מדי פעם שואלים אותי למה אני מתכוון כשאני אומר שאני עומד מאחורי דרכו של רבין, האמיתית, לא זו שנמכרת בנזיד עדשים על ידי חבורת מעקמי האמת (בגימטריה זה יוצא 'שקרנים' אבל לא יפה לכתוב שמדובר בשקרנים, בכל זאת, אנשים נפלאים, מחנה השלום וכן הלאה).
מה היא דרכו האמיתית של רבין? ב-1974 הוא אמר בנאום ההכתרה שלו עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה שבין המדבר (עיראק) לים (התיכון) יש מקום לשתי מדינות בלבד, מדינה יהודית ומדינה ערבית. ב-1995 הוא חזר על הדברים מהכיוון ההפוך, על דרך השלילה, כשדיבר במפורש על חובתה של ישראל להחזיק בבקעת הירדן במובן הרחב של המושג, וכי הרשות הפלסטינית איננה ולא תהיה מדינה. על הדרך, באותו הנאום, חודש לפני שנרצח, הוא דיבר גם בשבח ההתנחלויות בכלל ובפרט העלה על נס את ההתיישבות היהודית באזור רצועת עזה כמופת לעוד התיישבות יהודית בגדה המערבית.
אז אחרי שאמרנו את כל זה - ובעוד כחודשיים נאלץ שוב לחזור על הדברים כי חבורת מעקמי האמת אודות מורשת רבין (בגימטריה 'שקרנים' אבל לא יפה לכתוב 'שקרנים' כי בכל זאת אנשים מופלאים יש שם בחבורה המופלאה הזו, אחד אחד, א.חת א.חד.ת) - עולה השאלה שמפנים אלי מדי פעם (ולא, אינני דובר לא של רבין ולא של אף אחד אלא רק של האמת ההיסטורית כפי שאני מצליח לשים על החמקמקה הזו את ידי עיני ליבי ובעיקר את ראשי): נו, איך זה אמור להיראות?
אז הנה התשובה האופטימית:
באמצע שנות ה-70', בתקופה שחוסיין היה מספיק חזק, בארה"ב ישב שר חוץ עם ראש על הכתפיים, והליצן של הבוטנים עדיין לא הזיק את נזקיו החמורים שעד היום כל המזרח התיכון 'אוכל' אותם בכיף (הכוונה אם זה לא ברור לג'ימי קרטר האוויל).
בתסריט הכי אופטימי, חוסיין מגיע להבנות עם הפלסטינים הרבים שבאותה תקופה עדיין העדיפו אותו על פני ערפאת וכנופיית הרוצחים שלו (שכידוע רצחה יותר פלסטינים מאשר יהודים וככה זה תמיד עם כל 'תנועת שחרור' מהסוג הזה).
על פי אותן הבנות שחוסיין ב-1972 קרא להן 'פדרציה', נוצרים יחסים פוליטיים חדשים ומאוזנים יותר בין עמאן לבין רמאללה, כלומר בין הגדה המזרחית לגדה המערבית. כך או אחרת, אופי היחסים הללו הוא 'בעיה פנימית' של הערבים, ואם להשען על ההגיון של 'אגודות הכפרים' (כתבתי עליהם ספר בהוצאת כרמל, 2012) אז היחסים הללו מאוזנים למדי כשהמטרה היא ליישם באופן שיטתי ומקיף את תפיסת העולם החיובית של וואצפי א-תל למשל, שבשורה התחתונה שמה לנגד עיניה את חיזוקה של ירדן ושיגשוגה של החברה הירדנית באמצעות פיתוח הכלכלה, החינוך, החברה האזרחית וכן הלאה, צעדים שאגודות הכפרים עשו בקנה מידה קטן אך משמעותי במעט השנים שהן התקיימו (1983-1978 ברוטו, נטו 1981-1982).
ישראל מצידה ממשיכה בשלה כפי שעשו בוניה ומייסדיה מאז 1878 וביתר שאת מאז 1948 ('בניין אומה'), כשהפעם, ממזרח לה, מדינה ירדנית-פלסטינית יציבה, משגשגת והמקיימת שלום-אמת עמה. איפה בדיוק הגבול בין שתי המדינות האלו? לשיטתם של אלון ורבין, הבקעה לכל אורכה, מבית שאן ועד ערד, היא בריבונות ישראלית.
ירדן לעומת זאת, חזרה לריבונות מלאה על הגדה המערבית פחות הביקעה. את הקשר בין שתי הגדות מאפשר פרוזדור הרץ מרמאללה ועד עמאן, ומרמאללה עד בית לחם וחברון וכן הלאה. ירושלים כמובן בריבונות ישראלית מלאה, תוך שימור מעמדם של הערבים במקומות הקדושים להם, ושימור זכותו של כל אדם בעולם לבקר בחופשיות בירושלים, לא משנה מה צבע עורו דתו או אתאיסטיותו, כפי שזה מובן מאליו בכל ההכרזות של האו"ם אבל כפי שזה הצליח להיות מיושם לאורך כל ההיסטוריה, כולל זו של המנדט, רק ואך ורק תחת ריבונות ישראל מאז 1967.
הואיל ומדובר בשלום אמת, בין שתי המדינות הללו יש לא רק שיתוף פעולה כלכלי מלא כפי שלמשל נכתב בהצעת החלוקה של 1947, אלא גבולות פתוחים המאפשרים תנועה של קרובי משפחה של משפחת מג'אלי למשל היושבת בירדן, אצל משפחת מג'אלי היושבת בנצרת (העיתונאי המופלא נזיר מג'אלי יושב בנצרת ומשפחתו המורחבת בירדן אם זה לא ברור).
ומה שנכון לערבים נכון גם ליהודים: ישובים יהודים בגדה המערבית (בלשון זמננו 'התנחלויות', מושג שיש לומר היום בעיקום פרצוף ובעווית של גועל נפש גידונלויסטי עמוק) שמעוניינים להמשיך להתקיים על אדמת האבות של ארץ ישראל (והיא אכן אדמת האבות של ארץ ישראל), ימשיכו לעשות זאת תחת דגל ירדני-פלסטיני, בדיוק כפי שסכנין ממשיך להיות ישוב ערבי תחת דגל ישראל. הואיל ומהמשוואה הזו, תסריט חיובי אני מזכיר, הוצאה החוצה כנופיות הטרור למיניהן, בין אם מנהיגיהן חולפים חליפות ועונבים עניבות ובין אם סמרטוט ירוק מקשט להם את הזקן הדרמטי, הרי שכל בעיות הבטחון המהותיות נעלמו, וכל מה שיש לכוחות הבטחון הפנימי לעשות הוא לעצור ערסים משני העמים החוצים צמתים ברמזור אדום, חותכים מימין ומשליכים אשפה ברבים. זה התסריט. החיובי כמובן.
באמצע שנות ה-70' הוא לא היה רחוק ממימוש. עדות על כך הביא אחד מאויביו הגדולים ביותר של התסריט הזה, משה דיין, אוהד ידוע של אש"ף ואביו הרוחני של 'החתרן הבלתי נלאה' שב-1993 יביא על רבין את 'תהליך אוסלו', כלומר שוב את ערפאת של אש"ף.
בכל אופן, ב-29 בנובמבר 1974, נאם דיין בבר-אילן נאום תגובה להחלטת רבאט לפיה רק לאש"ף יש זכות לייצג את הפלסטינים (החלטה שמשמעותה מלחמה לנצח). בין השאר אמר מי שהיה אז חבר כנסת על הגדר מטעם המערך והמנטור של שר הבטחון והחתרנות הבלתי נלאית פרס (שעמל מצידו על חבלה שיטתית בתהליך המדיני בין ישראל למצרים שלמרות חתרנותו הבלתי נלאית הבשיל לכלל 'הסכמי הביניים' של ספטמבר 1975), את הדברים האלה:
"צְדקה עשתה עמנו ההשגחה שברבאט החליטו הערבים כפי שהחליטו ובאו"ם הופיע ערפאת כפי שהופיע. מבחינת ההסברה הפוליטית עשו לנו שני אירועים אלה שירות רב. תארו לעצמכם אילו החליטו ברבאט לייפות את כוחו של המלך חוסיין לנהל עמנו משא ומתן על נסיגה מהגדה כדי למסור אותה אחר כך לפלשתינים. אילו כך היה הדבר – כי אז כבר היינו עומדים עתה בעיצומו של משא ומתן עם ירדן למסירת הגדה המערבית. אולם מאחר שמינו ברבאט את אש"ף כנציג היחיד של הפלשתינים, משך חוסיין את ידיו מכל העניין. ישראל לא מנהלת משא ומתן והאמריקנים לא לוחצים. הוא הדין בהופעתו של ערפאת. אלמלא טען בעצרת האו"ם, שהוא רוצה מדינה פלשתינית במקומה של מדינת ישראל – היה קשה לנו מאוד להוכיח שזו אכן כוונתו האמיתית. צדקה עשתה עמנו ההשגחה, שערפאת אמר את הדברים במו פיו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה