מדיניות הפירוק החברתי של נתניהו
תפישתו הכלכלית של נתניהו ושותפיו מייצגת את המציאות הפוסט מודרנית של ימינו, ימי עידן הניאו-ליברליזם הדוגל במדיניות הפירוק החברתי אשר משילה כל קשר בין היחידים, יוצרת חברה מפולגת המנוכרת לנטייה הטבעית האנושית השלובה בקשרים קהילתיים, חברתיים ולאומיים. מעניין כי דווקא נתניהו ותומכיו רואים בעצמם "ציוניים" ופטריוטים גדולים. על פי תפישתם האנטי חברתית הם דווקא ההפך הגמור מכך – חברה אשר יחידיה נזרקים לתוך מרוץ ומאבק התגוששות יומיומי אחד נגד השני על מקורות פרנסתם והצלחתם, אשר מבוססת על משטר כלכלי של ניצול איש את רעהו לצורך הפקת רווחים מהירים ונזילים, היא חברה שבה הקשר הלאומי מתרופף עד לא קיים והערבות ההדדית ורעיון האחריות המשותפת, ערכי יסוד מרכזים ביהדות הבאים לידי ביטוי עוד בספרות חז"ל ("כל ישראל ערבים זה בזה"), כל אלה הולכים ונשחקים.
קובי דנה, 22/3/2020
בראיונו של ראש הממשלה (הבלתי נבחר) שלנו בחדשות סוף-השבוע של חדשות 12, ציין בנימין נתניהו פרט חשוב אשר למרבית הישראלים אולי נשמע כאנקדוטה ותו לא, זאת במקרה שכלל הבחינו בו. לרוב, יש להניח, התמסמס פרט זה מתחת לרדאר הציבורי. במהלך הראיון עם דנה וייס, כאשר שאלה על מדיניותה של המדינה מול המשבר החברתי-כלכלי שהולך ומתרקם לו בצל המשבר הרפואי, ציין נתניהו את שמו של אחד מגדולי הכלכלנים של המאה העשרים ומי שנחשב סמן ימני-כלכלי קיצוני, "יש אדם שדיבר עלי טובות ואני מאוד מעריך אותו, מילטון פרידמן, חתן פרס נובל האגדי" ציין נתניהו. בפרט שאולי נראה שולי, בציון שמו של פרידמן כאדם אותו נתניהו מעריך (תוך כדי שהוא מחמיא לעצמו ש"דיבר עלי טובות", עד כמה שזו יכולה להיחשב מחמאה), הציג נתניהו את תפישתו הכלכלית הרדיקלית שאפשר להשוותה לתפישה הליברטריאנית, שבמילים פשוטות אומרת מינימום (אם בכלל) מעורבות והתערבות של המדינה במשק ובתחום הכלכלי, כאשר משמעותה של מדיניות זו היא מינימום דאגה של המדינה לאזרחיה, או במילים אחרות – התנערות המדינה מאחריותה המוסרית כלפי אזרחיה.
בנימין נתניהו מוביל תפישה רדיקלית זו מאז עלה לשלטון ובאמצעות מדיניות ההפרטה שלו הוא הביא להפרטת הערבות ההדדית וכל קשר בין יחיד לכלל בישראל – כל אדם לעצמו, אדם לאדם זאב. במדינת נתניהו ושותפיו, בניגוד למדיניות האחריות החברתית ברוח חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, רק אדם שיש לו מספיק שכר בכיסו יוכל לרכוש השכלה טובה לילדיו, לתת להם רפואה פרטית איכותית ולא יהיה לו חסר דבר. אדם שאין לו, לא יקבל כלום – כשהוא יהיה חולה לא יהיו מספיק רופאים לטפל בו או שינמק במיון שעות על גבי שעות, ואז כשיעלה כבר למחלקה ייזרק במסדרון עם מינימום התייחסות מצד הצוות הרפואי הקורס של הרפואה הציבורית; אותו אדם לא יוכל להבטיח לילדיו חינוך טוב שיאפשר להם להתקדם בחייהם ואף להשיג ניעות חברתית ולהתעלות למעמד גבוה יותר מזה של הוריהם; הבגדים והאוכל שיצרכו בני משפחתו יהיה פחותים באיכותם מאלו של חבריו בעלי הממון; סביר להניח שדירה לא תהיה לו, והוא יאלץ לשכור דירה כמו מרבית הציבור הישראלי הצעיר בימינו ולשלם דמי שכירות מעבר למידתיות שכרו החודשי.
במשך השנים האחרונות רבים מבקרים את בנימין נתניהו, ויש סיבות טובות לכך. אבל לצערי הסיבה העיקרית לא נשמעת מספיק במיינסטרים התקשורתי - והיא מדיניות ההפרטה הרדיקלית שמוביל נתניהו כבר יותר משני עשורים מאז שנכנס לחיים הציבוריים שלנו. אין צורך בשחיתויות שלו (שהן פסולות כשלעצמן) ותודעת השליחות הלקויה והמוסר הציבורי הירוד שלו כדי לפסול את נתניהו כאיש ציבור (איש ציבור הוא לא, איש לעצמו ולביתו הוא כן). המדיניות האנטי חברתית שלו היא המפתח לצרות רבות שאת חלקן אנו "זוכים" לראות בשיאו של המשבר בו אנו נמצאים, אשר משתקפות לנו באופן כה בהיר כעת: מדינה המתפרקת מאחריותה לאזרחיה, מדינה אשר מפקירה את אזרחיה (המשלמים מיסים באדיקות וביוקר) מאבדת את זכותה להתקיים. המדינה היא אינה תכלית הכל ולא תכלית בפני עצמה, היא האמצעי הנועד לשרת את האזרחים ולא להפך, כיוון האזרחים הם המדינה.
תפישתו הכלכלית של נתניהו ושותפיו מייצגת את המציאות הפוסט מודרנית של ימינו, ימי עידן הניאו-ליברליזם הדוגל במדיניות הפירוק החברתי אשר משילה כל קשר בין היחידים, יוצרת חברה מפולגת המנוכרת לנטייה הטבעית האנושית השלובה בקשרים קהילתיים, חברתיים ולאומיים. מעניין כי דווקא נתניהו ותומכיו רואים בעצמם "ציוניים" ופטריוטים גדולים. על פי תפישתם האנטי חברתית הם דווקא ההפך הגמור מכך – חברה אשר יחידיה נזרקים לתוך מרוץ ומאבק התגוששות יומיומי אחד נגד השני על מקורות פרנסתם והצלחתם, אשר מבוססת על משטר כלכלי של ניצול איש את רעהו לצורך הפקת רווחים מהירים ונזילים, היא חברה שבה הקשר הלאומי מתרופף עד לא קיים והערבות ההדדית ורעיון האחריות המשותפת, ערכי יסוד מרכזים ביהדות הבאים לידי ביטוי עוד בספרות חז"ל ("כל ישראל ערבים זה בזה"), כל אלה הולכים ונשחקים.
אם נעיין בכתביהם של אבות הזרם הליברלי בציונות (ולאו דווקא באלו של המחנה היריב של הוגי הציונות-הסוציאליסטית), אלו שייתכן ונתניהו ושותפיו רואים בעצמם כממשיכי דרכם, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, נראה כי תפישתם הכלכלית מנוגדת לחלוטין לתפישתם האנטי חברתית הרדיקלית. ז'בוטינסקי ידוע בתפישת חמשת המ"מים שלו בה הדגיש את צורכי היסוד של כל אזרח במדינה מודרנית:
"אני מצייר לעצמי שהדבר, שאנו מכנים בשם 'הצרכים האלמנטאריים' של אדם רגיל – אותו הדבר שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות, כולל חמישה דברים: אוכל, דירה, בגדים, חינוך - האפשרות לחנך את הילדים, בריאות - האפשרות להתרפא, במקרה מחלה. או כפשוטם חמשת הממ"ים: מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש. ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג מסוים על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה, על פי 'תרופתי', צריכה להיות: כל אדם, המודיע שהוא דורש את 'חמש הממין', צריך לקבל אותן. זהו הראשון משני חוקים 'שלי'. מכאן יש להסיק, שבידי המדינה צריכה להיות תמיד האפשרות לספק את 'חמש הממין', לכל אותם האזרחים, שידרשו אותן." (מתוך: הגאולה הסוציאלית, כרך רשימות, עמ' 297 – 298).
בחזונו ראה ז'בוטינסקי חברה המבוססת על ערכים סוציאליים ועל סולידריות חברתית ברוח נביאי ישראל, שסמליה העיקריים הם "שבת", "פאה", ו"רעיון היובל". ז'בוטינסקי אימץ את הרעיון הטמון ביסודות אלה, שלפיו מוטלת על המדינה מוטלת החובה לדאוג לפרט ולספק לו את צרכיו היסודיים. הגשמתו של מלוא החזון הציוני תלויה לא רק בהקמתה של מדינת ישראל, אלא ביכולתה לתרום לאנושות במסגרת ערכי מוסר וקדושת אדם.
גם ממשיך דרכו ותלמידו של ז'בוטינסקי, מנחם בגין, מנהיג 'חרות' וממייסדי 'הליכוד', טען דברים זהים בכותבו כי "המדינה בה החרות והצדק צועדים יחדיו, אינה מעבידה את אזרחיה. היא אינה מנשלת אותם משום מקורות פרנסה, גם לא של אמצעי ייצור. בדרך כלל היא סומכת עליהם, על יוזמתם, על תבונתם, על יושרם, על כושר היצירה שלהם. אך היא אינה מפקירה את אזרחיה. היא סומכת אותם. היא דואגת לכך, שכל אזרח ותושב, הכשר לעבודה, יקבלנה; שכל העובד יזכה כפרי עבודתו, בקיום הוגן לו ולבני ביתו; ושכל מי שאינו אשם בביטולו מן העבודה, וכל מי שאינו מסוגל לעבוד, לא יושלך ולא ייפול. זהו הליברליזם האמיתי." והמשיך בגין וכתב: "מהי מדינה מפקירה?... ייתכן ויהיה בה בית נבחרים ובו נושאי דעות שונים, שאינם חוששים להביען. יכול ויהיה בה בית משפט, שאינו תלוי בנושאי השררה, והחרות ממאסר שרירותי תהיה מובטחת לכל. אבל גם ייתכן, שיחיד, שואף שררה, ישתלט עליה ויבטל, אם לא להלכה, הרי למעשה, את כל מה שערב לחרות האדם ולזכויות האזרח. זה אף אפשרי במדינה המפקירה את המוני אזרחיה ותושביה לקיום לא קיום, לרעב, או לבטלה, או לשניהם גם יחד." ((שינויים בעולם, עיתון 'חרות', בתוך: חרות האדם בהשקפתו של מנחם בגין בהוצאת מרכז מורשת בגין, 2014, עמ' 115 – 116).
דווקא בימים אלו, בהם הצורך הסולידרי של מדינה המעורבת בחיי אזרחיה ודואגת לצרכיהם של משלמי המיסים שלה ומשרתי צבא החובה שלה כה דרוש ומחויב המציאות, ראוי להעלות דיון זה לכותרות – תפישתו האנטי חברתית-כלכלית של נתניהו היא אולי הצלחה לבעלי הממון, אבל היא כישלון עבור מרבית האזרחים משלמי המיסים בישראל.
אחד מגדולי הוגי דורנו, פרופ' אליעזר שביד, טען כי ברגע שמארגנים מדינה וחברה שלמה כ"מדינת אזרחיה הפרטיים" בלבד, אין לאותם יחידים בתוכה שום מחויבות או אחראיות של יחיד לזולתו, לכן "מדוע אני צריך ללכת לצבא ולהילחם בשביל מישהו?" המאפיין של ערבות הדדית הוא מאפיין לאומי, של עם מאוחד ושל חברה דמוקרטית מאוחדת. ברגע שמכחישים זאת, יוצרים פירוק של "הרגשות הסולידריות שיש בין בני אדם, זה מה שקרה במדינת ישראל."
בסופו של דבר זיקה בין אנשים פרטיים היא זו היוצרת את המשמעות של קיום משותף. שביד טוען כי בעוד הנחת היסוד הציונית הייתה ההכרה שהיהודים הם ישות קולקטיבית ולא המון פרטים, בימינו אנו עדים לתהליך מפרק, שאנו מכירים יותר בשם תהליך ההפרטה. "התיאוריה של ההפרטה אומרת שאין 'ישים' קיבוצים כמו עם, זו המצאה דמיונית וזה לא קיים בפועל, היא מניחה כי מה שקיים בפועל זה הרבה אנשים פרטיים המתאגדים ביניהם על בסיס של אינטרסים כלכליים משותפים. ברגע שזו הנחת היסוד שלך – תמה הציונות. (ראיון ושיח ציוני עם פרופ' אליעזר שביד, אשמורת שלישית, כתב-עת ציוני עכשווי, גיליון א' תשס"ה).
יש לקוות שלאחר יציאת החברה הישראלית מהמשבר הרפואי, יעורר המשבר החברתי-כלכלי תנודה פוליטית שתביא להכרה בצורך של התחדשות המדיניות הסוציאל-דמוקרטית שהייתה מאבני היסוד של הקמת מדינת ישראל שללא היא לא בטוח שהייתה שורדת את שנותיה הראשונות מוכות הקשיים והאתגרים הרבים של חברת מהגרים בהתהוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה