד הצפוי אם כך יקרה, להווה של יוגוסלוויה באותו הזמן:
מסמך הסכמה בלונדון מזה ותותחי הסרבים על הגבעות שסביב סרייבו מזה.
בנובמבר 1992
חזר רבין לאורטל, אך הפעם לא התקבל בפרחים ובדגלונים של ערב בחירות אלא בשריקות בוז
של מאות תושבי הגולן שבאו למחות. 'לדבריו של רבין', כותב הייטנר על הביקור הזה, הוא
'הגיע לאורטל כדי להביט בעיניהם של התושבים ולומר להם שלא שכח את ההבטחה שנתן לפני
הבחירות, לומר להם ישירות את האמת – שהוא שינה את דעתו. פעמים אחדות הדגיש שהוא מוכן
ל"נסיגה בגולן" ולא "מהגולן"' (עמ' 206).
במאמר חריף
מאותם ימים שכותרתו: 'איתך, יצחק רבין, או בלעדיך', לא הסתיר הראל את אהדתו לרבין:
'זמן רב התגעגענו לראש ממשלה כמוך', כתב, 'רצינו את יצחק רבין, בן למשפחת חלוצים, את
רבין מהפלמ"ח ושחרור מעפילי עתלית, מהמלחמה הנואשת על ירושלים, משחרור הנגב, מפיקוד
צפון וממלחמת ששת הימים. היום אין יותר פוליטיקאים מחומר כזה' (עמ' 213 ). אך בהמשך
הדברים העלה שאלה נוקבת ופוגעת: 'האם כבר החלטת להפרד מיצחק רבין שהכרנו, ומהחברים
בעמק ובהר שראו בך את שליחם, ולהחליפם ביוסי ביילין ובשריד?' (עמ' 213 ). היה זה עלבון
קשה להאשים את רבין בהצטרפות לחסידיו המהוללים של יריבו המר שמעון פרס. את מאמרו סיים
הראל בקביעה ברורה וחד-משמעית: 'אנחנו ממשיכים בדרך בה הלכנו, ואם נצטרך נמשיך גם בלעדיך'
(עמ' 213).
בכך לא תמה הדרמה:
ביוני 1993 טבע רבין מטבע לשון פוליטית בישראל כאשר כינה בזלזול את מתנגדי הנסיגה פרופלורים.
אך הללו לא רק המשיכו להסתובב אלא המריצו והגבירו את תנועתם. בינואר 1994 הצהיר סגן
שר הביטחון בשם השר הממונה עליו – רבין – כי כל תוכנית נסיגה תובא למשאל עם. היה זה
ניצחון משמעותי לאנשי הגולן, אך עבור הראל, שראה במדינה 'דבר רע, מכשיר כפייה'
(עמ' 206 ), ושלא נתן אמון רב בפוליטיקאים, לא היה די בהצהרה זו; הוא ושותפיו רצו לעגנה
בחוק.
שוב הבין הראל
שאין מפלט מהפוליטיקה הממסדית: ביוני 1994 הוא יזם את הקמת תנועת 'הדרך השלישית'. בין
מקימיה היו גם אנשי הרעות, יפי הבלורית והתואר, חבריו לנשק של רבין מתקופת הפלמ"ח.
הלחץ על רבין לא יכול היה להיות חזק וכואב יותר, אך הוא עמד על שלו: ב-3 באוקטובר
1994, אחרי תשעה עשר ימי שביתת רעב, שבה לקחו חלק גם הראל והייטנר, הביע רבין הערכה
רבה לנחישותם של המתנגדים אך דבק בנכונותו לפינוי יישובים לטובת השלום עם סוריה.
במאמר שפרסם באותו יום בתגובה על דבריו הברורים של רבין בעניין זה השווה הראל בין השלום
שעליו דיבר רבין לשלום שחמישים ושש שנה קודם לכן דיבר עליו צ'מברליין. חלפו עוד חודשים
ארוכים עד אשר ביולי 1995 הצביעו חברי הכנסת על אישור 'חוק שריון רמת הגולן', שהעמיד
את חבל הארץ הזה במדרגה של ירושלים. אומנם ההצבעה הסתיימה בתיקו והחוק לא עבר, אך כדברי
הייטנר, 'המסר היה ברור – אין בכנסת הנוכחית רוב לנסיגה מהגולן' (עמ' 230). הסוף ידוע:
החוק במתכונתו המלאה, 'חוק יסוד: משאל עם', אושר בכנסת בשנת 2014. קדמה לאישור מסכת
ייסורים, דמגוגיה וטענות שטחיות מצד מתנגדיו המעטים אך הקולניים של החוק, ביניהם ברק
ואחרים. הייטנר מתאר את הדברים בספרו בפירוט רב.
ספרו של הייטנר
גדוש דוגמאות, אנקדוטות וסיפורים מאלפים, ועולה מהם תמונה ברורה של ההתחבטות של הראל
בנוגע לפוליטיקה: למרות הכישלונות שבאו לצד ההצלחות, כל מה שעשה הראל בתחום החברתי-הוולונטרי
– בקיבוץ, בתנועה, בכלכלה ובהגות – צבוע בצבעים חיוביים; היפוכו של דבר בממלכה העכורה
של הפוליטיקה הממסדית: למרות ההצלחות המוכחות – 'חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981',
'חוק יסוד: משאל עם' וההכרה הרשמית של ארצות הברית בריבונות הישראלית בגולן – חווה
הראל בתחום זה תערובת של כחש, צביעות ומניפולציות. כך לדוגמה ראש הממשלה בנימין נתניהו
סבר שיוכל לגייס לצידו את הראל בתמורה לטיסה לביקור מיוחד בארצות-הברית.
בסופו של חשבון
הראל מכיר בחשיבותה של הפוליטיקה הממלכתית ובכוחה להכריע לא פעם בשאלות גורליות,
והייטנר שותף להכרה זו. בשנת 1991 אמר הראל בריאיון: 'אני שייך לאסכולה הטוענת שמדינה
זה דבר רע, מכשיר כפייה, מכשיר של ריכוזיות, כל הדברים הרעים' (עמ' 206). כפי שכותב
הייטנר, קביעות קשות אלו הן 'עיקרי השקפתו האנרכיסטית' של הראל (עמ' 206 ). עם זאת
באותו ריאיון הוסיף הראל כי 'בעולם שאנחנו נמצאים בו, בשלב זה, המדינה היא רע הכרחי.
לולא המדינה לא היינו חיים פה היום' (עמ' 206 ). הראל צודק לא רק בטענה זו אלא גם בהערכתו
שהמדינה היא 'שלב שיגיע לסיומו' אך 'לא בקדנציה שלנו' (עמ' 206). מאז שאמר הראל דברים
אלו חלפו כמעט שלושים שנה. סופה של המדינה כמוסד עולמי עדיין אינו נראה באופק, והמאבק
על דמותה נמשך בעוז ובחריפות, גם בישראל. על כן אחריותו של איש הציבור ובפרט אם הוא
חתן פרס ישראל להתמקד פחות באוטופיות המדמיינות את סופה ה(לא)-מתקרב של המדינה, ויותר
בדרכיה וביחסיה עם החברה ועם האזרחים.
מאיר שלו כתב
על אחד מגיבורי ספריו שהוא היה רומנטיקן פרקטי, שנקט פרקטיקה רומנטית. דברים אלו נכונים
לא רק להראל, אלא גם למי שכתב את הספר המרתק על אודותיו. על הייטנר ועל הראל יש לומר
כי שניהם יכלו לפוליטיקה, וכי למרבה המזל היא לא יכלה להם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה