בין ירדן לפלסטין - היסטוריה ואקטואליה

עוד יומן קריאה. אשר ססר, פרופ' אשר ססר בשבילנו, יושב באונ' תל אביב ולפני שאני שוכח אספר שלפני כשנה הוא יצא בסדרת הרצאות מעולה במיוחד המקיפה את תולדות המזרח התיכון וכל מי שרוצה להחכים מעט או אפילו הרבה, מוזמן לחפש את הסדרה הזו ביוטיוב. 'צהרי יום ד' נדמה לי קראו לזה אבל לא משנה, קל מאד למצוא תחת 'אשר ססר, המזרח התיכון'. ססר מבטאים כך: Susser

ב-1984 ראה אור הספר הזה פרי עטו, ותחת הכותרת 'בין ירדן לפלסטין' מביא ססר מצד אחד את סיפורו המרתק של וואצפי א-תל, ירדני חכם מאד ומוכשר שנרצח על ידי חברי 'ספטמבר הורוד' בנובמבר 1971 בקאהיר, ומצד שני את סיפור הטנגו המרתק שחבל שהבדיחות שבו על חשבוננו, בין הפלסטינים בכלל ואש"ף בפרט, לבין ירדן בכלל ובית המלוכה ההאשמי בפרט.

דעתי, כרגיל דעת מיעוט, מה שלא אומר שהיא דעת טעות, היא שהטנגו הזה נמשך גם ברגעים אלו, כלומר כל אלו שיודעים לדקלם בעל פה את נאום הפרישה של חוסיין מענייני הגדה המערבית אי אז ב-1988 ומצביעים עליו כעל 'הוכחה' שכבר אין לירדן שום עניין בגדה המערבית, מילא מדברים שטויות, הם פשוט מביכים את עצמם.

די אם נזכיר שתהליך אוסלו שהפודל-ביילין כפה בשליחותו של החתרן הבלתי נלאה פרס על רבין ב-1993, נועד קודם כל לחבל בשיחות שהתקיימו בוושינגטון בין ישראל לבין 'המשלחת הירדנית-פלסטינית'. נו, אז אם ב-1988 "נותקה הזיקה" בלה בלה, איך זה שישראל דנה בתיווך האמריקנים עם משלחת "ירדנית-פלסטינית"??

לא זו אף זו: בהסכם "השלום" בין ישראל לירדן מ-1994, נשמרת לירדן זכות חזקה על הר הבית, שזו גרסא נוספת של סיפור העם הידוע המוכר בשם 'המסמר של ג'וחא'. אם מישהו לא מכיר, הוא מוזמן לשאול. כן, שלומי, אני זוכר ששאלת, אשתדל לזכור להרחיב בנושא.

אבל גם אם טועים אני ועוד בערך 13 אנשים שמשוכנעים כמו רבין בשעתו (גם ב-1974 וגם ב-1995) שאין ולא יתכן שום פתרון (אם בכלל יתכן פתרון) לסכסוך אלא בחלוקת הארץ שבין המדבר, לא הירדן, המדבר, לים, לשתי מדינות (כלומר שהפתרון הפלסטיני הוא חלק מירדן בצורה כזו או אחרת של גבולות הקבע הכוללים מצידה של ישראל את הבקעה "במובן הרחב של המושג" כפי שאמר זאת רבין שלמד את הנושא מיגאל אלון), נותרת שאלת זיקת ירדן לגדה המערבית פתוחה, למרות אותו נאום מפורסם ולמרות אותם גאונים שממשיכים לחשוב שהטו-סטייט-סלושן א-לה-אובמה-ביבי הוא באמת פתרון יישים.

ומי שרוצה להבין את שורשי הזיקה הזו, מומלץ לו לעיין בספרו המעולה הזה, העשיר כל כך בפריטי מידע המסודרים על ציר זמן והמקבלים משמעות בזכות הסברים מעולים להקשרים בקני-מידה שונים, של אשר ססר.

ההקשרים כוללים, לא לפי הסדר ובוודאי לא לפי חשיבות (המשתנה ממקרה למקרה), עניינים כמו הליגה הערבית, המתח בין "מהפכנים" (נאצר למשל) ו"מלוכנים" (חוסיין למשל), המלחמה הקרה, האסלאם הפנדמנטליסטי (כן, כבר אז), ישראל לפני ואחרי 1967, ועוד ועוד.

הפרטים המרובים מלווים את סיפורו של א-תל שהספיק להיוולד בירדן בינואר 1919, כמה חודשים אחרי יגאל אלון, ושבערך מגיל 20 שרת את הציבור, אם כאיש צבא ואם כמדינאי. הטנגו שרקד עם חוסיין מרתק במיוחד, כי חלק מסוד ההצלחה הירדנית הוא בהפרדה שבין ראש הממשלה הירדני, א-תל למשל, לבין המלך יר"ה הנתפס כסוג של קדוש והמצדיק את מקומו הן בשייכות לשושלת ההאשמית שזכתה לשמור על המקומות הקדושים ביותר לאסלאם עד שנזרקה מסעודיה ב-1924, והן בהיותו נצר למנהיגי 'המרד הערבי' (1916), ארוע מכונן לשיטתו של בית המלוכה הירדני.

מבחינתנו כמובן הטנגו המרתק ביותר הוא סוג של פולקה או ריקוד בו יש שלושה משתתפים: ישראל, אש"ף, ירדן. כי את הטנגו שניהלו ערפאת וחוסיין קל להבין יחסית: שניהם הסכימו ששתי הגדות של הירדן הן אותה ארץ, ושבשתי הגדות האלו יושבים פלסטינים שאין ביניהם שום הבדל כי הם שייכים לאותה קבוצה תרבותית-חברתית וגם כלכלית, וש"הישות הציונית" היא אימפריאליזם קולוניאליסטי שיש לחסלו ולהעבירו מן העולם.

על יסוד ההסכמות החשובות האלו, קל להבין את ההבדל החשוב ביותר: מי ישלוט בפלסטין שעל שתי גדות הירדן זו שלנו זו גם כן? ערפאת "המהפכני" או חוסיין "המלוכני"? הואיל ועל השאלה הזו אפשר לתת רק תשובה אחת המוציאה את השנייה - או ערפאת או חוסיין - לא 'רק' קיבלנו את מלחמת האזרחים ששיאה המפורסם הוא 'ספטמבר הורוד' (ידוע בכינויו 'שחור' כי הוא אכן שחור מנקודת מנקודת מבטם של אנשי אש"ף ואוהדיהם: סוריה, עיראק, ברית המועצות, משה דיין ו90% מכתבי השטחים בידיעות אחרונות, דבר וכמובן הארץ האחד והיחיד), אלא קיבלנו את הטריאנגו, כלומר המשולש הארצישראלי במהדורה השנייה שלו: ירדן-אש"ף-ישראל.

ישראל כידוע (???) מקיימת יחסים בטחוניים עם ירדן כבר מ-1963. שישים ושלוש. כן, לפני אקיבוש וכן הלאה. מדוע? כי לירדנים היה ברור שכל פעולת טרור המתבצעת משטחם היא עניינם גם אם היעד של המחבלים הוא לרצוח יהודים. מנקודת המבט הזו, ארועי 1970 מובנים מאליהם. ישראל לקחה חלק חשוב מאד במניעת המזימה של סוריה לפלוש לירדן בתואנה של סיוע למחבלים של אש"ף, כשלכולם היה ידוע כבר אז כפי שזה ברור היום, שאם סוריה היתה יכולה היא היתה מחסלת את המדינה הירדנית ומשתלטת על השטח.

שיאו הפחות מפורסם של עניין 1970 הסתיים ממש היום לפני 50 שנה. באוגוסט 1971 השלימה ממשלת ירדן - וואצפי א-תל כבר אמרנו? - את מהלך חיסולו של האל-קעידה ("הבסיס") של אש"ף בירדן. בספטמבר 1970 הגיע לשיא המימד הצבאי, אבל באוגוסט 1971 המימד המדיני, החשוב פי כמה, תמיד ובכל מקרה ולנצח. בחודש הזה דאגה ממשלת ירדן לסגור כל ארגון וכל מוסד וכל מועדון הקשור לאש"ף שנדד באותה תקופה צפונה ומה שהבטיח אך נכשל לעשות לירדן, הצליח בגדול בלבנון.

כי זאת יש להבין: אמנת אש"ף שנוסחה פעם אחת ב1964 ופעם שניה ב1968 מדברת במפורש ובמוצהר וכעניין המובן מאליו שעקרון 'המהפכה המתמדת' מכוון לא רק כנגד "הישות הציונית", זה ברור מאליו, מדובר ביהודים כלבים בני מוות, אלא כנגד כל, כל ממשלה ערבית, ע ר ב י ת, שעושה סימנים של נכונות לפשרה, ולו באופן עקיף, פשרה דה-פקטו, כמו זו שבאה לידי ביטוי ביחסים הבטחוניים בין ירדן לישראל כבר מ-1963, עם "היישות הציונית".

א-תל הבין את העניין הזה יותר טוב מכל אחד אחר לפניו ואחריו. ולא במקרה. ססר מקפיד להזכיר פעמיים במהלך הספר המעולה הזה, שא-תל היה אחד מהבודדים שבהנהגה הערבית שדחה על הסף את הבכיינות הפלסטינית והערבית בכלל על תבוסת 1948 כאילו נבעה מקונספירציה רב-ראשית א-לה-פרוטוקולים-של-זקני-גוריון, אלא היא פועל יוצא של חוסר ארגון, חוסר כשרון, חוסר הבנה של מה ההבדל בין דיבורים למעשים.

א-תל כמובן התנגד בחריפות להצטרפותה של ירדן למלחמת ששת הימים, הגם שכפי שססר מראה באופן משכנע, לחוסיין לא היתה שום ברירה, כי הרחוב הפלסטיני שהעריץ כמובן את הדחליל שהצליח להבהיל אפילו את עצמו - נאצר - לא היה מאפשר לו לעמוד מנגד.

שתי מסקנות ביניים הנשענות כמובן על כ-37 שנות פרספקטיבה:

א. בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד, ערבית ויהודית. מה יהיה הגבול ביניהן? מי יודע. אפילו כלומר "אפילו" חוסיין שהקפיד לפטפט את פיטפוטי ה"אף שעל" הערביים השגורים והשדופים, כלומר "אפילו" הוא שדיבר על "שחרור פלסטין במלואה", דיבר ואף פעל במגמה של הסדרי ביניים שיכולים להמשך - כמו המציאות הנוכחית שמצחיק אותי בכל פעם לשמוע לגביה ש"ככה אי אפשר להמשיך" (נו, מה לעשות ועובדה שכן???) - הרבה מאד זמן.

ב. הפוליטיקה הערבית על כל מרכיביה ללא יוצא מהכלל - ודוקו: הפוליטיקה כתבתי ולא התרבות ולא האנשים ולא החברה הגם שברור שהפוליטיקה היא פועל יוצא של כל אלו אבל בכל זאת אני מקפיד להדגיש, הפוליטיקה הערבית - היא כל דבר חוץ מאשר לחפש מוצא חיובי קודם כל כלפי האנשים אותה היא מנהלת. כן, וואצפי א-תל דיבר ואף פעל לטובת שיפורה של ירדן והפיכתה למקום ראוי יותר לתושביה (בעיקר סביב 1962), אבל הואיל וירדן, כמו ישראל, לבנון, סוריה, מצרים, זימבבווה, בלגיה דנמרק ואפילו ניו זילנד, קשורה לסביבה שלה, הרי שכל צעד לשיפור המצב הפנימי שאיננו נשען או זוקק לשיפור היחסים עם השכנים, תמיד ובהכרח יוותר חלקי (הדבר נכון היסטורית אפילו למקרה של ארה"ב). ומבחינה זו, ספרו של ססר הוא רקוויאם עגום למדינאות ערבית נוגה בלשון המעטה, שהציר המארגן שלה הוא לא איך לעשות עולם טוב יותר, כלומר מזרח תיכון טוב יותר, אלא איך לשמור על הכסא.